זכות השתיקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

זכות השתיקה היא זכות השמורה לאדם הנמצא בחקירה משטרתית (או בחקירה פלילית על ידי אחת מזרועות הממשלה האחרות), שלא להפליל את עצמו, ולשתוק בעת תשאול במקום לענות לשאלות חוקריו, כאשר תשובה לשאלות אלה עלולה להפלילו. זכות השתיקה היא אישית, כלומר היא באה למנוע הפללה עצמית, אך אין להשתמש בה כדי למנוע הפללה של אדם אחר.

זכות השתיקה היא הביטוי המובהק ביותר לחיסיון מפני הפללה עצמית. החוק מחייב אדם לשתף פעולה עם רשויות המדינה, ולהשיב תשובות מהימנות לשאלות החוקרים במשטרה, בבית המשפט או ברשויות אחרות הממונות על אכיפת החוק. זכות השתיקה היא הזכות לסרב לענות לשאלות החוקרים במקרה שהתשובה עלולה להפליל את הנחקר, וזאת בלי לחשוש מעונש על עצם הסירוב.

זכות השתיקה ואי-ההפללה העצמית קיימת בכל מערכות המשפט הנהוגות במערב, כולל המשפט בישראל. היא נחשבת לאחת מזכויות האדם בכלל, ולחלק מהזכות להליך הוגן בפרט. גישה זו נהוגה גם במשפט העברי, המחמיר אף יותר עם הרשויות, בקביעה "אין אדם משים עצמו רשע" – גם הודאה שנתן אדם נגד עצמו מרצונו אינה קבילה.

העיקרון העומד מאחורי גישה זו הוא חזקת החפות מפשע לפיה כל אדם נחשב לחף מפשע אלא אם כן הוכח אחרת. חובת ההוכחה חלה על המאשים, קרי על המשטרה ופרקליטות המדינה, ואין אדם צריך להוכיח את חפותו, ואף אינו חייב לומר דברים שעלולים להפלילו.

הזכות במדינות אחדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 28 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) קובע שבעת מעצרו של אדם יש להזהירו כי "אינו חייב לומר דבר העלול להפלילו, כי כל דבר שיאמר עשוי לשמש ראיה נגדו וכן כי הימנעותו מלהשיב על שאלות עשויה לחזק את הראיות נגדו". סעיף 2 לפקודת הפרוצידורה הפלילית (עדות) אימץ את העיקרון שעל-פיו אסור להכריח אדם להעיד נגד עצמו, אך הוא מקבל עדות כזו אם היא ניתנה בהסכמת הנחקר.

בפסק דין של בית המשפט העליון נעשתה הבחנה בין מי שנחקר כעֵד למי שנחקר כחשוד: כאשר משתנה מעמדו של מי שנחקר על ידי המשטרה והוא הופך מעֵד לחשוד בביצוע עבירה, קמה לו זכות רחבה עוד יותר - לשתוק בחקירתו מבלי לומר דבר, אף ביחס לשאלות שאילו היה עֵד היה מחויב על-פי החוק להשיב עליהן.[1]

במשפט הישראלי השימוש בשתיקה מצידו של החשוד, על אף שהוא בגדר זכות שאין לשוללה, מלווה בתוצאה אפשרית של חיזוק ראיות התביעה כנגד אותו חשוד. כן עלולה להיות נלווית לו תוצאה של התייחסות לגרסת הנאשם, אם תנתן מאוחר יותר ללא הצדק מתקבל על הדעת לאיחור במסירת גרסה זו, כעדות כבושה שמשקלה מועט או אפסי.

