פאיאס
הפָאיָאס (בספרדית: Las Fallas) הוא פסטיבל מסורתי הנערך מדי שנה בערים שונות באוטונומיית ולנסיה בספרד, ובעיקר בערים ולנסיה ואלזירה, לזכר יוסף הקדוש (סן חוזה), בעלה של מריה, אמו של ישו. חמשת ימי הפסטיבל העיקריים הם בין ה-15 ל-19 במרץ[1], ואילו המָסְקְלֶטָה, מופע פירוטכני של חזיזים וזיקוקים, מתקיים בוולנסיה מדי יום בין ה-1 ל-19 במרץ.[2] המונח פאיאס מתייחס הן לחגיגה והן לאנדרטאות מפוסלות שנבנות במיוחד עבור הפסטיבל ונשרפות לקראת סיומו[3], ומשמעותו המילולית היא 'לפידים'. פסטיבל פאיאס התווסף לרשימת המורשת התרבותית הבלתי מוחשית של אונסק"ו ב-30 בנובמבר 2016.[4]
בכל שכונה מרכזית בערים שבהן מתקיים הפסטיבל יש מועדון מאורגן של חובבי פאיאס, ה-casal faller או comissió fallera, שפועל במהלך השנה ועורך מסיבות וארוחות לגיוס כספים. כל מועדון כזה מייצר בדרך כלל שתי אנדרטאות מפוסלות, אחת למבוגרים ואחת לילדים. בעיר ולנסיה ישנן כ-400 מועדונים רשמיים ובהם כ-200,000 חברים רשומים המכונים פאיירוס (כלומר, כרבע מאוכלוסיית ולנסיה!), שבונים מדי שנה קרוב ל-800 אנדרטאות מפוסלות. באלזירה פועלים מעל 30 מועדונים ובהם מעל 8,000 חברים.[5][6]
האנדרטאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
כל אנדרטה שנבנית לכבוד הפסטיבל מכונה פָאיָה (לפיד) והדמויות המרכיבות את האנדרטה מכונות נִינוֹט (בובות). האנדרטאות מאופיינות בסגנון קריקטורי והן צבעוניות וראוותניות. עם השנים הלכו האנדרטאות וגדלו, והגדולות שבהן מתנשאות לגובה של מעל 30 מטרים, וביצירתן משתתפים יוצרים ספרדים מפורסמים.
במהלך ארבעת הימים שלפני ה-19 במרץ, כל קבוצת יוצרים מוציאה את האנדרטה שבנתה למצעד ברחובות השכונה, ולאחר מכן מציבה אותה במיקום שנבחר לה מראש. האנדרטה ניצבת להנאת הקהל עד סיום הפסטיבל, ואז היא מועלית באש.
-
פאיה קובה (פרס שני 2012) -
-
פאלאס בשנת 2019 בוולנסיה
.jpg)
אירועים במהלך הפסטיבל[עריכת קוד מקור | עריכה]
חמשת הימים והלילות של הפסטיבל הם מסיבת רחוב מתמשכת שכוללת תהלוכות רבות: היסטוריות, דתיות והיתוליות. המונים יוצאים לרחובות, ופיצוצים נשמעים במשך כל היום ואף במהלך הלילה.
לה קְרִידָה – ערב הפתיחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מציין את תחילתה הרשמית של עונת החגיגות. נערך בערב יום ראשון האחרון של פברואר, בשער סרָנוס בוולנסיה (Torres de Serranos), שער הכניסה ההיסטורי לעיר.
לה דֶסְפֶּרְטֶה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כל יום של הפסטיבל מתחיל ב-8:00 בבוקר ב"תרועת השכמה"[7]. תזמורות כלי נשיפה ותופים צועדות ברחובות ומנגנות מוזיקה ערה, ויוצרי הפאיאס צועדים בעקבותיהן בתלבושות מסורתיות ומדליקים חזיזים.
לה מַסְקְלֶטָה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מופעי חזיזים וזיקוקים שמתוכננים לפי מקצבים קבועים מראש, מתקיים מדי יום (בשעה 14:00 מ-1 עד 19 במרץ בעיר וולנסיה, ועל פני תקופה קצרה יותר בערים אחרות);[7] המסקלטה המרכזית והאחרונה נערכת בכיכר בעירייה ב-19 במרץ.
לה פְּלָנְטָה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד 15 במרץ יש לסיים את בנייתם של כל הפאיאס. כדי לחגוג את סיום בנייתם, נערך מופע זיקוקים שמכונה בוולנסית Amb de las Falles. הוא מתקיים בכיכר העירייה בוולנסיה כדי לחלוק כבוד לכל מי שאיפשר את העבודות הללו.
