פרנסיסקו פרנקו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svgהמונח "פרנקו" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו פרנקו (פירושונים).
פרנסיסקו פרנקו (1969)

הגנרליסימו פרנסיסקו פרנקו, ובשמו המלא פרנסיסקו פאולינו ארמנחילדו טאודולו מויסס פרנקו אי מאסאס באמונדה סלגדו פרדו (4 בדצמבר 189220 בנובמבר 1975) היה איש צבא ורודן ספרדי, אשר השליט בספרד שלטון דיקטטורי ימני מ-1939 ועד מותו בשנת 1975. מכונה "אל קאודייו" (El Caudillo, בספרדית "המנהיג").

נעוריו ותחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנקו נולד בשנת 1892 בעיירה פרול, אשר כונתה לאחר מכן "אל פרול דל קאודיו" על שמו. נעוריו הושפעו על ידי אביו השיכור ורודף הנשים, שהיה חשב בחיל הים הספרדי, והגנת היתר שנתנה לו אמו. בתחילה רצה פרנקו הצעיר ללכת בעקבות המסורת המשפחתית ולהצטרף לצי הספרדי, אך קיצוצים שנבעו מתבוסת ספרד במלחמת ארצות הברית-ספרד ב-1898 הורידו את מספר התקנים בצי, ופרנקו נאלץ להצטרף לצבא. אחיו רמון פרנקו היה חלוץ בתחום הטיסה.

לאחר שסיים את האקדמיה לחיל הרגלים בעיר טולדו, בילה פרנקו שנתיים שקטות בחיל המצב בספרד היבשתית, אך במהרה הוצב לפי בקשתו במרוקו הספרדית (חלק של מרוקו שהיה אז פרוטקטורט ספרדי) שהמאמצים להשליט בה שלטון ספרדי היו אפשרותו היחידה להצטיין בקרב, על פי הסיסמה "La caja o la faja" (ארון מתים או אבנט הגנרל). במהרה רכש לעצמו פרנקו שם כקצין אמיץ ודקדקני, והצטרף לצבא הקולוניאלי הסדיר שהוקם באותה עת, על מנת לשפר את סיכוייו לקידום מהיר.

בגיל 23 נפצע פרנקו קשה בתקרית באל-ביוץ, ועל אף שלא זכה בעיטור הגבוה ביותר, "צלב סן פרננדו", שבו חשק, קודם לדרגת רב סרן, והוצב בספרד עצמה. בספרד פגש קצין צעיר וכריזמטי בשם חוזה מיאן אסטריי, אשר הקים לגיון זרים על פי הנוסח הצרפתי, ופרנקו הצטרף ללגיון כסגנו של אסטריי.

בקיץ 1921 ספג הצבא הספרדי תבוסה בידי שבטים המונהגים על ידי האחים עבד אל כרים. "הלגיון" בהנהגת פרנקו הציל מהכחדה את הצבא הספרדי בקרב מלייה, אשר נמשך שלושה ימים.

עלייתו לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר קרב מלייה קודם פרנקו לדרגת קולונל, והוביל את חייליו לנחיתה בלב אנשי עבד אל כרים בחוף אלהוסמס. נחיתה זו, ששולבה עם פלישה צרפתית מהדרום, היא שהביאה בסופו של דבר לדיכוי המרד.

פרנקו הפך לגנרל הצעיר ביותר בכל צבאות אירופה בשנת 1926, ומונה למפקד האקדמיה הצבאית המשולבת בסרגוסה, שם למדו הצוערים את הלקחים האלימים ממלחמת הגרילה במרוקו.

עם נפילת השלטון המלוכני בשנת 1931, היה פרנקו אמביוולנטי ביחסו אל הרפובליקה החדשה, היא הרפובליקה הספרדית השנייה. נטיית ליבו הייתה כנגד הרפובליקה, אך לא רצה לסכן את הקריירה שלו בהתנגדות גלויה. השלטון החדש סגר את האקדמיה בסרגוסה, והציב את פרנקו בתחילה בלה קורוניה ולאחר מכן באיים הבלאריים על מנת לבודדו ממתנגדים פוטנציאליים אחרים לרפובליקה החדשה.