זכות השתיקה לאישי ציבור בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכות השתיקה הגיעה לתודעת הציבור בישראל כאשר שר הפנים, אריה דרעי, בחר לנצל אותה במהלך חלק מחקירתו במשטרה בעניין חשדות שהופנו כלפיו. לאחר מכן השתמשו בזכות זו אישי ציבור נוספים, ובהם ח"כ יצחק הרצוג לפני ששימש כח״כ, ח"כ נעמי בלומנטל, ח"כ שלמה בניזרי, גלעד שרון, בנו של ראש הממשלה אריאל שרון[2], וחה"כ דוד ביטן. שתיקתם של אישי ציבור, בפרט כאשר הם מכהנים בתפקידם, עוררה זעם רב, ועלתה הצעה לחייב איש ציבור לפרוש מתפקידו הציבורי כאשר הוא בוחר לממש את זכות השתיקה. בינואר 2003 ראש הממשלה אריאל שרון אף פיטר עקב כך את נעמי בלומנטל מתפקידה כסגנית שר.

ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, שדנה בסוגיה זו, יצאה בהצהרה לפיה "אין זה ראוי שנבחרי ציבור ועובדי ציבור במשרות בכירות ישמרו על זכות השתיקה".[3] פרופ' קנת מן, הסניגור הציבורי, שנכח בדיון זה, הביע דעה הפוכה: "המשטרה נוהגת בתחבולות ומעשי רמיה. הדרך היחידה של נחקר להתגונן היא זכות השתיקה. הפריבילגיה של חפים מפשע היא להגן על עצמם מפני השגת מידע שלא כדין". ב-19 במאי 2004 דחתה הכנסת הצעות חוק פרטיות שבאו לצמצם את זכות השתיקה של נבחרי ציבור.

חברת הכנסת פאינה קירשנבאום, שנחקרה במשטרה בחשד ללקיחת שוחד, הודיעה ב-12 בינואר 2015 על פרישה מפוליטיקה, בנימוק שבחירתה בניצול זכות השתיקה מחייבת זאת.[4]

ב-2017 ניצל חבר הכנסת דוד ביטן את זכות השתיקה בחקירתו (כחלק מסדרת חקירות בחשד שלקח שוחד) שעסקה ברשימת המוזמנים לחתונת בתו.[5]

מקורות זכות השתיקה במשפט העברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אין אדם משים עצמו רשע

דיני הראיות במדינת ישראל אינם מבוססים על המשפט העברי. עם זאת, קיימת במשפט בישראל זיקה ליהדות ולמקורותיה. ברוב שיטות המשפט הנהוגות כיום במערב ובעיקר במשפט המקובל, הודאה באשמה היא הראיה החזקה מכל, ובלבד שניתנה מרצונו החופשי של הנאשם. לכן, לפי הנהוג במשפט הבינלאומי, רשאי הנאשם שלא להפליל את עצמו, ולא ניתן לחייבו בכך. זוהי כאמור זכות השתיקה. היהדות מרחיבה אף יותר את זכויות הנאשם: לא רק שהנאשם רשאי לשתוק ולא להפליל את עצמו; אלא שגם אם הודה - לא ניתן לקבל הודאה של אדם שיש בה הפללה עצמית. ההנחה היא ש"אין אדם משים עצמו רשע". אשמתו של אדם נקבעת על פי ראיות ועדויות אחרות, אך לעולם לא לפי הודאתו העצמית.

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקת ארצות הברית מבטיחה בעקיפין לכל אדם את זכות השתיקה, בתיקון החמישי:

No person shall ... be compelled in any criminal case to be a witness against himself...

אף אדם לא ... יוכרח באף תיק פלילי להיות עד נגד עצמו...

פסיקה חשובה של בית המשפט העליון של ארצות הברית, המבססת את אותו חלק של התיקון החמישי, נתקבלה בחודש יוני 1966. בתיק מירנדה נגד אריזונה, קבע השופט ארל וורן כי הודאה שנגבית במשטרה מעציר שלא הובהרו לו זכויותיו לא תהיה ראיה קבילה במשפטו. מאז מונחים שוטרים בארצות הברית כי בכל נוהל מעצר יש להודיע לעציר כי זכותו לשתוק. נוסח ההודעה הקבוע, המכונה אזהרת מירנדה, נפתח בשני משפטים העוסקים בזכות השתיקה:

"You have the right to remain silent. Anything you say can and will be used against you in a court of law."

"יש לך זכות לשמור על שתיקה. כל דבר שתאמר עלול לשמש ואף ישמש נגדך בבית המשפט."

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]