מִנחת הפרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]
באירוע זה, כל אחד ממועדני הפאיאס מגיש מנחה של פרחים למרים אם ישו,[7] הפטרונית הראשית של העיר ולנסיה. המנחות מוגשות במהלך כל היום בימים 17-18 במרץ. פסלה של מריה הבתולה והבסיס הגדול שעליו הוא ניצב מכוסים בכל הפרחים שהוענקו לה.
ליל האש[עריכת קוד מקור | עריכה]
בלילות ה-15, 16, 17 וה-18 מתקיימים מופעי זיקוקים. בוולנסיה, הם נערכים באפיק הנהר הישן (שהוטה מאפיקו, והפך לפארק). כל מופע הוא גדול וראוותני מקודמו, והאחרון נקרא ליל האש (בוולנסית La Nit del Foc).[7]
תהלוכת האש[עריכת קוד מקור | עריכה]
בערב האחרון של הפסטיבל, ב-19 במרץ בשעה 19:00, מתקיימת תהלוכה המכונה תהלוכת האש (בוולנסית Cavalcada del Foc). היא כוללת פסלים מתנפחים, אנשים בתחפושות, זיקוקים, אבק שריפה, מופעי רחוב ומוזיקה.
לה קְרֶמָה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בלילה האחרון של הפסטיבל ב-19 במרץ, בסביבות חצות[8], אנדרטאות הפאיאס נשרפות במדורות ענק. אירוע זה מכונה 'השריפה' (La Cremà), והוא שיאו של הפסטיבל.[9] הוא הסיבה לכך שהאנדרטאות נקראות פאיאס ("לפידים"). באופן מסורתי, הפאיה בכיכר העירייה בוולנסיה היא זאת שנשרפת אחרונה.
כל פאיה מכוסה בזיקוקים, ואלה מודלקים ראשונים. הפאיה עצמה מוארת לאחר או במהלך פיצוץ הזיקוקים. לאחר מכן מבעירים את הפאיה. ברחובות צרים, החום עלול לחרוך את הבניינים מסביב, והכבאים מכבים את חזיתותיהם, תריסי החלונות, שלטי הרחוב וכו' בזרנוקי מים כדי למנוע מהם להתלקח או להימס, מתחילת הקרמה ועד סופה.
-
מסקלטה בוולנסיה -
יוצרת פאיאס, פאיירה, בזמן שריפת הפאיה שלה -
לה קרמה, 2002
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ישנן השערות שונות לגבי מקורו של פסטיבל פאיאס. אחת מהן מצביעה על כך שהפאיאס התחילו בימי הביניים, כאשר בעלי מלאכה נפטרו מהחפצים השבורים וחתיכות העץ ששמרו במהלך החורף, על ידי שריפתם בחגיגת יום שוויון היום והלילה באביב. נגרי וולנסיה השתמשו בקרשים מעץ כדי לתלות נרות במהלך החורף, שכן אלה היו נחוצים כדי לספק אור לעבודה. עם בוא האביב כבר לא היה צורך בהם, ולכן נשרפו.[10] עם הזמן, ובהתערבותה של הכנסייה, תאריך שריפת הקרשים תוזמן למועד חג יוסף הקדוש, הפטרון של הנגרים.[11]
מסורת זו המשיכה להתפתח. את ערימות העץ ששרפו החלו להלביש בבגדים כך שהן נראה כמו אדם. לעיתים קרובות נוספו גם מאפיינים המזוהים עם מישהו מוכר מהשכונה כדי ללגלג עליו, או עם דמות שנואה. אלה היו הנינוטים הראשונים. עם השנים החלו אנשי השכונות לארגן את בניית הפאיאס, וכך נולדו המבנים המורכבים, כולל דמויותיהם השונות.
עד תחילת המאה ה-20, הפאיאס היו קופסאות גבוהות ועליהן שלוש או ארבע בובות שעווה לבושות בבגדי בד. כאשר היוצרים החלו להשתמש בקרטון, היה קל יותר לעצב אותם באופן יצירתי. ייצור ועיצוב הפאיאס המשיכו להתפתח בתקופה המודרנית, והתצוגות הגדולות עשויות מפוליסטירן ושעם רך המעוצבים עם מסורים חמים. טכניקות אלו מאפשרות את יצירת הפאיאס הענקיים בגובה של למעלה מ-30 מטרים.
