פולביה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף פולביה אנטוניה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פולביה
דיוקן פולביה על מטבע
דיוקן פולביה על מטבע
לידה 84 לפנה"ס?
טוסקולום
פטירה 40 לפנה״ס
סיקיון, יוון עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה רומא העתיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
בן זוג פובליוס קלודיוס פולכר
גאיוס סקריבוניוס קוריו
מרקוס אנטוניוס
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

פולביהלטינית: Fulvia ;‏ 84 לפנה"ס? - 40 לפנה"ס) הייתה אישה רומאית ובת למשפחת אצולה פלבאית ברפובליקה הרומית. היא הייתה מוכרת בזכות כוחה הפוליטי, אותו צברה בנישׂואיה לשלושה מהפוליטיקאים החזקים בסוף תקופת הרפובליקה: פובליוס קלודיוס פולכר, גאיוס סקריבוניוס קוריו (אנ'), והמפורסם משלושתם - מרקוס אנטוניוס. כולם היו מהסיעה הפופולרית ותומכי יוליוס קיסר.

חוקרים מסוימים מייחסים לפולביה את דיוקן האישה על מטבעות שהוטבעו בהוראת בעלה השלישי מרקוס אנטוניוס. אם כך, הרי שהיא האישה הרומאית הראשונה שדיוקנה מתנוסס על מטבע.[1]

ראשית חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פולביה נולדה לשתי משפחות אצולה פלבאיות בעיר טוסקולום, שם גם העבירה את ילדותה. מועד לידתה אינו ידוע, ומשוער סביב שנת 84 לפנה"ס.[2]. מצד אביה, משפחת פולביה (Fulvia (gens)) הייתה מבין המשפחות המוכרות ביותר ברפובליקה. שמה של משפחת האב מופיע ברשימת הקונסולים כבר משנת 322 לפנה"ס, אך זוהרה דעך עם השנים וחדל מלהופיע בה משנת 125 לפנה"ס.[3] על אביה מסופר כי לא החזיק בשום משרה, אך היה בעל ממון רב.[4] מצד אמה השתייכה פולביה למשפחת סמפרוניה (Sempronia (gens)). שתי המשפחות כמעט ונמחקו בעקבות הפרוסקריפציות (Proscription) של סולה, ולכן הייתה נצר אחרון לשתיהן.[3] פולביה מתוארת כמעורבת בקלחת הפוליטית כבר בשנת 63 לפנה"ס, אז ככל הנראה העבירה מידע לקיקרו, אויבה לעתיד. מידע זה עזר לו להינצל מניסיון התנקשות ב-7 בנובמבר.[5]

נישׂואיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פובליוס קלודיוס פולכר[עריכת קוד מקור | עריכה]

פולביה עם ראשו של קיקרו. ציור של Pavel Svedomsky

נישואיה הראשונים היו בשנת 62 לפנה"ס לפובליוס קלוֹדיוס פּוּלכֵר, טריבון מהסיעה הפופולרית, שהיה נערץ על ידי ההמון ברומא,[6] ולפיכך תואר גם כדמגוג.[7]

לפני שהיה פוליטיקאי פופולרי מפורסם, פולכר היה ידוע לשמצה על שנחשד בניהול רומן עם פומפיאה, אשתו של יוליוס קיסר. מסופר שפולכר נכנס לביתו של קיסר בזמן שנשות רומא בנות המעמד הגבוה קיימו טקסי מסתורין לכבודה ״האלה הטובה״ (Bona Dea), בהם הייתה נוכחות גברית אסורה בהחלט. כדי לפגוש את פומפיאה הוא התלבש כאישה, אך הלך לאיבוד, נתפס על ידי משרתת והתגלה. בעקבות כך הוא הואשם בחילול קודש ונשפט. אף על פי שהאליבי שנתן פולכר הופרך על ידי קיקרו, הוא זוכה בזכות שוחד ואיומים על המושבעים. כיום, פולכר נזכר בעיקר בשל יריבותו עם קיקרו, שהחלה אז.[8][9] תגובתה של פולביה לפרשיה אינה ידועה.