כשלונה של הרפובליקה בהצדקת התקוות שתלה בה הציבור, והחלוקה הפנימית בין מפלגות השמאל השונות, גרמה לעליית מפלגה ימנית חזקה לשלטון ב-1933. כאשר הכורים באסטוריאס החלו במרד גלוי כעבור כשנה, היה זה פרנקו שהבטיח שחיילים קולוניאליים ימחצו את המרד. החיילים הפעילו אותן טקטיקות ברוטליות שהופעלו כנגד מורדי עבד אל כרים. לאחר דיכוי המרד באסטוריאס, מונה פרנקו למפקד הצבא הספרדי.

בבחירות שהתקיימו בשנת 1936 זכתה קואליציה של מפלגות השמאל. באותו זמן היה פרנקו מוצב באיים הקנריים. פרנקו לא זמם באופן פעיל להפיל את הרפובליקה, אך עם תחילת ההתקוממות הצבאית הוא לקח פיקוד על הצבא הקולוניאלי במרוקו (כולל הלגיון והחיילים הסדירים), אשר התמרד והשתלט על מרוקו הספרדית.

בספרד עצמה הצליחו השלטונות לדכא את המרידה הצבאית ברבות מהערים הגדולות, והמצב התדרדר לכדי מלחמת אזרחים. עם תחילת המלחמה, בספטמבר 1936, הכריז על עצמו פרנקו כ"גנרליסימו" של הצבא הלאומני, וב-1 באוקטובר 1936, הכריז על עצמו כראש המדינה הספרדית. הוא הצליח לאחד את "הפלנחה" - המפלגה הפאשיסטית אשר הייתה מזוהה עם מוסוליני והיטלר - עם המפלגה הקרליסטית המלוכנית, השמרנית מתונה. צבאו נתמך ב"לגיון הקונדור" שנשלח מגרמניה הנאצית, ובקורפוס המתנדבים שנשלח מאיטליה הפשיסטית. פורטוגל, תחת שלטון העריץ סלזר סייעה גם היא ללאומנים מתחילת הקרבות. המלחמה הסתיימה ב-1 באפריל 1939, לאחר כיבוש הבירה מדריד, אף על פי שהתנגדות ספוראדית בצורה של מלחמת גרילה נמשכה עד לאמצע שנות הארבעים. פרנקו הפך לשליט ספרד, ושמר על תפקידו עד למותו בשנת 1975.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרד הייתה מפולגת והרוסה מבחינה כלכלית כתוצאה ממלחמת האזרחים. ממשלת פרנקו קידמה את ההבחנה בין "מנצחים" ו"מנוצחים". תומכי הרפובליקה הופלו ונרדפו גם שנים רבות אחרי תום המלחמה, ואלה שהיו במאסר לא שוחררו. כלכלת ספרד, שגם לפני המלחמה הייתה בפיגור יחסית למדינות האחרות במערב אירופה, הייתה הרוסה לחלוטין, וחלק ניכר מהאוכלוסייה היה על סף רעב.

