בית הבראה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ארזה, "הבית הלבן"
בית הבראה "בית ישע" בגבעת ברנר (כיום נטוש בחלקו)

בית הַבְרָאָה הוא מוסד שנועד לשהייה הן לצורך מנוחה ונופש לאנשים בריאים והן להתחזקות והחלמה לאחר מחלה, תאונה או ניתוח, וכן ליולדות הבאות להינפש ולהתחזק לאחר הלידה. בשנים עברו, יציאה לבית הבראה הייתה במקרים רבים ההזדמנות היחידה של שכירים דלי-אמצעים להחליף אוויר וליהנות מתזונה טובה במחירים נמוכים. בתי הבראה נבנו באזורים כפריים, סמוך לים, לאגם או בהרים, כדי לאפשר לאנשי העיר להפיק תועלת מאוויר צח ומנופים פתוחים. יש להבדיל בין סנטוריום, שנועד בעיקר לחולי שחפת במאות הקודמות (לפני גילוי הפניצילין), לבין בתי הבראה, שתכליתם אינה ריפוי אלא התאוששות למי שכבר נחלצו ממחלתם.

מוסד שיש בו דמיון לבית ההבראה מבחינת התכלית, אם כי לא במעמד החברתי הפוקד אותו, הוא הספא (מרחצאות). בעבר היו אלה אתרי נופש מקובלים על אנשי החברה הגבוהה ובעלי הממון, שמטרת שהייתם בהם הייתה חברתית - להיראות במקומות הנכונים עם האנשים הנכונים - ולאו דווקא לצורכי ריפוי. אתרי מרפא כאלה מרבים להופיע בספרות המאה ה-19, אצל סופרים כמו ג'יין אוסטין, תומאס מאן ואחרים. הספא המקורי קרוי על שם עיר המרחצאות ספא שבבלגיה, שהמעיינות החמים שלה שימשו כבר במאה ה-14 למטרות ריפוי. כיום מתייחס מונח זה למכוני בריאות, שאינם קשורים בהכרח למעיינות מרפא. בישראל קיימים אתרי מרפא ומרחצאות בים המלח, בחמי טבריה, בחמת גדר ובחמי יואב.

היסטוריה של בתי הבראה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסתדרות העובדים הכללית ביקשה להיטיב עם החברים בה ולאפשר לעובדים יציאה להבראה במוסדותיה. מפאת מיעוט המקומות, נאלצו העובדים להמתין בתור עד לקבלת האישור, ולא תמיד זכה העובד לצאת להבראה בתקופת החופשה שאושרה לו במקום העבודה. במקרים רבים יצאו בני זוג לחופשות במקומות ובזמנים שונים, כל אחד לפי מועד חופשתו והאישור שניתן לו. תנאי האירוח היו רחוקים מאידיאליים - צפיפות, שכנים לחדר, שירותים ומקלחת משותפים לכל החדרים בקומה וריהוט בסיסי; אך הנופשים באו בעיקר לשם הנוף, האוויר הצח, הגינה - ובעיקר הארוחות, שכן בשנות ה-30 עד שנות ה-60 של המאה ה-20, ובעיקר בתקופת הצנע, יצאו אנשים לחופשת הבראה כדי לעלות במשקלם, לא כדי לרזות.

ההיבט החברתי תפס מקום חשוב ביציאה לבתי הבראה, בעיקר משום שהנופשים נדרשו להעסיק את עצמם בשעות שבין הארוחות, שלא היו בהן הפעלות, בריכות שחייה, מגרשי ספורט או יציאות לטיולים בשטח. אנשים קראו בספרים, שיחקו משחקי שולחן, שוחחו ביניהם. שבתי טבת, סופר "הארץ", שיבח בכתבה מיולי 1959 גם את אידיאל קיבוץ הגלויות שגילה בבית ההבראה ברוח מדיניות הממשלה: "הדבר היותר נפלא בבית ההבראה הוא הערב העדתי. בפעם הראשונה הייתי עם יוצאי מרוקו, תוניס, טריפולי, עיראק, תימן, פולין, רומניה, גרמניה, רוסיה וארצות אחרות. ראיתי ציבור כזה אוכל משולחן אחד, משחק יחד באותם משחקים, שר בציבור אחד אותם שירים ומבלה בצוותא בערבים".[1]