בשנת 52 לפנה"ס התמודד פולכר על משרת הפראיטור נגד טיטוס אניוס מילו, יריבות שהפכה קטלנית. על ויה אפיה, עבדיו של מילו תקפו את פולכר שברח לאכסניה מקומית. מילו עקב אחריו אל תוך האכסניה כיוון שידע שבכל מקרה הוא יואשם בתקיפת פולכר, ולפיכך העדיף לסיים את מלאכתו ולחסלו. כשהחדשות הגיעו לרומא, יצא המון גדול, אסף את גופת פולכר, נשׂא אותה ברחובות תוך גילויי זעם, ולבסוף העמיד מדורת קבורה מספסלי הפורום. המדורה הציתה ושרפה כליל את הפורום ובניינים רבים בשכונה.[10]

במעמד זה, פולביה תועדה כמי שליבתה את זעם הקהל בהצביעה על פצעיו של בעלה. מאוחר יותר תועדה כאשר העידה במשפטו של מילו ביחד עם אמה. על מילו נגזרה גלות.[11] פולביה נותרה אלמנה עם שני ילדים, בן ובת. בזכות היותה אלמנתו ואם ילדיו של גיבור המונים שנרצח, הייתה לה תמיכה המונית שהִתּרגמה לכוח פוליטי לא מבוטל בזמן פרוץ מלחמת האזרחים – תמיכה שהביאה כנדוניה לבן-זוגה העתידי.[12]

גאיוס סקריבוניוס קוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כעבור עשרה חודשי אֵבֶל כנהוג ברומא, פולביה התחתנה עם בעלה השני, גאיוס סקריבוניוס קוריו (אנ'). קוּריוֹ היה פוליטיקאי צעיר ממשפחה קונסולארית חדשה. ניתן לראות את ההשפעה שהייתה לפולביה עליו, בכך שלאחר תשע שנים של תמיכה בסיעה האופטימטית, הפך קוריו ליורש של מדיניות פולכר הפופולרית, ויישׂם אותה בדבקות. הוא שינה את תוכניותיו והתמודד לתפקיד הטריבון במקום לתפקיד האידיל. לאחר שזכה במשרה, קיבל כח רב באספת הטריבונים, עד כדי כך שיוליוס קיסר, אשר סירב להצעת-ברית עימו בעבר, הסכים לממן את חובותיו הכבדים. בשנת 50 לפנה"ס חוקק קוריו רפורמת קרקעות, צעד פופולרי טיפוסי.[13]

נישואיה השניים של פולביה לא נמשכו זמן רב. היא הספיקה ללדת ילד אחד, ובשנת 49 לפנה"ס נשלח בעלה עם שני לגיונות לצפון אפריקה בפקודת יוליוס קיסר. שם נלחם ביובה הראשון, מלך נומידיה, שהצטרף למלחמת האזרחים כבעל בריתו של פומפיוס. מתוך מחשבה שקוריו מתכנן להקים את המחנה שלו ליד המקום בו סקיפיו אפריקנוס הקים מחנה וניצח ניצחון גדול בעבר, המקומיים הרעילו את המים באזור טרם הגעת צבאו. מחשבתם התגלתה כנכונה, וצבא קוריו חלה ונחלש. צבאו החלש צעד אל החוף והותקף שם, אך למרות זאת הצליח לנצח ניצחון מוחץ. אחרי הקרב קיבל קוריו מידע שקרי שיובה עזב את שדה הקרב עם רוב צבאו והשאיר רק חלק קטן ממנו ליד הנהר. הוא הגיע לאזור הנהר וגילה שכל צבא האויב עדיין שם. בקרב שהחל הוא וצבאו העייף והתשוש הוכו ונהרגו עד אחרון הלוחמים.[14]

מרקוס אנטוניוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

פולביה חזרה להיות אלמנה בעלת כסף, קשרים, כושר ארגון וכוח פוליטי רב. מרקוס אנטוניוס, חברם של שני בעליה המנוחים, אשר ידע לקרוא את הקלפים היטב, הבין מה יוכל להשיג מחתונה עימה.[15][16] אנטוניוס היה נשוי באותו הזמן, ובכדי להתגרש העליל על אשתו שבגדה בו עם חברו לשעבר שהפך יריבו, ובכך סילק אותה מדרכו ופגע ביריבו בו בזמן.[17]

פולביה ואנטוניוס התחתנו כמה שנים לאחר מותו של קוריו, סביב שנת 46 לפנה"ס.[2] היו להם שני בנים: מרקוס אנטוניוס אנטילוס, שחוסל בפקודת אוקטביאנוס בשנת 30 לפני הספירה, ויולוס אנטוניוס, שהמשיך לקריירה מפוארת והוצא להורג בפקודת אוגוסטוס בשנת 2 לפנ׳.[18] מכתביו של קיקרו עולה כי פולביה ואנטוניוס היו קרובים מאד. קיקרו גינה את אנטוניוס על שבאחד הלילות נטש עמדה צבאית כדי להתגנב לרומא ולמסור לה מכתב, בו גילה לה אודות אהבתו והבטיח כי הפסיק את הרומן שהיה לו עם שחקנית מפורסמת.[19] לפי פרשנות מסוימת קיקרו אף רמז שהקשר ביניהם החל עוד קודם לכן, כבר בשנת 58 לפנה"ס.[20]

