זאב גלילי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
זאב גלילי
זאב גלילי
זאב גלילי
תאריך לידה 1936 (בן 81 בערך)
מקום לידה צפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק עיתונאי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

זאב גלילי (נולד ב-1936) הוא עיתונאי ישראלי. גלילי עבד כ-30 שנה ב"ידיעות אחרונות" כמשכתב ראשי בדסק החדשות, ראש כתבים, מרכז מערכת וממלא מקום העורך. הוא מלמד כתיבה עיתונאית, מחבר ספרי ילדים ומשמש כסופר צללים. הוא היה בעל טור בעיתון "מקור ראשון" מ-1996 עד 2007. כיום מפרסם את טורו באתר האינטרנט שלו.

ילדותו ומשפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בצפת, דור שביעי בארץ ישראל למשפחה מן היישוב הישן (שהייתה בין מקימי ראש פינה). עד גיל 7 למד ב"חדר" ולאחר מכן במסגרת חינוך ממלכתי-דתי בצפת, בנתניה ובתל אביב. למד בתיכון שליד סמינר לוינסקי בתל אביב ואחר כך שורה של מקצועות באקדמיה.[1] נשוי משנת 1958 ליסמין (לבית מרכזי), אב לארבעה ילדים (ביניהם שוקי וטל גלילי, עיתונאי רשת ומפעילי הבלוג "חומוס להמונים"), וסב לחמישה נכדים.

עבודתו העיתונאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל את עבודתו העיתונאית בגיל 14 בעיתוני ילדים ונוער ("הצופה לילדים", "חרות לנוער", "אנחנו" "הטכנאי הצעיר"). בשנת 1954, עוד במהלך לימודיו בתיכון, החל לעבוד בעיתון "חרות", בעריכת יוסף וינצקי (ולאחר מכן אייזיק רמבה). היה במשך שנה כתב בתל אביב ולאחר מכן בירושלים, כולל סיקור הכנסת. בתום שרותו הצבאי ב-1958 חזר לעיתון "חרות" כעורך חדשות ובעל טור לענייני מדע. במקביל מילא אותם תפקידים בעיתון הבוקר, בעריכת גבריאל צפרוני.

באותה תקופה חיבר סדרת ספרי הרפתקאות לילדים ("דן טרזן") שזכתה לתפוצה ניכרת.[2] (במסגרת סדרה בדיונית זו עקף גלילי את מגבלות הצנזורה הצבאית, ופרסם לראשונה פרטים, כסיפור בדיוני אודות "רודולף טייכמן", על נסיבות חטיפתו של אדולף אייכמן והבאתו למשפט בישראל). עבודת דוקטור [1] שנעשתה על ידי ד"ר חיים גרוסמן באוניברסיטת תל אביב העלתה השערה כי לסיפורים אלו הייתה השפעה על הדור שבגר למלחמת ששת הימים.

עם סגירת "חרות" ו"הבוקר", עבד שנה בעיתון הכלכלי "שער", שהוקם על ידי אורי סלע, ובשנת 1966 הצטרף ל"ידיעות אחרונות". החל כעורך חדשות זוטר וכעוזר עורך למוספים והתקדם לתפקיד משכתב ראשי בדסק החדשות. ב-1985 מונה לראש הכתבים ושנה לאחר מכן למרכז מערכת (יחד עם 5 מרכזים אחרים – משה ורדי, אדם ברוך, צבי קסלר, רם אורן, דב עצמון). כשפרש משה ורדי מ"ידיעות אחרונות" בשנת 1986 ועבר ל"הארץ", בגלל סכסוכיו עם דב יודקובסקי, מונה גלילי לממלא מקום קבוע של יודקובסקי. בתפקידים אלה ניהל את ההתמודדות מול העיתון "חדשות", שהסתיימה בסגירתו של "חדשות".

לאחר פרישת דב יודקובסקי מעריכת "ידיעות אחרונות" ומינוי משה ורדי לעורך ב-1989, נשאר גלילי בתפקיד ראש כתבים בלבד. ב-1991 הודח מתפקידו ונענה להצעה להקים סדנה להכשרת עורכי חדשות לעיתון. במהלך השנתיים הבאות פיתח שיטה להדרכת כתיבה עיתונאית, כמה מבוגרי הקורסים שניהל הגיעו לתפקידים בכירים בעיתונות, ביניהם שילה דה-בר (שהיה לראש דסק החדשות ב"ידיעות אחרונות" ורון ירון שמונה לעורך החדשות ומאוחר יותר לסגנו של העורך משה ורדי}. בשנת 2007 מונה שילה דה-בר לעורך "ידיעות אחרונות" ורון ירון מונה לסגנו. השניים הזמינו את זאב גלילי לישיבת המערכת הראשונה שקיימו כדי להביע בדרך זו את הוקרתם על תרומתו לקידומם המקצועי. כיום רון ירון הוא עורך העיתון., בתקופת הביניים כיהן דה בר כראש מערכת החדשות של ערוץ 10.