ב-1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה באירופה. פרנקו החליט כי ספרד תהיה מדינה נייטרלית ולא הצטרף למלחמה לצד מדינות הציר, על-אף הקירבה האידאולוגית שבין הפלנחה, יסוד מרכזי במשטר פרנקו אז, לאיטליה הפשיסטית ולגרמניה הנאצית, שאף סייעו לניצחונו במלחמת האזרחים. הוא ניצל את הנסיבות כדי לקדם שלושה יעדים - תחילת שיקומה הכלכלי של ספרד, ייצוב המשטר והשגת לגיטימציה בינלאומית. לאורך המלחמה תמרן פרנקו בעורמה בין שני הצדדים. ספרד סחרה עם כל המדינות המעורבות, ייצרה עבור גרמניה הנאצית מדים וציוד צבאי, קיבלה מלוות ואספקת דלק מארצות הברית וכן הכנסה כספית משמעותית מייצוא טונגסטן, מתכת שהייתה חיונית לתעשיית המטוסים, ומקורותיה באסיה אבדו לבעלות הברית כשנפלו מדינות רלוונטיות לידי האימפריה היפנית. לאחר נפילת צרפת במאי 1940 נראה ניצחונה של גרמניה ודאי, ופרנקו התקרב להצטרפות למלחמה. הוא הכריז רשמית על מעבר מנייטרליות ל"אי-לוחמה", ונפגש עם אדולף היטלר בצרפת כדי לדון בהצטרפות ספרד למלחמה. חשיבותה של ספרד בשלב זה של המלחמה גברה, בגלל מיקומה שאיפשר מתקפה על גיברלטר וניתוק הכוחות הבריטיים בים התיכון. ואולם, בתמורה להצטרפותו העלה פרנקו דרישות טריטוריאליות רבות (גיברלטר, מרוקו הצרפתית, אוראן, השפעה נרחבת במפרץ גינאה ועוד) וכן תביעה לאספקה ומזון מגרמניה, שגם בתחומיה שרר מחסור והונהג קיצוב. תביעות אלה נראו להיטלר כמוגזמות. המשא ומתן המתיש, בו הצטיין פרנקו, הסתיים בהכרזות מעורפלות וללא הסכם. כן הייתה מחלוקת בדבר הזכויות הגרמניות במכרות בספרד. ישנם היסטוריונים הסבורים כי פרנקו העלה דרישות אלו בכוונה כי ידע שהיטלר לא יקבלן, על מנת להישאר מחוץ למלחמה, מכיוון שידע שמצב צבאו גרוע.

פרנקו המשיך לדחות את הלחצים מצד היטלר (בין היתר בזכות ירידת עניינו של היטלר בזירת הים התיכון, לאחר הפלישה לברית המועצות ביוני 1941). ב-1943 הכריז על חזרה לנייטרליות גמורה, כאשר המלחמה נטתה לצד בעלות הברית. פרנקו שלח אמנם כוחות שכונו "הדיוויזיה הכחולה" להלחם לצד הנאצים כנגד ברית המועצות, אך אלו היו מתנדבים בלבד. חלקם מתוך שכנוע בצדקת הפשיזם כנגד הקומוניזם, וחלקם על מנת לקבל תשלום, או על מנת להראות כנאמנים לרפובליקה. כן נשלחו לגרמניה 15,000 פועלים ספרדים. כמו כן, תמך פרנקו בגרמניה הנאצית גם באמצעות מתן אספקה לספינותיה.

פרנקו והשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרד תחת שלטון פרנקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסי חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנקו (הקרוב למצלמה) לצד נשיא ארצות הברית דוויט אייזנהאואר בעת ביקורו במדריד (1959)
שלט האצולה של פרנקו בתפקידו כראש המדינה הספרדית.

עם תום המלחמה סבלה ספרד את התוצאות הכלכליות של הבידוד שנכפה עליה על ידי המנצחים. צרפת ובריטניה נשלטו כעת בידי מפלגות שמאל, שתמכו ברפובליקה במלחמת האזרחים וקיוו שהפרנקואיזם יסולק כדרך שסולקו הפאשיזם והנאציזם. תומכי הרפובליקה ניהלו מסע הסברתי נגד משטר פרנקו, בתקווה לבודדו. אך בשל מעמדה האסטרטגי בימי המלחמה הקרה, חתמה ארצות הברית על הסכם סחר ועזרה צבאית עם ספרד בביקורו של דווייט אייזנהאואר בשנת 1953. ברית זו הובילה ל"נס הספרדי" שהוביל את ספרד ממצב של אוטרקיה למשק קפיטליסטי מתקדם יחסית. בהדרגה נחלצה ספרד חלקית מן הבידוד הבינלאומי, ובין היתר התקבלה לאו"ם בשנת 1955. עם זאת, הקהילייה האירופית שהחלה להתגבש בשנות החמישים הסתייגה ממשטר פרנקו והתרחקה ממנו, ופרנקו לא הצליח גם להגשים את תקוותו להכניס את ספרד לנאט"ו. דרך נוספת להיחלץ מן הבידוד, נוסף על השותפות עם ארצות הברית, הייתה התקרבות נמרצת לעולם הערבי, שבעטייה לא הכיר משטר פרנקו בישראל. כמו כן התקרבה ספרד למשטרים ימניים בדרום אמריקה.

