סיפור אהבה (סיפור)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סיפור אהבה הוא סיפור קצר מתוך הספר "עשן", של הסופר אהרון אפלפלד. שפורסם לראשונה בהוצאת "עכשיו" בשנת 1962.

הסיפור עוסק בבני זוג נשוי לאחר השואה ובדרכי ההתמודדות שלהם עם טראומות גופניות ונפשיות בעקבות השואה. סיפור זה נכלל החל משנת 2011 בבחינת החובה בספרות בתעודת הבגרות.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור מתאר את חיי הנישואים של קובה - יהודי ניצול שואה מבוגר שאיבד את אשתו ובתו בת ה-11; ורוזה - נערה יהודיה צעירה. עסקיו של קובה מצליחים, הוא מרוויח כסף ועסוק בעבודתו, אבל לא משקיע בחיי הנישואין; בסיפור הוא מתואר כ"פזרן בממונו קמצן באהבה". רוזה מקבלת בהכנעה את הקושי שלו להביע אהבה כלפיה.

שני בני הזוג חווים בשנתם חלומות רעים. רוזה מדחיקה את החלומות, ואילו קובה מנסה להתמודד עם חלומות בהם הוא רואה זוג רבנים יהודים מזוקנים שכועסים עליו ומטיחים בו את השאלה - כיצד התחתן עם אישה אחרת בזמן שהוא עגון.

רוזה שוברת את רגלה ומרותקת למיטתה, וקובה בעלה סועד מטפל בה ומעניק לה אהבה. רוזה מבריאה, ואילו קובה נעשה חולה בשפעת, דועך וטרוד בחלומותיו. לפני חג הפסח הם נוסעים לבית הבראה. קובה רואה שרוזה התאוששה ושמחה, ואף משחקת טניס, ומגיע למסקנה כי הוא סיים את תפקידו בחיים ומבקש למות. רוזה שומעת את צעקתו האחרונה ורצה לגלות את הסוף המר.

הבדלים בין הדמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שרוזה הגיעה מאירופה בגיל צעיר מאוד, קובה הגיע בגיל מאוחר, לאחר שאיבד את אשתו ובתו. הכוח המניע את שניהם במהלך הסיפור שונה: בעוד את רוזה מניע כוח החיים, והיא מדחיקה את המאורעות כדי להמשיך ולבנות חיים חדשים, את קובה מניע כוח המוות, האובדן, ייסורי המצפון והחרטה, שבסופו של דבר מושכים אותו אל מותו. ההבדלים ביניהם מבטאים בין השאר את הקונפליקט שבין זיכרון ולשכחה לגבי השואה.

בסיפוריו מנסה אפלפלד לעורר את זיכרון השואה בצורה של תיאור רגשות במקום סיפור המוות והיגון. כך למשל, קובה מתואר כמתקשה להעניק אהבה לאחרים, בין השאר בשל הקושי שלו לאהוב את עצמו. הדבר משתקף גם ברעיון ה"דה-הומניזציה" שטבע ויקטור פראנקל: מכיוון שבשואה סבלו הניצולים מחוסר אמפתיה ואי-סיפוק הצרכים הבסיסיים, הם התקשו מאוחר יותר ביצירת קירבה ואינטימיות - מעין הטלת ספק באנושיות שלהם עצמם.[1]

מוטיבים מרכזיים בסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מוטיב החלומות - גם רוזה וגם קובה חולמים חלומות קשים. מוטיב זה מתקשר לנושא הזיכרון או ההדחקה של זכר השואה. רוזה, בניגוד לקובה שמייחס חשיבות רבה לחלומות, מנסה להתעלם ולהדחיק אותם.
  • מוטיב השתיקה - כמו ניצולי שואה רבים, גם רוזה וגם קובה בוחרים שלא לדבר זה עם זה על זיכרונותיהם מהשואה.
  • מוטיב הזרימה - קובה מתדרדר אט אט בעקביות, כמו זרימת המים השקטה, אל עבר הסוף שלו.
  • מוטיב הבית - מתבטא בסיפור במספר דרכים. "רוזה הייתה טרודה בהתקנת הבית..."[2] - המשמעות הגלויה של הביטוי "התקנת הבית" בסיפור היא שרוזה מנסה לסדר את הבית ולהכין אותו לקראת חג הפסח; המשמעות הסמויה של הביטוי היא שרוזה מנסה לתקן את חייה ואת חייו של בעלה, לבנות בית חדש ובריא ולהניח בצד את הסבל והצער. קובה היה מרוחק ממנה והיא מנסה להתקרב אליו וליצור אינטימיות, למשל על ידי סידור הבית והוספת וילונות כהים. מוטיב הבית בסיפור מופיע גם בהקשר של בית ההבראה: בית ההבראה נועד להכניס סדר לכאוס ותפקידו להסדיר את החיים החברתיים המצומצמים בשנותיה הראשונות של המדינה; בימים הראשונים בהם שוהה רוזה בבית ההבראה, היא פורחת, "יפים היו דילוגיה, יפה הייתה במשחקה..."[3]. עבור קובה "בית ההבראה" היא מילה יפה לבית המוות, כלומר קובה חש שתפקידו בעולם הסתיים, הוא אינו צריך לדאוג לרוזה יותר, וכעת הוא יכול לשים קץ לחייו: "'עתה' – היה אומר לעצמו – 'רשאי אני להסתלק.'"[4][5][6][7] 

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סיפור אהבה/אהרון אפלפלד, כפר הנוער אלוני יצחק
  2. ^ "עשן", מאת אהרון אפלפלד, 1962, עמוד 181
  3. ^ "עשן", מאת אהרון אפלפלד, 1962, עמוד 185
  4. ^ "עשן", מאת אהרון אפלפלד, 1962, עמודים 186 - 187
  5. ^ סיפור אהבה/אהרון אפלפלד, כפר הנוער אלוני יצחק
  6. ^ ד"ר שלמה הרציג, סיפור אהבה/אהרון אפלפלד, הפיקוח על הוראת ספרות
  7. ^ דפנה אדלר, אמצעים ספרותיים "בסיפור אהבה" מאת אפלפלד, בית הספר התיכון לאמנויות ע"ש צ'ארלס א. סמית