ספוטניק אהובתי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ספוטניק אהובתי
スプートニクの恋人
Sputnik-sweethear-he.jpg
מידע כללי
מאת הרוקי מורקמי
שפת המקור יפנית
הוצאה
שנת הוצאה 1999 עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר עמודים 310 עריכת הנתון בוויקינתונים
סדרה
ספר קודם קורות הציפור המכנית עריכת הנתון בוויקינתונים
ספר הבא קפקא על החוף עריכת הנתון בוויקינתונים
קישורים חיצוניים
מסת"ב 978-1-86046-825-4
הספרייה הלאומית 002482775
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ספוטניק אהובתייפנית: スプートニクの恋人, באנגלית: Sputnik Sweetheart) הוא שמו של רומן מאת הסופר הרוקי מורקמי. הספר יצא לאור ביפנית ב-1999 ובעברית ב-2005 בתרגומה של עינת קופר. זהו ספרו הרביעי של מורקמי שפורסם ותורגם לעברית.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המספר, המכונה במספר הזדמנויות ק', הוא מורה צעיר בתחילת דרכו. ידידתו הקרובה ביותר היא סומירה (ביפנית: סיגלית). סומירה חולמת להיות סופרת, היא מעריצה את ג'ק קרואק ומנסה לסגל לעצמה מנהגים ביטניקיים ונוהגת ללבוש מעיל גברי הגדול מכפי מידותיה וגרביים לא תואמות. המספר מאוהב בסתר בסומירה אך היא כלל איננה נמשכת אליו והוא משלים עם עובדה זו. סומירה פוגשת את מיו, אשת עסקים נשואה ממוצא קוריאני המבוגרת ממנה בשנים רבות ומתאהבת בה באופן מיידי. מיו מחבבת ומעריכה את סומירה והיא שוכרת אותה כעוזרת אישית בחברת יבוא היינות שהיא מנהלת. בעקבות המפגש והעבודה עם מיו, משנה סומירה את אורחות חייה; היא מתחילה להתלבש בצורה אלגנטית, עוברת לדירה טובה ומפסיקה לעשן. במקביל, היא מפתחת מחסום כתיבה. מיו וסומירה יוצאות למסע עסקים באירופה ופוגשות איש עסקים אנגלי אשר מאפשר להם לצאת לחופשה בבית הנופש שלו באי יווני.

יום אחד מקבל המספר שיחת טלפון מקוטעת ממיו הנמצאת באי היווני. היא מבקשת ממנו להגיע בדחיפות לאי ולסייע לה לחפש את סומירה שנעלמה בפתאומיות ללא שהשאירה שום סימן ורמז. המספר אכן מגיע במהירות לאי היווני ונפגש לראשונה עם מיו. בחיפושיו אחרי רמז כלשהו מסומירה הוא מוצא שני דיסקטים של מחשב ולומד באמצעותם גם להכיר את מיו ואת עברה.

שם הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

"ספוטניק" הוא כינוי חיבה שנותרת סומירה למיו. בפגישתן הראשונה חיפשה מיו את המילה ביטניק כתיאור לג'ק קרואק, אך שגתה ובחרה במילה ספוטניק וטעות זו נחרתה בלב מיו. בהמשך הספר מדמה המספר את גיבורי הסיפור לספוטניק: גוף בודד הנע בחלל, כביטוי לאחת התמות המרכזיות בסיפור - הבדידות: "מדוע בני האדם בודדים כל כך? מדוע הבדידות נחוצה כל כך? מיליוני אנשים חיים בעולם,כולם מחפשים, כולם מבקשים סיפוק אצל אחרים, ולמרות זאת אנחנו מבודדים את עצמנו. ... נשכבתי על גבי על האבן והבטתי מעלה אל השמים. חשבתי על כל הלוויינים הרבים הסובבים עתה סביב כדור הארץ. ... עצמתי את עיני והקשבתי בריכוז לצאצאי הספוטניק החגים עתה סביב כדור הארץ, קשורים אליו רק בכוח המשיכה. גושי מתכת בודדים בחשכת האינסוף בחלל. הם נפגשים, חולפים זה על פני זה, נפרדים ולא נפגשים עוד לעולם. בלי להחליף מילה, בלי להבטיח דבר." (עמ' 181)

תמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התמות המרכזיות בספר הן הבדידות, האהבה הבלתי נענית, הצער והאובדן,[1] ושבריריות היחסים בין אנשים כתוצאה ממאורעות שתלויים בחלל, בזמן ובהתרחשויות בלתי מוסברות.[2] במידה רבה, צועד הספר בעקבות ספרו המצליח של מורקמי, "יער נורבגי" (1987); אם בכך שגם הוא עוסק בצעירים המחפשים את דרכם בחיים ומתנסים באובדן, בדידות ובעצב,[3] ואם בדמיונן של שתיים מגיבורות שתי היצירות הללו (סומירה ב"ספוטניק אהובתי" ונאוקו ב"יער נורבגי") להולדן קולפילד, גיבורו של סלינג'ר ב"התפסן בשדה השיפון".[1]

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

איריס לעאל מבקרת את מורקמי על "דמיון די צר וחוש בלתי מפותח לעלילה", אך מצד שני היא גם כותבת כי "מורקמי מגלה הבנה עמוקה, אמפתיה יש לומר, לאותו סוג של נערים ונערות שעניינו גם את סאלינג'ר. הוא משרטט ביופי שאין להכחישו את מבוכתם המיוסרת, את התנגדותם המרדנית למראית העין המצוחצחת של תרבות המבוגרים ולעורמתה.".[1]

ג'ולי מאיירסון (אנ'), סופרת ומבקרת הספרות של הגרדיאן, כותבת כי "אני לא ממש יודעת במה עוסק הרומן המפחיד החדש של מורקמי, אבל הוא נגע בי עמוק יותר ודחף אותי הלאה יותר מכל מה שקראתי זמן רב.". היא מסיימת את ביקורתה על הספר ועל מורקמי: "בכך הוא בוודאי משיג את עבודת הכתיבה הבדיונית הטובה והמערערת ביותר את עולמך הפנימי: לאלץ אותך להתבונן על החלקים של עצמך שאף פעם לא חשדת שהם שם".[2]

העלמותה של סומירה באי היווני הביאה חלק מהמבקרים למצוא דמיון בין ספרו של מורקמי ובין סרטו של אנטוניוני, "אוונטורה" (1960), שגם בו נעלמת אחת הגיבורות באי בים התיכון ולא משאירה שום סימן.[4] קים ניומן (אנ'), סופר ומבקר של האינדפנדנט, טוען כי "ניתן לקרוא את הספר תוך שעתיים, עם הפרוזה המדויקת אך המתעתעת שלו. אך הוא מורכב בזהירות כמו פצצת זמן בעלת השהיה קצרה כדי להישאר בראש ולעורר אסוציאציות". הוא מסיים את ביקורתו על הספר בכך שהוא מציין כי באופן אירוני הסופר מצליח ליצור קשר אישי פשוט וטוב עם הקורא, תוך כדי הטענה שקשרים כאלה בין אנשים אינם אפשריים.[4] שתי היצירות גם מאופיינות באקזיסטנציאליזם שמעסיק את יוצריהן.[1][5]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 איריס לעאלאהבה לעולם אינה נענית באהבה, באתר הארץ, 27 ביוני 2005
  2. ^ 2.0 2.1 Julie Myerson, Free falling, גרדיאן, 26 במאי 2001
  3. ^ צחי בירן‏, אנשים טובים באמצע הדרך, באתר וואלה! NEWS‏, 21 ביוני 2005
  4. ^ 4.0 4.1 Kim Newman, On an island of lost souls, אינדפנדנט, 14 במאי 2001
  5. ^ מאיה פינחסי‏, מיכאל שלי, באתר וואלה! NEWS‏, 1 באוגוסט 2007