בתחילת המאה ה-20, ובמיוחד במהלך מלחמת האזרחים בספרד, הפכו האנדרטאות לאנטי-ממסדיות יותר באופיין, ולעיתים קרובות היו ביקורתיות כלפי הממשלות המקומיות או הלאומיות.[12] אלו ניסו לאסור את הפאיאס מספר פעמים, אך ללא הצלחה. תחת הדיקטטורה של פרנסיסקו פרנקו האנדרטאות היו בין הביטויים הציבוריים הנלהבים הבודדים שהותרו, על אף שהחגיגה איבדה חלק ניכר מאופייה הסאטירי בגלל הצנזורה הממשלתית. במהלך תקופה זו, נוצרו כמה מנהגים דתיים חדשים כגון מינחת הפרחים למריה, שהיום הם מנהגים קבועים בפסטיבל.
- צילומי פאיאס שזכו בתחרויות במהלך השנים
-
2006: נואו קמפנאר -
2007: נואו קמפנאר -
2008: נואו קמפנאר -
2009: נואו קמפנאר -
2010: מנזר ירושלים-Matemàtic Marzal -
2011: מנזר ירושלים-Matemàtic Marzal -
2012: נואו קמפנאר -
2013: מנזר ירושלים-Matemàtic Marzal -
2014: פלזה דל פילאר -
2015: פלאזה דל פילאר -
2016: קובה-ליטראטו אזורין -
2017: L'Antiga de Campanar -
2018: מנזר ירושלים-Matemàtic Marzal
.jpg)
.JPG)
.JPG)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- העמוד הרשמי של פסטיבל פאיאס
- העמוד הרשמי של הוועדה המארגנת של פסטיבל פאיאס
- פסטיבל פאיאס (בספרדית, ולנסית, אנגלית, צרפתית וגרמנית)
- סרטון תדמית של פסטיבל פאיאס 2011
- הסבר על כל אירועי הפאיאס באנגלית
- אפליקציית אייפון/אייפוד עבור לאס פאיאס
- הפאיאס בוולנסיה: היופי של האש (אורכב 30.03.2013 בארכיון Wayback Machine)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Enrique Ávila López (7 בדצמבר 2015). Modern Spain. ABC-CLIO. p. 341. ISBN 978-1-61069-601-2.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ "La mascletà « Distrito Fallas" (בספרדית). Distrito Fallas. 9 באפריל 2008. אורכב מ-המקור ב-26 בנובמבר 2020. נבדק ב-29 בדצמבר 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Martin, Charles B. (במרץ 1973). "The Fallas: A Folk Festival of Valencia". The Journal of Popular Culture. 6 (4): 854. doi:10.1111/j.0022-3840.1973.00854.x.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ "Valencia Fallas festivity included in UNESCO's intangible cultural heritage list". EPA European Pressphoto Agency b.v. European Pressphoto Agency. 30 בנובמבר 2016. אורכב מ-המקור ב-1 בדצמבר 2016. נבדק ב-1 בדצמבר 2016.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Gil-Manuel Hernàndez i Martí (1 בינואר 1996). Falles i franquisme a València. Afers. p. 92. ISBN 978-84-86574-36-9.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ "Fallas - Comisiones por número de censo" (בספרדית). 16 בפברואר 2016. אורכב מ-המקור ב-11 באפריל 2019. נבדק ב-13 בדצמבר 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 4 Encarnación Galindo García (30 ביולי 2014). Las fallas de Valencia: Mucho más que un sueño. Cambridge University Press. p. 44. ISBN 978-84-9848-049-8.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Carol Styles Carvajal; Jane Horwood; Nicholas Rollin (2004). Concise Oxford Spanish Dictionary: Spanish-English/English-Spanish. Oxford University Press. p. 293. ISBN 978-0-19-860977-3.
- ^ Antonio Ariño (1999). El Teatre en la festa valenciana. Generalitat Valenciana. p. 328. ISBN 978-84-482-2333-5.
- ^ Eamonn Rodgers (11 במרץ 2002). Encyclopedia of Contemporary Spanish Culture. Routledge. p. 174. ISBN 978-1-134-78858-3.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Irwin Altman; Setha M. Low (6 בדצמבר 2012). Place Attachment. Springer Science & Business Media. p. 217. ISBN 978-1-4684-8753-4.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ La Valencia de los años 30: entre el paraíso y el infierno. Carena Editors, S.l. 1999. p. 207. ISBN 978-84-87398-35-3.