פוליטיקה ואידאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לרודנים כמוסוליני והיטלר, פרנקו לא היה אידאליסט מובהק. עמדותיו היו שמרניות ומסורתיות, והוא היה נכון לכל תמרון, הן במדיניות הפנים והן (כפי שהוכח במלחמת העולם) במדיניות החוץ, כדי להבטיח את שרידותו. משטרו הושתת על תמיכתם של גורמים שונים:

  • הצבא, שהיה מקור התמיכה הראשוני שלו. רבים משרי הממשלה מונו מקרב מפקדי הצבא.
  • הפלנחֶה, שדגלה באידאולוגיה פאשיסטית ובמשטר כלכלי קורפורטיבי.
  • הכנסייה הקתולית, ובפרט מסדר אופוס דאי, שפעל במרץ בתחומי החינוך והחברה ושמקרבו באו שרים בכירים רבים. הכנסייה לא הייתה מקשה אחת. בין אנשיה, בעיקר בדרגים הנמוכים ובפרובינציות הבסקיות, היו גם כמה מן המתנגדים האמיצים ביותר למשטר.
  • המלוכנים, שהתפלגו בעצמם לסיעות שונות, לפי זהות המועמד לכתר המועדף עליהם.

מפלגתו, השלטת כמפלגה יחידה, "המובימיינטו" (התנועה), הייתה כה הטרוגנית שקשה היה לקרוא לה מפלגה, וודאי שלא הייתה בה את אחדות הדעים של אחיותיה, המפלגה הפשיסטית באיטליה והמפלגה הנאצית בגרמניה.

מגמתו של פרנקו לאורך השנים הייתה להקטין את כוחה של הפלנגה, ולהסתמך יותר ויותר על טכנוקרטים מן האופוס דאי, שעלה בידם לקדם את כלכלת המדינה. מגמה זו התבטאה בפיחות הדרגתי בכוחם של הסינדיקטים הקורפורטיבים (ארגונים שישבו בהם יחד נציגי הפועלים והמעסיקים, הממונים על ידי המדינה, לפי המשנה הפאשיסטית). עם זאת, הפלנגה נשלפה בשעת הצורך, למשל כדי לארגן עצרות המונים בתמיכה במהלך זה או אחר.

דיכוי פנימי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי שלטונו דוכאו ארגוני העובדים הלא ממשלתיים וכל המתנגדים הפוליטיים (לכל אורך הקשת הפוליטית מהקומוניסטים והאנרכיסטים, עד לליברל דמוקרטים והלאומנים, במיוחד אלו הבסקים והקטלאנים). כמו כן, חשש פרנקו מקשר כנגדו מצד הבונים החופשיים. חשש זה תואר כ"אובססיבי" על ידי כמה ממתנגדיו.

שביתות דוכאו על ידי פרנקו ביד קשה. בכל עיר הייתה נוכחות של המשמר האזרחי, כוח צבאי משטרתי, אשר ערך סיורים בזוגות עם תת-מקלעים, ושימש כאמצעי האכיפה העיקרי של שלטונו, לצד מנגנונים אחרים כמו המשטרה החמושה ("פוליסיה ארמדה"). הצבא, שבשנים הראשונות לאחר מלחמת האזרחים היה זרוע דיכוי עיקרית, נהפך בהדרגה לגוף מקצועי ולא פוליטי.

עם השנים ניכרה התמתנות מצדו של המשטר, אשר המצב הכלכלי המשתפר בהתמדה (למעט תקופות מיתון קצרות) והלגיטימציה הבינלאומית הגדלה העצימו את ביטחונו העצמי, והתחזקו בו היסודות שאינם פאשיסטים. ועדי עובדים הורשו לפעול, אם כי לא באופן רשמי. הצנזורה הייתה חריפה פחות, וכן הותר מעט הרסן על השימוש בשפות אזוריות - בסקית, קטלאנית (ולנסיינית) וגליסית. מגמה זו של יתר פתיחות לא הייתה חד-כיוונית, ובתקופות מסוימות התהדקה הרצועה.

בזיכרון העם שמורים יומני הקולנוע משנות שלטונו, בשחור לבן, המראים את "פאקו" (כינויו העממי) חונך אתר נופש, או דג דגי ענק מעל סיפון היאכטה שלו בזמן החופשה.