פלוטארכוס תיאר את פולביה כאישה שתלטנית שביקשה לשלוט באנטוניוס.[21] עם זאת, נישואיו לפולביה עזרו לאנטוניוס לצבור כוח פוליטי רב. בזמן נישואיהם היה מרקוס אנטוניוס טריבון, ומאוחר יותר, מילא תפקידים חשובים בצבאו של קיסר, כגון מפקד הפרשים בשנת 47 לפנה"ס. יחדיו, הם שכנעו את קיסר לסלוח לאנטוניוס על רשלנותו בניהול העיר רומא ולקבלו בחזרה לשורותיו במקום להענישו. קיסר לא רק חס על אנטוניוס, אלא גם מינה אותו לקונסול לצידו בשנת 44 לפנה"ס. כמו כן הוא מינה את אחד מאחיו לפראיטור ואחר לטריבון. מינויים אלו עזרו לאנטוניוס לבסס את כוחו בעיר.[20]

פולביה ואנטוניוס הצליחו להדוף את התקפותיהם של אוקטביאנוס ושל קיקרו בסנאט בשנים 42-43 לפנה"ס. בזכות מעמדה וכוחה הפוליטי, פולביה הצליחה לספק לבעלה השלישי תמיכה בקרבות הכנופיות של רומא בזמן מלחמת האזרחים, אשר ספק אם היה יכול לנצח לבדו.[22]

לאחר הרצח של קיסר בשנת 44 לפנה"ס, אנטוניוס, אוקטביאנוס ולפידוס התחרו על ירושתו הפוליטית כאיש החזק ברומא.[23] כאשר אנטוניוס נסע לגאליה קיסאלפינה כדי להשתלט עליה בחזרה מידי הרפובליקאים החל קרב בין סיעות השלושה. המערכה התקדמה לרעתו של אנטוניוס וסנאטורים מסוימים רצו להכריז עליו כאויב המדינה. פולביה עברה עם בנם המשותף ועם אמו של אנטוניוס מדלת לדלת במשך לילה שלם כדי להתחנן לתמיכתם של הסנאטורים, אך ללא הועיל. פולביה מאנה להרים ידיים והמשיכה להתחנן בפני הסנאטורים בבוקר בדרכם לסנאט. לבסוף, הצליחה לזכות באהדה ובמקלט אצל ידיד, שהלווה לה כסף ללא ריבית על מנת לכסות את חובו של אנטוניוס. הודות לפעולותיה של פולביה אנטוניוס ניצל ממעמד אויב המדינה.[24][25]

נקמתה של פולביה

בתום סכסוך ממושך הושגה פשרה בין אנטוניוס, אוקטביאנוס ולפידוס והמלחמה נגמרה. בראשון לינואר 42 לפנה"ס הקימו שלושתם את הטריאומווירט השני, משׂרה לא שגרתית שהעניקה לשלוש סמכויות דיקטטוריות למשך חמש שנים, במטרה לשלוט ברומא, לחסל את יריביהם הרפובליקאנים. על מנת לחתום את הברית, פולביה השיאה את אוקטביאנוס לביתה, ביתו החורגת של אנטוניוס.[24]

אחרי הסכם השלום הגיעו הפרוסקריפציות, ובעזרתן נפטרו הטריומווירים מחלק ניכר של יריביהם הפוליטיים, ואף זכו להחרים באופן נרחב את רכוש יריביהם המתים. ההיסטוריונים העתיקים מתארים כולם את החדווה בה חיסלו את יריביהם, וכיצד אף ניצלו בזדון את הפרוסקריפציות כדי לגזול רכוש של אזרחים אשר שמותיהם נכנסו לרשימות השחורות, זאת על אף שלא היו בין אויביהם ואף כלל לא הכירו רבים מהם. עוד מתואר כי הם דרשו שיביאו את הראשים הכרותים של הקורבנות אליהם, אפילו בשעת האכילה.[26] דיו קסיוס הרחיב ותיאר כיצד פולביה ניקבה את לשונו של קיקרו, יריבם, בסיכות ראשה.[27] עם זאת, ייתכן גם שדמותה הושחרה על ידי הכותבים השונים, שהושפעו מהתעמולה כנגד אנטוניוס, שהפעילו אוקטביאנוס ואנשיו, ושחדרה באופן עמוד להיסטוריוגרפיה של התקופה.[28]

