מורשת תרבותית בלתי מוחשית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הלוגו של האמנה לשימור המורשת התרבותית הבלתי מוחשית

מורשת תרבותית בלתי מוחשיתאנגלית: Intangible cultural heritage), בראשי תיבות מאנגלית ICH, מוגדרת על ידי המדינות החברות בארגון אונסק"ו ביחס למורשת עולמית מוחשית תוך התמקדות בהיבטים הבלתי מוחשיים של התרבות. ב-2001 ערך אונסק"ו סקר[1] בין המדינות והארגונים הבלתי ממשלתיים על מנת להגיע להסכמה על ההגדרה והאמנה לשמירת המורשת התרבותית הבלתי מוחשית נוסחה ב-2003[2] לשם הגנה וקידום של המורשת התרבותית.

הגדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמנה לשימור המורשת התרבותית הבלתי מוחשית מגדירה את המורשת התרבותית הבלתי מוחשית כמנהגים, ייצוגים, ביטויים, כמו גם את הידע ואת הכישורים (כולל מכשירים, פריטים, חפצים, מרחבים תרבותיים), שקהילות, קבוצות, ובמקרים מסוימים, אנשים פרטיים, מכירים כחלק מהמורשת התרבותית שלהם. היא מכונה לעתים מורשת תרבותית חיה, והיא מתבטאת בין היתר בתחומים הבאים:[3]

  • מסורות והבעות בעל פה, כולל השפה ככלי של המורשת התרבותית הבלתי מוחשית
  • אמנויות הבמה
  • מנהגים חברתיים, טקסים ואירועים חגיגיים
  • ידע ומנהגים הנוגעים לטבע וליקום
  • אומנות מסורתית
מסיכה של תיאטרון התיאטרון הנו. יפן הייתה המדינה הראשונה להגן בחוקים על המורשת התרבותית הבלתי מוחשית שלה[4]

מורשת תרבותית כוללת בדרך כלל את המוצרים והתהליכים של תרבות הנשמרים ועוברים מדור לדור. חלק ממורשת זו מתבטא בדמות נכסים תרבותיים, הנוצרים על ידי חפצים מוחשיים כמו בניינים או יצירות אומנות. אבל חלקים רבים מהתרבות אינם מוחשיים, כולל שירים, מוזיקה, ריקודים, דרמה, מיומנויות, סגנונות בישול, מלאכות ופסטיבלים. הם ביטויים של התרבות שאפשר להקליט אבל לא לגעת או לאחסן בצורה פיזית, כמו במוזיאון, אלא רק לחוות אותם באמצעות הכלי הנותן להם ביטוי. כלים תרבותיים אלו מכונים על ידי האו"ם "אוצרות אנושיים".

על פי האמנה לשימור המורשת התרבותית הבלתי מוחשית, המורשת התרבותית הבלתי מוחשית – מורשת חיה – היא המנגנון המרכזי במגוון התרבותי ותחזוקתה היא הערובה ליצירתיות מתמשכת. היא מוגדרת כדלהלן:

מורשת תרבותית בלתי מוחשית פירושה מנהגים, ייצוגים, ביטויים, ידע, מיומנויות - כמו גם המכשירים, הפריטים, החפצים והמרחבים התרבותיים הקשורים אליהם - שקהילות, קבוצות, ובמקרים מסוימים יחידים, מכירים כחלק מהמורשת התרבותית שלהם. המורשת התרבותית הבלתי מוחשית הזו, המועברת מדור לדור, משוחזרת ללא הרף על ידי קהילות וקבוצות בתגובה לסביבתם, ליחסי הגומלין עם הטבע ולהיסטוריה שלהם, ומספקת להם תחושה של זהות והמשכיות, ובכך מקדמת כבוד לגיוון התרבותי וליצירתיות האנושית. למטרות אמנה זו, תינתן תשומת לב אך ורק למורשת תרבותית בלתי מוחשית כזו, התואמת את הכלים הבינלאומיים הקיימים של זכויות האדם, כמו גם את הדרישות של כבוד הדדי בין קהילות, קבוצות ויחידים ופיתוח בר-קיימא.

