סתמאים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הסתמאים הוא כינוי לכותבי הסתמא[1] בתלמוד הבבלי, שחודש על ידי חוקר התלמוד הרב דוד הלבני, בהתאם לתפיסתו את הסתמא כשכבה מאוחרת שאינה אמוראית, כמבואר להלן.

לשיטת הלבני, את התלמוד הבבלי כפי שהוא לפנינו יצרו הסתמאים[2], והם החכמים שחיו בבבל במאתים השנים לערך שאחר תום תקופת האמוראים, כלומר למן אמצע המאה השישית ועד אמצע המאה השמינית (הלבני דחה את תאריך סיום העריכה לימי רב יהודאי גאון ב-750). האמוראים עצמם מסרו לדורות רק הלכות פסוקות (אפודיקטיות), ורוב השקלא והטריא שלהם לא השתמרו. הסתמאים עסקו בשחזור הסוגיות האמוראיות, אך כיוון שחיו בריחוק זמן מן האמוראים, לא תמיד ידעו לשחזר במדויק את הדיונים האמוראיים, ולפיכך נוצרו פירושים דחוקים וסוגיות שאין בהן עקיבות פנימית כפי שהן בתלמוד לפנינו. בשלהי תקופת הסתמאים, באותו זמן שפעלו ראשוני הגאונים שפרסמו חיבורים עצמאיים (שאילתות דרב אחאי גאון, הלכות גדולות וכדומה), פעלו גם הסבוראים. בתום תקופת הסתמאים הייתה חתימת התלמוד. לשיטתו, התלמוד הבבלי נחתם אבל לא נערך, רוצה לומר, הסתמאים סיימו לשחזר לפי הבנתם את השקלא והטריא האמוראיים, אבל לא פעל עורך שיפעל לאחידות ולהסרת הסתירות בין הסוגיות ובתוך עצמן; וכך נותרו בתלמוד סוגיות מוקשות וסותרות. האחרונים שפעלו בתלמוד (מלבד מגיהי נוסח שהמשיכו לפעול עד העת החדשה) היו "המאספים", שליקטו את כל המימרות והדיונים לכדי סוגיות סדורות, ו"המעבירים", שהעבירו חלקי סוגיות ממקום למקום בתלמוד לפי ההקשר והעניין.

הקושי הבולט בשיטתו של הלבני, שגם הוא עצמו מודע לו, הוא הניגוד בין שיטתו לדעה המקובלת אודות עריכת התלמוד, למן רב שרירא גאון באיגרתו המפורסמת, דרך הראשונים והאחרונים ועד חוקרי התלמוד בעת החדשה. הדעה המקובלת מפרשת את מאמר התלמוד "רבינא ורב אשי סוף הוראה" במובן זה שהם (ובעיקר רב אשי) אלו שערכו את התלמוד במאה החמישית. לפי הלבני הוראה אינו גמרא וסוף אינו עריכה, אלא הוראה היא תמיד הלכה פסוקה (קיימת מסכת שלמה בשם "הוריות" העוסקת בהלכות פסוקות); לכן מפרש הלבני "סוף הוראה" במובן של סוף מסירת הלכות פסוקות על ידי המסרנים (התנאים). הלבני מחדש את קיומם של הסתמאים, שפעלו לאורך מאתים שנה, אף על פי שאינם ידועים בשמם ולא נזכרו במפורש בשום מקור היסטורי.
כמו כן, ישנה בעיה עם קיום סתמות גם בתלמוד הירושלמי, שמוסכם שנחתם עוד לפני סוף תקופת האמוראים.

דעתו של הלבני היא דעה מרכזית במחקר התלמוד, אך לא בלעדית. החולק המרכזי על שיטת הלבני הוא פרופ' ירחמיאל ברודי. יש לציין כי כל רוב ככל החוקרים מודים בקיומם של סתמות קדומות ומאוחרות[3], והמחלוקות היא מהיכן רוב הסתמות בתלמוד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הקטעים שלא מובאים בשם אמורא או תנא כזה או אחר, אלא באופן סתמי
  2. ^ כאשר הסתמות מהווה למעשה את רוב התלמוד (הלבני, במבוא ל"מקורות ומסורות" על מסכת בבא בתרא)
  3. ^ אמנם לכאורה לשיטת הלבני, גם הקדומות הם בסה"כ שיחזור מוצלח.