בשנת 1994 פרש גלילי מ"ידיעות אחרונות" במסגרת תוכנית פרישה. התמסר לפיתוח נושא הדרכת הכתיבה העיתונאית ולימד באוניברסיטת בר-אילן, בבית הספר לעיתונאות "כותרת", באוניברסיטה הפתוחה, במכללת תל אביב ובמכללת אורות.

במקביל התאים את השיטה שפיתח בהדרכת כתיבה עיתונאית להדרכת כתיבה עיסקית. הדריך עשרות מפעלים ומוסדות ציבור: מבקר המדינה, המוסד לביטוח לאומי, בנק ישראל, כל הבנקים המסחריים, מיקרוסופט ישראל, פלאפון, מפעלי היי-טק, ועוד.

עם הקמת העיתון "מקור ראשון" בשנת 1997 נענה להצעת העורך המייסד, מאיר עוזיאל, והחל בכתיבת טור אישי שנשא את השם "היגיון בשיגעון". הטור שינה את אופיו במהלך השנים מטור פובליציסטי לטור העוסק בענייני תרבות, ביקורת התקשורת, חידושי מדע וטכנולוגיה. הטור מראיין אישים מן האקדמיה ומביא סיפורים אנושיים ותחקירים בנושאים חברתיים. טור זה היה הטור שהופיע ברציפות בעיתון במשך הזמן הארוך ביותר. בדצמבר 2007, עזב את מקור ראשון, ועבר לכתוב באתר האינטרנט שלו[2], שאליו מוסיפים בהדרגה את כל המאמרים שפרסם ב"מקור ראשון" וכן ספרים שכתב.

במהלך עבודתו העיתונאית למד כלכלה וסטטיסטיקה באוניברסיטה העברית, מדע המדינה בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה, ספרות והיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, פילוסופיה יהודית וכללית בבר-אילן (תואר ראשון ושני) ובמסלול ישיר לעבודת דוקטור באוניברסיטה העברית, בהדרכת פרופסור רבקה ש"ץ (העבודה לא הגיעה לידי גמר בשל פטירתה של המנחה).

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיבר שורה של ספרי ילדים: "סיפורי התנ"ך" (ב-15 כרכים), "ירושלים שלי", "תל אביב שלי", "איכות הסביבה זה אנחנו", "הג'ינג'י מכדורי", "ספר הדינוזאורים", סדרת ספרי רגשות (יחד עם ירון לונדון) וסדרה על חגי ישראל. הפיק וערך שורה של ספרים, ביניהם "א-ב" של יהודה אטלס, אלבום יצחק רבין, קרע בין הכיפות (של הרב מנחם הכהן). כתב כסופר צללים שורה של ספרים ביניהם: "על החתום" של איש העסקים אפרים אילין ו"עדות" של אשר ידלין.

  • ט"ו בשבט: ראש השנה לאילנות, כתיבה זאב גלילי, תל אביב, תשנ"ב 1992
  • קרע בין הכיפות, חשבון נפש של דור הכיפות הסרוגות, משתתפים - אורי אליצור ואחרים, מנחה ישראל הראל, עורך זאב גלילי, ירושלים, תשנ"ג 1993
  • תל אביב שלי בסיפור ובאגדה, תל אביב, תשנ"ד 1994
  • ‫הג'ינג'י מכדורי שהיה לראש ממשלה, חייו ומותו של יצחק רבין, זאב גלילי, יהודה שיף, תל אביב, תשנ"ו 1996
  • איכות הסביבה זה אנחנו, זאב גלילי, יהודה שיף, ציורים - אלכס גליקין, תשנ"ג 1993
  • בריחה מצפת, 2017[3]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא זאב גלילי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "זאב גלילי - אודות" - מתוך הבלוג הרשמי.
  2. ^ אלי אשד, מטרזן ועד זבנג - הסיפור של הספרות הפופולרית העברית, הוצאת בבל, 2002, עמ' 212-207.
  3. ^ יונתן שלונסקי, "בריחה מצפת" או שיבה לצפת, באתר "היגיון בשיגעון", 11 ביוני 2017