היסטוריה שבעל פה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מורשת תרבותית בלתי מוחשית שונה במעט מהדיסציפלינה של היסטוריה שבעל פה, ההקלטה, השימור והפרשנות של מידע היסטורי (באופן ספציפי מסורת בעל פה), המבוססת על חוויות אישיות ודעות של הדובר. ה-ICH מנסה לשמר את המורשת התרבותית יחד עם העם או הקהילה על ידי הגנה על התהליכים המאפשרים העברת מסורות וידע משותף לדורות הבאים בעוד שההיסטוריה שבעל פה שואפת לאסוף ולשמר מידע היסטורי המתקבל מיחידים ומקבוצות.

מורשת המזון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככל שפיתוח בר-קיימא צובר תאוצה, ומקבל עדיפות במדיניות המורשת של אונסק"ו, מספר גדל והולך של מועמדויות הקשורות למזון מוגשות להוספה לרשימות האמנה לשמירה על המורשת התרבותית הבלתי מוחשית.[5] המטבח הים-תיכוני,[6] המטבח המקסיקני ותרבות המזון היפנית המסורתית הם כמה מתופעה פורחת זו.

מורשת בלתי מוחשית דיגיטלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מורשת בלתי מוחשית דיגיטלית היא ייצוג של המורשת בצורה דיגיטלית והיא תת-קטגוריה של המורשת התרבותית הבלתי מוחשית.[7]

המשכיות שבעל פה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת זמרי עם אלבניים פוליפוניים מהעיירה סקראפר הלבושים בלבוש מסורתי

המורשת התרבותית הבלתי מוחשית מועברת בעל פה בתוך הקהילה, אבל על אף שיש אנשים ידועים שהם בקיאים יותר במסורת, המורשת התרבותית הבלתי מוחשית היא לעתים קרובות רחבה יותר מאשר מיומנויות או ידע של אדם אחד. דו"ח משנת 2006 של ממשלת ניופאונדלנד ולברדור קבע כי לגבי התרבות שבעל פה באזורם, "התהליכים הכרוכים בהמשך הידע המסורתי מהווים את אחד ההיבטים המעניינים ביותר של המורשת החיה שלנו. כל חבר בקהילה מחזיק בחלק מהידע המשותף. ידע חיוני מועבר במהלך פעילות קהילתית, לעתים קרובות ללא תשומת לב מודעת לתהליך".[8]

שימור[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד בטרם נכתבה אמנת אונסק"ו, כבר נעשו מאמצים על ידי מספר מדינות לשמור על המורשת הבלתי מוחשית שלהם.[9] יפן הייתה המדינה הראשונה לשמר ולקדם את תרבותה המוחשית והבלתי מוחשית באמצעות חוק, כשחוקקה ב-1950 את "החוק להגנה על נכסי התרבות". במסגרתו נקבעו נכסים תרבותיים בלתי מוחשיים ומוכרים ה"מחזיקים" במסורות של האומנות ואומנות הבמה, הידועים באופן בלתי רשמי כ"האוצרות הלאומיים החיים של יפן".[10] מדינות אחרות, כולל קוריאה הדרומית, הפיליפינים, ארצות הברית, תאילנד, צרפת, רומניה, צ'כיה ופולין יצרו מאז תוכניות דומות.[10]

בשנת 2003 אימץ אונסק"ו את האמנה לשמירה על המורשת התרבותית הבלתי מוחשית, והיא נכנסה לתוקף ב-20 באפריל 2006. האמנה ממליצה למדינות ולחוקרים לתעד את מצאי המורשת התרבותית הבלתי מוחשית בשטחן, וכן לעבוד עם הקבוצות המשמרות מורשת תרבותית בלתי מוחשית כדי להבטיח את המשך קיומה. האמנה גם מציעה להקים קרנות שהכספים אליהם ייתרמו בהתנדבות על ידי הגופים החברים באונסק"ו ואלו יחולקו על מנת לסייע בתחזוקת המסורות המוכרות רשמית של מורשת תרבותית בלתי מוחשית.[10] אונסק"ו יצרה גם תוכניות אחרות של תרבות בלתי מוחשית, כגון רשימה הקרויה "הכרזה על יצירות מופת של המורשת שבעל פה והבלתי מוחשית של האנושות (Masterpieces of the Oral and Intangible Heritage of Humanity). רשימה זו החלה בשנת 2001 עם 19 פריטים ועוד 28 נרשמו בשנת 2003 ועוד 43 בשנת 2005. בחלקה, הרשימה המקורית נתפסה כדרך לתקן את חוסר האיזון ברשימת אתרי המורשת העולמית, שכן זו כללה כמה תרבויות בחצי הכדור הדרומי שאינן מייצרות מונומנטים או ביטויים תרבותיים פיזיים אחרים.[10] רשימה זו הוחלפה בשנת 2008 על ידי רשימות המורשת תרבותית הבלתי מוחשית של אונסק"ו.

