סיפור אהבה (סיפור)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סיפור אהבה הוא סיפור קצר מתוך הספר "עשן" מאת הסופר אהרן אפלפלד. הספר פורסם לראשונה בהוצאת "עכשיו" בשנת 1962.

הסיפור עוסק בזוג נשוי, שניהם ניצולי שואה, המתמודדים עם טראומות גופניות ונפשיות שנגרמו להם בעקבות השואה.

החל משנת 2011 הסיפור נכלל בבחינת החובה בספרות בתעודת הבגרות.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור מתאר את חיי הנישואים של קובה - יהודי ניצול שואה מבוגר שאיבד את אשתו ובתו בת ה-11 במלחמה; ורוזה - נערה יהודייה צעירה. עסקיו של קובה מצליחים, הוא מרוויח כסף ועסוק בעבודתו, אבל לא משקיע בחיי הנישואין שלו עם רוזה; בסיפור הוא מתואר כ"פזרן בממונו קמצן באהבה". הצעירה מקבלת בהכנעה את הקושי שלו להביע אהבה כלפיה.

שני בני הזוג חווים בשנתם חלומות רעים אך מתמודדים איתם בצורה שונה. בעוד רוזה משתדלת להדחיק את החלומות, קובה מנסה דווקא לעמוד מולם. באחד מחלומותיו הוא רואה זוג רבנים יהודים מזוקנים שכועסים עליו כשהם מטיחים בו אשמה בעקבות כך שהתחתן עם אישה אחרת בזמן שהוא עגון, מכיוון שלא התגרש כהלכת הדת מאשתו שנהרגה במלחמה.

רוזה שוברת את רגלה ומרותקת למיטתה, וקובה בעלה סועד אותה, מטפל בה ומעניק לה אהבה. רוזה מבריאה, ואילו קובה נעשה חולה בשפעת, דועך וטרוד בחלומותיו. לפני חג הפסח הם נוסעים לבית הבראה. קובה רואה שרוזה התאוששה ושמחה ואף משחקת טניס, ומגיע למסקנה כי הוא סיים את תפקידו בחיים ומבקש למות. רוזה שומעת את צעקתו האחרונה ורצה לגלות את הסוף המר.

הבדלים בין הדמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שרוזה הגיעה מאירופה בגיל צעיר מאוד, קובה הגיע בגיל מאוחר, לאחר שאיבד את אשתו ובתו. הכוח המניע את שניהם במהלך הסיפור הוא שונה: בעוד את רוזה מניע כוח החיים והיא מדחיקה את המאורעות כדי להמשיך ולבנות חיים חדשים, את קובה מניע כוח המוות, האובדן, ייסורי המצפון והחרטה שבסופו של דבר מושכים אותו אל מותו. ההבדלים ביניהם מבטאים בין השאר את הקונפליקט שבין זיכרון ושכחה לגבי השואה.

בסיפוריו מנסה אפלפלד לעורר את זיכרון השואה בצורה של תיאור רגשות במקום סיפור המוות והיגון. כך למשל, קובה מתואר כמתקשה להעניק אהבה לאחרים, בין השאר בשל הקושי שלו לאהוב את עצמו. הדבר משתקף גם ברעיון ה"דה-הומניזציה" שטבע ויקטור פראנקל: מכיוון שבשואה סבלו הניצולים מחוסר אמפתיה ואי-סיפוק הצרכים הבסיסיים, הם התקשו מאוחר יותר ביצירת קרבה ואינטימיות - מעין הטלת ספק באנושיות שלהם עצמם.[1]

מוטיבים מרכזיים בסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מוטיב החלומות - גם רוזה וגם קובה חולמים חלומות קשים. מוטיב זה מתקשר לנושא הזיכרון או ההדחקה של זכר השואה. רוזה, בניגוד לקובה שמייחס חשיבות רבה לחלומות, מנסה להתעלם ולהדחיק אותם.
  • מוטיב השתיקה - כמו ניצולי שואה רבים, גם רוזה וגם קובה בוחרים שלא לדבר זה עם זה על זיכרונותיהם מהשואה.
  • מוטיב הזרימה - קובה מתדרדר אט אט באופן עקבי, כמו זרימת המים השקטה, אל עבר הסוף שלו.
  • מוטיב הבית - מתבטא בסיפור במספר דרכים. "רוזה הייתה טרודה בהתקנת הבית..."[2] - המשמעות הגלויה של הביטוי "התקנת הבית" בסיפור היא שרוזה מנסה לסדר את הבית ולהכין אותו לקראת חג הפסח; המשמעות הסמויה של הביטוי היא שרוזה מנסה לתקן את חייה ואת חייו של בעלה, לבנות בית חדש ובריא ולהניח בצד את הסבל והצער. קובה היה מרוחק ממנה והיא מנסה להתקרב אליו וליצור אינטימיות, למשל על ידי סידור הבית והוספת וילונות כהים. מוטיב הבית בסיפור מופיע גם בהקשר של בית ההבראה: בית ההבראה נועד להכניס סדר לכאוס ותפקידו להסדיר את החיים החברתיים המצומצמים בשנותיה הראשונות של המדינה; בימים הראשונים בהם שוהה רוזה בבית ההבראה, היא פורחת, "יפים היו דילוגיה, יפה הייתה במשחקה..."[3]. עבור קובה "בית ההבראה" היא מילה יפה לבית המוות, כלומר קובה חש שתפקידו בעולם הסתיים, הוא אינו צריך לדאוג לרוזה יותר, וכעת הוא יכול לשים קץ לחייו: "'עתה' – היה אומר לעצמו – 'רשאי אני להסתלק.'"[4][5][6][7] 

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סיפור אהבה/אהרן אפלפלד, כפר הנוער אלוני יצחק
  2. ^ "עשן", מאת אהרן אפלפלד, 1962, עמוד 181
  3. ^ "עשן", מאת אהרן אפלפלד, 1962, עמוד 185
  4. ^ "עשן", מאת אהרן אפלפלד, 1962, עמודים 186 - 187
  5. ^ סיפור אהבה/אהרן אפלפלד, כפר הנוער אלוני יצחק
  6. ^ ד"ר שלמה הרציג, סיפור אהבה/אהרן אפלפלד, הפיקוח על הוראת ספרות
  7. ^ דפנה אדלר, אמצעים ספרותיים "בסיפור אהבה" מאת אפלפלד, בית הספר התיכון לאמנויות ע"ש צ'ארלס א. סמית