בתקופה של קשיי תקציב למימון בתי חולים, הקימה קופת חולים של ההסתדרות בתי הבראה מפוארים (במושגי אותן שנים) במקומות שונים בארץ, בהם ארזה במוצא, (ב-1920 – ראשון בתי ההבראה בארץ) "בוסל" בצפת ובית ההבראה של "מבטחים" בזכרון יעקב. האדריכלים זאב ויעקב רכטר בנו, עם שותפם משה זרחי, ארבעה בתי הבראה, שהצלחת הראשון בהם, במעלה החמישה, הביאה לקשר הממושך שלהם עם ההסתדרות. בשנת 1961 נבנה "שפרינצק" בנצרת, ב-1962 "בית בוסל" בצפת וב-1966 "מבטחים" בזכרון יעקב, שהוסב בשנים האחרונות למלון יוקרתי, אלמא, המתמקד באמנות פלסטית ובמוזיקה.[2] רבים מבתי הבראה אלה ואחרים משמשים כיום לצרכים שונים, או שנסגרו וממתינים לאישורי הריסה ובנייה מחדש. בין המוסדות שהצטיינו באדריכלות ייחודית ומרשימה, ספינת הדגל של ההבראה ההסתדרותית, "מבטחים", הממתין בימים אלה להכרעת הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בחיפה.

עם הזמן החלו בתי ההבראה להתאים את עצמם לחופשות זוגיות, ולאחר ניסיונות כושלים למנוע את שאינו נמנע, נפרצה הגדר ובתי ההבראה של קופת חולים אפשרו למבריאים לצרף ילדים לחופשות משפחתיות. במשך הזמן נפתחו בתי הבראה במגמות ייחודיות, מעבר למנוחה ותזונה בלבד – במושבה בת שלמה דגלו בשיטות הבראה טבעוניות ואלטרנטיביות שהקדימו את זמנן וכך גם ב"מצפה הימים" שליד צפת. במושב אמירים הצמחוני מקבלים נופשים ללינה ולארוחות צמחוניות-טבעוניות בלבד, ובית ישע בגבעת ברנר נוסד ופעל שנים רבות כבית הבראה צמחוני, כדרישת השותפות להקמתו, לאה ברלין וישע סמפטר.

בית במושב אמירים

בתי הבראה בקיבוצים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בשנות ה-30 התחילו להופיע בתי הבראה בקיבוצים, שמצבם הכלכלי היה קשה על פי רוב. כפי שאומר החבר אהרוני מן ההסתדרות לחברה לאה ברמן, בספרו של משה שמיר, "יונה מחצר זרה", עמ' 83–84:

בעלי חזון לא יתהלכו אצלנו מחוסרי עבודה. בבקשה – בזמן האחרון התחילו מדברים בכמה קיבוצים על פתיחת בתי-הבראה, חוסר עבודה, בעיקר בין החברות, הכניס קצת שכל בראשים. מצד שני, עד מתי יתגוררו בצריפים ובאוהלים? ובכן, מתחילים לבנות. אבל כיצד, איך אומרים עכשיו, יממנו את הבנייה? כאן בא הרעיון: בשנים הראשונות, זאת אומרת תיכף ומיד, יעשו שימוש במבנים החדשים ויפתחו לעונת-הקיץ בתי-הבראה. מימון לבתים, עבודה לחברות, חלב יש ביצה יש ירקות יש – למה לא?

וכך, לאחר שהתגברו על הסתייגויות החברים מעבודת שירות, שאיננה יאה לפועל אמיתי לפי עקרונות הסוציאליזם, החלו במימוש הרעיון, ולאה ברמן, הלא היא לאה ברלין, הקימה עם חברתה שלי שטיינר, הלא היא המשוררת ישע סמפטר, את "בית ישע" הצמחוני בגבעת ברנר. בתי הבראה הלכו ונבנו בקיבוצים רבים, בהם כפר גלעדי ואיילת השחר בגליל העליון, קריית ענבים ומעלה החמישה באזור ירושלים, בית אורן, ניר עציון ונוה ים באזור חיפה, שפיים בשרון, עין גדי ליד ים המלח ועוד. בשנות ה-50, בתקופת הצנע, בלט יתרונם של הקיבוצים, שיכלו להזין ללא קושי וללא פיקוח ממשי את אורחיהם במותרות של ביצים, חלב, שמנת וירקות, שלא עמדו לרשות בתי ההבראה בערים[3][4].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]