ציטטה מפורסמת שלו היא: "שלטוננו מיוסד על כידונים ועל דם, ולא על בחירות צבועות".

יחסו למלוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שהיה מלוכן, לא רצה פרנקו להכריז על עצמו כמלך, אלא העדיף להשאיר את כס המלכות ריק, כשהוא ממלא את מקום המלך בפועל. הוא לבש מדים של קפיטן-גנרל, דרגה שהייתה שמורה בדרך כלל למלך, גר בארמון הפארדו, והשתמש בזכות המלך להלך מתחת לחופה שנישאה מעליו. למעשה אף על פי שתאריו הרשמיים היו ראש המדינה וגנרליסימו של הכוחות המזוינים, היה תארו האישי "ברצון האל, קאודייו לספרד ולמסע הצלב" (Por la gracia de Dios, Caudillo de España y de la Cruzada) "ברצון האל" הוא מונח משפטי הנשמר בדרך לתיאור סמכותו של המלך.

בשנת 1947 הכריז פרנקו על ספרד כמלוכה, אך באופן טיפוסי לא הכריז מיהו המלך. בשנת 1969 הכריז על הנסיך חואן קרלוס לבית בורבון כ"נסיך ספרד" וכיורשו בראשות המדינה. הדבר בא בהפתעה לטוען לכתר הקרליסטי, קרלוס הוגו, כמו גם לאביו של חואן קרלוס, דון חואן דה בורבון, נסיך ברצלונה, אשר היה בעל זכות קודמת לתואר מבחינה טכנית, ושהה בגלות בפורטוגל. חואן קרלוס התחנך בספרד, בפיקוחו הצמוד של פרנקו. נכדתו של פרנקו נישאה לצאצא אחר של המשפחה המלכותית, אלפונסו דוכס אנז'ו, וכך נסלל פתח אפשרי להכרזה על יורש עצר שיהיה גם צאצא של פרנקו - אפשרות שהיה בה כדי לאיים על חואן קרלוס לבל יסטה מהתלם.

משפחתו וחייו הפרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנקו נישא באוקטובר 1923 לכרמן פולו, בת למשפחת אצולה. הנישואים נדחו מספר פעמים עקב חובותיו הצבאיות. לזוג הייתה בת אחת, שנקראה אף היא כרמן.

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחוזת הקבר של פרנקו ב"עמק הנופלים", אתר הנצחה מונומנטלי שהקים פרנקו לחללי ספרד הלאומנית במלחמת האזרחים

בשנת 1973 ויתר פרנקו על תפקיד ראש הממשלה, אך השאיר בידיו את התואר ראש המדינה ואת הפיקוד על הכוחות המזוינים. בריאותו הידרדרה (הוא היה כבן 80, וחולה פרקינסון), ואי-שקט החל להתעורר במדינה. בכירי המשטר החלו להקים מסגרות פוליטיות כדי להיערך ליום שאחרי מות פרנקו, וגופים קיצוניים משמאל ומימין החלו להפעיל אלימות ברחובות, שבהם בלטה המחתרת הבאסקית השמאלית אט"א (ETA) שאף התנקשה בחיי ראש הממשלה לואיס קאררו בלאנקו.

באוקטובר 1975 לקה פרנקו בהתקף לב. הוא הוחזק בחיים תחת פיקוח רפואי, עבר שורת ניתוחים ונפטר ב-20 בנובמבר 1975, ביום השנה למותו של חוסה אנטוניו פרימו-דה-ריברה, מייסד הפלנגות, שהיה כעין קדוש חילוני של המשטר הפרנקואיסטי. יש חשד כי רופאיו שמרו אותו בחיים באמצעים מלאכותיים עד אותו תאריך סמלי. פרנקו נקבר בפנתיאון שבנה לעצמו בעודו בחיים. יורשו הוא המלך חואן קרלוס.

מאז מותו הוחלפו שמות רוב הכיכרות והרחובות שנקראו על שמו בערי ספרד. בימי שלטונו לא הייתה עיר ספרדית שלא הייתה בה "כיכר הגנרליסימו".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]