בעשור השני של המאה ה-21 החלו להתנהל ויכוחים על הגנה על המורשת התרבותית הבלתי מוחשית באמצעות זכויות קניין רוחני, כמו גם על הרצון לעשות זאת באמצעות מסגרת משפטית זו והסיכונים של מסחור הנגזרים מאפשרות זו.[11] הנושא נותר פתוח בחוגי המשפטנים.

חלוקה לפי מדינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרוג מדינה מספר האלמנטים של המורשת התרבותית הבלתי מוחשית
המוכרים רשמית על ידי אונסקו[12]
1 סיןסין סין 39[13]
2 יפןיפן יפן 21[14]
3 קוריאה הדרומיתקוריאה הדרומית קוריאה הדרומית 19[15]
4 ספרדספרד ספרד 16[16]
5 צרפתצרפת צרפת 15[17]
5 קרואטיהקרואטיה קרואטיה 15[18]
7 טורקיהטורקיה טורקיה 14[19]
8 בלגיהבלגיה בלגיה 13[20]
8 מונגוליהמונגוליה מונגוליה 13[21]
10 הודוהודו הודו 12[22]
11 איראןאיראן איראן 11[23]
11 וייטנאםוייטנאם וייטנאם 11[24]
13 פרופרו פרו 10[25]
14 קולומביהקולומביה קולומביה 9[26]
14 מקסיקומקסיקו מקסיקו 9[27]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Green globe.svg אתר האינטרנט הרשמי של מורשת תרבותית בלתי מוחשית

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Meeting of 2001". UNESCO. 
  2. ^ "Official website". UNESCO. 
  3. ^ What is Intangible Heritage
  4. ^ Chong-sŭng Yang, Jongsung Yang, Cultural protection policy in Korea
  5. ^ "At the UNESCO feast: introduction". 
  6. ^ SILVA, A. J. M. (2016). Create Space, ed. Le régime UNESCO (Discours et pratiques alimentaires en Méditerranée vol. III) (בצרפתית). Charleston. ISBN 1532997116. 
  7. ^ Khan, Muqeem (1 במרץ 2015). "Transmitting Al Ardha: Traditional Arab Sword Dance". International Journal of Heritage in the Digital Era 4 (1): 71–86. doi:10.1260/2047-4970.4.1.71 – באמצעות multi-science.atypon.com (Atypon). 
  8. ^ Creative Newfoundland and Labrador: The Blueprint for Development and Investment in Culture" Government of Newfoundland and Labrador, 2006, page 34.
  9. ^ Deacon, Harriet (et al.) (2004). "The Subtle Power of Intangible Heritage: Legal and Financial Instruments for Safeguarding Intangible Heritage". Human Sciences Research Council (South Africa). עמ' 21. ISBN 0796920745. 
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 Kurin, Richard (1 במאי 2004). "Safeguarding Intangible Cultural Heritage in the 2003 UNESCO Convention: a critical appraisal". Museum International 56 (1-2): 66–77. doi:10.1111/j.1350-0775.2004.00459.x. 
  11. ^ Farah, Paolo Davide and Tremolada, Riccardo Conflict between Intellectual Property Rights and Human Rights: A Case Study on Intangible Cultural Heritage (December 19, 2015). Oregon Law Review, Vol. 94, No. 1, 2015
  12. ^ "Map of the Intangible Cultural Heritage". UNESCO. 
  13. ^ "China - intangible heritage". 
  14. ^ "Japan - intangible heritage". 
  15. ^ "Republic of Korea - intangible heritage". 
  16. ^ "Spain - intangible heritage". 
  17. ^ "France - intangible heritage". 
  18. ^ "Croatia - intangible heritage". 
  19. ^ "Turkey - intangible heritage". 
  20. ^ "Belgium - intangible heritage". 
  21. ^ "Mongolia - intangible heritage". 
  22. ^ "India - intangible heritage". 
  23. ^ "Iran - intangible heritage". 
  24. ^ "Viet Nam - intangible heritage". 
  25. ^ "Peru - intangible heritage". 
  26. ^ "Colombia - intangible heritage". 
  27. ^ "Mexico - intangible heritage".