ספיינל טאפ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ספיינל טאפ
This is Spinal Tap
This-is-spinal-tap-poster.jpg
פוסטר הסרט ספיינל טאפ
בימוי רוב ריינר
הפקה קרן מרפי
תסריט כריסטופר גסט
מייקל מקין
הארי שירר
רוב ריינר
עריכה קנט ביידה
קים סקריסט
שחקנים ראשיים כריסטופר גסט
מייקל מקין
הארי שירר
רוב ריינר
מוזיקה כריסטופר גסט
מייקל מקין
הארי שירר
רוב ריינר
צילום פיטר סמוקלר
מפיץ Embassy Pictures
מדינה ארצות הברית
הקרנת בכורה 2 במרץ 1984
משך הקרנה 82 דקות
שפת הסרט אנגלית
סוגה מוקומנטרי
תקציב 2 מיליון דולר[1]
הכנסות 4.7 מיליון דולר (צפון אמריקה)[2]
פרסים ארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
דף הסרט ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ספיינל טאפ (אנגלית: This is Spinal Tap) הוא סרט מוקומנטרי אמריקאי משנת 1984 שבוים על ידי רוב ריינר. הסרט מתאר את עלילותיה של להקת רוק בריטית בדיונית ובו מככבים רוב ריינר, כריסטופר גסט, מייקל מקין והארי שירר אשר גם כתבו את התסריט וגם את המוזיקה.

הקרדיט לתסריט של הסרט ניתן לריינר ולשלושת השחקנים הראשיים היות שהם אילתרו את מרבית הדיאלוג. שעות רבות של צילום בוצעו לפני שריינר ערך אותם לתוצר הסופי לפני יציאת הסרט.

שלושת חברי להקת ספיינל טאפ - דוד סיינט האבינס, דרק סמולס ונייג'ל טפנל, מגולמים על ידי השחקנים מקין, שירר וגסט בהתאמה. שלושת השחקנים מנגנים בכלי הנגינה שלהם ומדברים במבטא אנגלי מזויף לאורך כל הסרט. ריינר מופיע כמרטי די ברגי, יוצר הסרט הדוקומנטרי. שחקנים אחרים המופיעים בסרט הם טוני הנדרה המגלם את מנהל הלהקה, איאן פיית', וג'ון צ'אדוויק המגלמת את חברתו של סיינט האבינס, ג'נין. השחקנים פול שייפר, פרד ווילרד, פראן דרשר, ברונו קירבי, הווארד הסמן, אד ביגלי הבן, פטריק מקני, אנג'ליקה יוסטון, ויקי בלו, דיינה קארווי, בילי קריסטל, ברינק סטיבנס, ולינה קוויגלי כולם משחקים בתפקידי משנה ועושים הופעות קצרות במהלך הסרט.

בשנת 2002, נבחר הסרט ספיינל טאפ לשימור, על ידי ספריית הקונגרס האמריקאית, בטענה שהוא בעל חשיבות "תרבותית, היסטורית או אסתטית".[3]

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינת סגנון, הסרט הוא פרודיה על סרטים דוקומנטריים שנהגו לעשות על להקות רוק באותה תקופה. הוא מצולם על ידי מרטי די ברגי (רוב ריינר) הבדיוני שהיה בעצם הבמאי של הסרט. סרט הדוקו הבדיוני, המוקומנטרי, מכסה סיבוב הופעות של להקת הרוק הבריטית בדיונית "ספיינל טאפ", במהלך שנת 1982, כדי לקדם את מכירת אלבומם החדש "הריחו את הכפפה" (Smell the Glove), ובמהלכו חותך לקטעי ראיונות אחד-על-אחד מתקופות אחרות בקריירה שלהם.

את להקת "ספיינל טאפ" הקימו חברי הילדות דוד סיינט האבינס (מייקל מקין) ונייג'ל טפנל (כריסטופר גסט) בשנות ה-60 ונקראה במקור, במקוריות, "המקוריים" ולאחר מכן "המקוריים החדשים". ללהקה הצטרפו בהמשך הבסיסט דרק סמולס (הארי שירר), הקלידן ויו סאבאג' (דוד קף), וסדרה של מתופפים שכולם מצאו את מותם בצורות מוזרות ומסתוריות שכללו "התפוצצות ספונטנית", "תאונת גינון ביזארית" ומחנק למוות מקיא של איש (ים) בלתי ידועים. בסצנה מפורסמת, מתגאה נייג'ל טפנל בפני די ברגי שהמגבר שלו מגיע ל-11. כשנשאל על ידי די ברגי "למה אתה פשוט לא משאיר את 10 כמספר הכי גבוה ועושה אותו יותר רועש?", טפנל יכול רק לענות לו ש-"אלה מגיעים עד 11".

סיבוב ההופעות מתחיל ובמהלכו אנו יכולים לשמוע את מגוון להיטי הלהקה הכוללים את השירים "סטונהנג'" (Stonehenge), "חוות הסקס" (Sex Farm), "תחת גדול" (Big Bottom), "בית ספר לכלבות" (Bitch School) ו-"הלילה אני הולך לנענע אותך הלילה" (Tonight I'm Gonna Rock You Tonight).

ביקורות והצלחת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט זכה להצלחה מתונה יחסית כשיצא, אך עם השנים הפך פופולרי יותר ויותר וצבר מעמד של סרט פולחן. מוזיקאים רבים ציינו כי הסרט נאמן לחלוטין למציאות. אוזי אוסבורן אף אמר בראיון כי כשצפה בסרט בפעם הראשונה, הוא היה האיש היחיד בקהל שלא צחק מכיוון שחשב שהסרט הוא דוקומנטרי אמיתי. הסרט מחזיק בדירוג משוקלל של 95% באתר Rotten Tomatoes מצד מבקרי הקולנוע.

דמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הופעות במקומות אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארי שירר, המגלם את דרק סמולס, הפך להיות אחד משחקני הקולות הראשיים בסדרת הטלוויזיה משפחת סימפסון, ונותן את קולו לדמויותיהם של המנהל סקינר, מיסטר ברנס, וויילון סמית'רס, נד פלנדרס ואחרים. חברי להקת ספיינל טאפ תרמו את קולותיהם לדמויותיהם המצוירות בפרק "המופע של אוטו", כשהם מופיעים תחילה בהופעה שבה נמצאים בארט ומילהאוס. לאחר מכן ההופעה הופכת למהומה המאלצת את הלהקה לעזוב באוטובוס שלהם אשר ננגח לאחר מכן מהכביש על ידי אוטו והאוטובוס שלו.

דירוג אתר IMDb, עבור הסרט, הוא על סולם מאחד עד אחת-עשרה, זאת כהומאז' למגבר של נייג'ל טפנל, ביטוי שהפך לפופולרי כתוצאה מהסרט. למרות זאת, ישנה עדיין רק את האפשרות לדרג מאחד עד עשר. הסצנה המפורסמת הזו הופיעה בכתבות חדשות לאחר מותו של ג'ים צ'ארלס מרשל, מיסד החברה שייצרה את ציוד ההגברה שהופיע בסצנה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ This Is Spinal Tap, רוב ניקסון, Turner Classic Movies, אוכזר 11 באוגוסט 2015
  2. ^ This Is Spinal Tap (1984), Box Office Mojo, אוכזר 11 באוגוסט 2015
  3. ^ 11 Things You Didn't Know About Spinal Tap, Huffington Post, 11 במרץ 2014, אוכזר 11 באוגוסט 2015