דיאלוג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Disambig RTL.svg המונח "דו-שיח" מפנה לכאן. לערך העוסק בתיבת דו-שיח בממשק משתמש גרפי, ראו תיבת דו-שיח.

דִּיאָלוֹגעברית: דּוּ שִׂיחַ) הוא שיחה הדדית בין שתי ישויות או יותר. מקורה של המילה ביוונית, והיא מורכבת משתי מילים: דיא (διά) = דרך, ולוגוס (λόγος) = מילה או דיבור. זאת בניגוד להנחה המוטעית כי דיאלוג מוגבל לשני אנשים בעקבות התחילית, המובנת בטעות כדי (δι), שפירושהּ "שתיים"(2), ובעקבות המונח העברי.

סוגה ספרותית ופילוסופית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרות הכתובה משמש הדיאלוג למטרות של בידור והנחיה רטוריים. שימוש זה מזוהה עם הספרות של יוון העתיקה ושל הודו.

דיאלוג ספרותי מכיל דרמה במשפט, והוא משמש כותבים המבקשים לצנזר או לגלות מידע בצורה שאינה נמסרת באופן ישיר על ידם. הדיאלוג מביע את התנועה הגלית של המחשבה האנושית באופן ספונטני, המשכיח כמעט את הצורך בניתוחו. על פי רוב מהווה הדיאלוג הספרותי רשומה המכילה את מילותיהם של יצורים קיימים או דמיוניים המוצגת בפורמט של דו-שיח.

תת-סוגה נוספת בספרות הדיאלוג היא הדיאלוג האגליטרי, צורת דיון שבה נשקלות תרומות בהתאם לתקפות הטיעונים, ולא בהתאם לעמדות הכוח של הטוענים.

ימי קדם וימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במזרח, נמצאה הסוגה הספרותית כבר בדיאלוגים ופולמוסים שומריים מן האלף ה-2 לפנה"ס, כמו גם באפוס ההודי "מהאבאראטה". במערב, היה אפלטון הפילוסוף הראשון להציג את השימוש בדיאלוג כצורה ספרותית עצמאית. הניסוי הראשון שלו בסוגה זו הוא היצירה "לכס". עם זאת, ניתן למצוא עדויות לדיאלוגים ביצירותיהם של סופרון ואפיכרמוס הסיציליאנים כחצי מאה קודם לכן, אשר לא שרדו עד לימינו.

אפלטון פישט את צורת הדיאלוג לכדי טיעון לוגי טהור, תוך שמירה על שלמות הדמות הספרותית. מרבית הכתבים האפלטוניים משתמשים בכלי הדיאלוגי, ובעקבות אפלטון החלו רבים בעת העתיקה להשתמש בכלי זה כסוגה ספרותי. זמן לא רב אחרי אפלטון כתב קסנופון את ה"סימפוזיון". נאמר כי אריסטו כתב מספר דיאלוגים בסגנון אפלטוני, אך אף אחד מהם לא שרד.

קיקרו כתב מספר יצירות חשובות בסוגה זו, בהן "על הרפובליקה", "על הנואם" ויצירתו האבודה "הורטניוס".

במאה ה-2 לספירה זכה לוקיאנוס מסאמוסאטה להצלחה רבה עם כתביו האירוניים "שיחות אלים" ו"שיחות מתים". בדיאלוגים אלו תקף בהומור סרקסטי אמונות טפלות ושגיאות פילוסופיות.

גם בקרב כותבים נוצרים נעשה הדיאלוג לסוגה שכיחה, כדוגמת אוריגנס, אוגוסטינוס ויוסטינוס מרטיר. דיאלוג מוכר יחסית הוא "נחמת הפילוסופיה" לבואתיוס.

הסוגה הדיאלוגית שרדה עד מחצית ימי הביניים. בין יצירות מאוחרות אלו ניתן למצוא את "דיאלוג עם יהודי, נוצרי ופילוסוף" מאת פייר אבלר.

בהמשך ירדה קרנה של הסוגה הדיאלוגית, כאשר בעקבות כתביהם של תומאס אקווינס ובונאוונצ'ר אומצה הסוגה התמציתית כסוגה שתוביל את ההגות הפילוסופית העתידית.

התקופה המודרנית עד ימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלילאו גליליי חיבר מספר דיאלוגים מחקריים, כאשר המפורסם שבהם הוא דיאלוג על שתי מערכות העולם המרכזיות, בו הציג את המודל ההליוצנטרי. הספר זכה להשפעה רבה והיה לרב מכר.

שני כותבים צרפתיים – ברנאר דה פונטנל (1683) ופרנסואה פנלון (1712) – השתמשו בשם יצירתו של לוקיאן "שיחות המתים" בדיאלוגים שפרסמו. באותהּ העת פרסם הפילוסוף הצרפתי ניקולה מלבראנש ב-1688 את יצירתו "דיאלוגים על מטאפיזיקה ודת".

הדיאלוג זכה לתחייה בבריטניה בשנת 1713, אז חיבר ג'ורג' ברקלי את יצירתו "שלושה דיאלוגים בין הילאס לפילונוס". "שיחות מן הדמיון" (Imaginary Conversations) של וולטר סוואג' לנדור הן הדוגמה המוכרת ביותר לדיאלוגים אנגליים במאה ה-19, על אף שגם הדיאלוגים של ארתור הלפס זכו לתשומת לב רבה.

בגרמניה אימץ את הסוגה הדיאלוגית כריסטוף מרטין ווילנד ביצירותיו הסאטיריות שפורסמו בין השנים 17801799. בספרות הספרדית מצוינות שתי יצירות משמעותיות – "הדיאלוגים" לחואן דה ולדס (1528) ו"ציור" מאת וינצ'נצו קרדוצ'י.

לאחרונה שבו הכותבים הצרפתים ליישום המקורי של הדיאלוג: יצירותיהם של ז'יף ושל אנרי לבדאן משתמשות בדיאלוג על מנת למסור אנקדוטות באמצעות שיחה בין הדמויות. צורת דיאלוג זו הופיעה גם בספרות האנגלית, לדוגמה ביצירתו של תומאס אנסטי גות'רי.

הדיאלוג האפלטוני חזר גם הוא לשימוש במאה האחרונה, בין היתר על ידי ג'ורג' סנטיאנה ביצירתו "דיאלוגים בלימבו" ואיריס מרדוק ביצירתהּ "אקסטואים: שני דיאלוגים אפלטוניים". יוצרים אלו גם שילבו דמויות מתוך יצירותיו של אפלטון ביצירותיהם, והאחרונה אף שילבה את אפלטון עצמו כדובר.

דיאלוג אפלטוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפלטון חיבר סדרת דיאלוגים, בעיקר בין סוקרטס לאנשים אחרים, שמהם עולה אי-הסכמה מפורשת או מרומזת שמטרת הדיאלוג לפתור אותהּ. בדרך כלל חוקר סוקרטס את חברו לגבי אמונותיו וקו מחשבתו, עד הגעה לידי סתירה עם האמונה או הרעיון שבמחלוקת דבר שיוצר הפרכה משתמעת. כך מתוודע בן השיח לחוסר הסבירות של ההיפותזה שלו, ומנסה להציג היפותזה חלופית – המתקבלת על ידי סוקרטס בחקירה נוספת. מרבית הדיאלוגים הללו מסתיימים ללא הסכמה בין הצדדים. המבוכה הנוצרת מהדיאלוג משמשת ככלי רטורי ופילוסופי הנקרא אפוריה.

הדיאלוג ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היצירה היהודית הפילוסופית הגדולה ביותר היא הדיאלוג המצוי בספר איוב, שנכלל בתנ"ך; בספר מובא ויכוח נרחב בשאלות תורת הגמול, בחירה חופשית, השגחה עליונה וכדומה. עד היום נחשב הדיאלוג בין איוב לרעיו כיצירה מכוננת בשאלת התאודיציה.

במהלך תור הזהב של יהודי ספרד חיבר רבי יהודה הלוי את ספר הכוזרי, המגולל דו-שיח בדיוני בין פילוסוף יהודי ובין מלך כוזר, בסופו משוכנע המלך להתגייר ולהפוך ליהודי מאמין. הספר עורר הדים רבים בתחום המחשבה היהודית, והוא נתקבל כספר יסוד עד לימינו.

במאה ה-13 כתב רבי שם טוב בן יוסף אבן פלקירה את "איגרת הויכוח", דיאלוג בין חסיד לחכם בענייני היהדות.

עם התפתחות הפולמוס היהודי-נוצרי, שהתבסס על ויכוחים פומביים בין רבנים יהודיים לאנשי דת נוצריים, תועדו רבים מהוויכוחים הללו ונרשמו בספרי הפולמוס היהודי. כך נוצרו "ספר הוויכוח" ("מלחמת ה' ") שכתב הרמב"ן, המתאר את הדיאלוג שלו עם פבלו כריסטיאני בוויכוח ברצלונה, שהסתיים בנצחונו של הרמב"ן; 'ויכוח רבינו יחיאל מפאריז' (לבוב תרפ"ח), המתעד את טענות רבי יחיאל מפריז כנגד ניקולס דונין במהלך משפט פריז; תיעודי הדיאלוגים בין המומר יהושע הלורקי לקבוצת רבנים ובראשם רבי יוסף אלבו ורבי פרופייט דוראן "האפודי", בשעת ויכוח טורטוסה; ועוד. ויכוחים אלו ואחרים נאספו בקבצים 'מלחמת חובה' (קושטא ת"ע), 'אוצר ויכוחים' (ניו יורק 1928 והלאה) ועוד.

ירידת קרן סוגת הדיאלוג בסוף ימי הביניים השפיעה גם על הדיאלוגים היהודיים, אך עם זאת המשיכה הסוגה להוות חלק מרכזי בספרות מחשבת ישראל.

דוגמאות לדיאלוגים הגותיים בתקופת האחרונים הם "שיחות על האהבה" של הפילוסוף היהודי בן איטליה רבי יהודה אברבנאל, הדיאלוג "מטה דן - כוזרי שני" שחיבר רבי דוד ניטו בעקבות ספר הכוזרי, הדיאלוג הפילוסופי-קבלי "שומר אמונים" מאת רבי יוסף אירגס, ורבים אחרים.

הוגה יהודי מרכזי שעסק בחיבור דיאלוגים הוא הרמח"ל, שניסח את הגותו בעשרות ספרים שהשפעתם נפוצה בכל העולם היהודי. ביניהם מפורסמים דעת תבונות, דיאלוג בין הנפש לשכל; 'מאמר הוויכוח', 'מלחמת משה' ו'חוקר ומקובל', דיאלוגים בין פילוסוף לחכם מקובל יהודי (וכן הדיאלוג 'ויכוח מר ינוקא ומר קשישא', שערך תלמידו רבי יקותיאל גורדון, ומבוסס על 'מאמר הוויכוח'); ובמיוחד ספר היסוד 'מסילת ישרים - סדר ויכוח', בו מסודרים טיעוני ספר 'מסילת ישרים' בצורת דיאלוג.

במאה ה-19 חיבר רש"ר הירש את הדיאלוג הייחודי איגרות צפון, המנוסח כחליפת מכתבים בין שני צעירים יהודים-גרמניים, ונחל הצלחה רבה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]