מלחמת פֵּרוּסיה ומותה של פולביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיו מתאר בפירוט כיצד פולביה הפכה לאישה החזקה ברומא, אשר כל רצונה נעשה, עד כדי כך שאף הכריעה למי יוענק הטריומף, הכבוד הגדול ביותר לגנרל ברומא. הוא מוסיף ואומר שאף על פי שהיו קונסולים על הנייר, היא הייתה הקונסולית היחידה בפועל.[29]

בשנת 42 יצא אנטוניוס צפונה כדי לחסל תומכי רפובליקה במזרח ולדכא מרידות ביהודה ובסוריה. במסעו לשם, פגש בקלאופטרה ונתפתה לאישיותה וקסמיה. מאוחר יותר באותה השנה, אוקטביאנוס נסע לרומא כדי להתארגן לשליטה במדינה. לפידוס לא התנגד, ופולביה ואחיו של אנטוניוס, לוקיוס, לא מחו בתחילה, מתוך מחשבה שאוקטביאנוס הוא בן משפחה, אבל עם חלוף הזמן וכאשר חולקו קרקעות לחיילים אך לא לחייליו של אנטוניוס, הם הבינו ש אוקטביאנוס פועל נגדם. השניים ניסו לעכב את חלוקת הקרקעות, הזכירו לחיילי אנטוניוס את מחויבותם אליו, והבטיחו לעזור להם.[30]

כך פורק קשר הברית המשפחתי והחלה ומלחמת פרוסיה (Perusine War). אוקטביאנוס שלח את בִּתָּהּ של פולביה חזרה אליה, ונשבע שעודנה בתולה. פולביה ולוקיוס ניסו להשליט סדר בדברים, כביכול מתוך נאמנות לאנטוניוס, ולא הסכימו להיכנע לאוקטביאנוס. אוקטביאנוס פחד להתעמת עם אנטוניוס בעודו שולט באסיה ולכן לא האשים אותו בדבר, והטיל את האשמה רק על פולביה ולוקיוס, ברצונם לקחת את כל הכח לעצמם.[31] אפיאנוס האשים את פולביה ואת קנאתה בפרוץ המלחמה. לטענתו, פולביה שוכנעה שכל עוד יהיה שלום באיטליה אנטוניוס ישאר עם קלאופטרה במצרים, ולכן הייתה בין הגורמים העיקריים לפרוץ המלחמה, בניסיונה לדרדר את האירועים.[30]

פולביה ולוקיוס גייסו צבא מהקולוניות הנאמנות לאנטוניוס, וניסו לכבוש את רומא. בזכות מאמץ תעמולה יעיל של אוקטביאנוס, ומקורב לאנטוניוס שיחסיו איתו עלו על סרטון, חלק מהחיילים שוכנעו שזה לא רצונו של אנטוניוס, ועברו לצידו של אוקטביאנוס.[32] בזכות מהלכים טקטיים חכמים מצדו של אוקטביאנוס, לוקיוס נלחץ בין שני צבאות אויבים, ונאלץ לסגת לפרוסיה (Perusia, היום Perugia), שם צבאותיו של אוקטביאנוס ובעלי בריתו כיתרו אותו משלושה עברים. לוקיוס ביקש מהצבאות הנאמנים לאנטוניוס את עזרתם, אך המפקדים היססו להגיע כיוון שלא ידעו מה דעתו של אנטוניוס על המלחמה. סיבה נוספת לחוסר שיתוף הפעולה הייתה איבה הדדית אשר מנעה מהם לוותר האחד לשני על מושכות הפיקוד על הקרב. לוקיוס אשר פחד להלחם, כיוון שאויביו היו רבים ומאומנים יותר מכוחותיו, שלח ארבעת-אלפים פרשים לפגוע באספקתם של צבאות האויב, ונכנס להתגונן בעיר המבוצרת.[33]

אנטוניוס שהה במצרים עם קלאופטרה ולא היה מודע למתרחש. בינתיים פולביה גייסה כוחות צבא נוספים ודרשה מבעלי בריתו של אנטוניוס לעזור, אך בניסיונם לעזור ללוקיוס הם נבלמו על ידי כוחותיו של אוקטביאנוס, אשר הרחיב את החפיר מסביב לעיר והוסיף אמצעי כיתור.[34] לבסוף, אוקטביאנוס הצליח להכניע את לוקיוס וכבש את פרוסיה. הוא שרף את העיר אך שחרר את לוקיוס ללא פגע.[35] אנטוניוס גילה על שאירע באיטליה והפליג חזרה. באותו זמן פולביה ברחה מאיטליה ליוון. בשנת 40 לפנה"ס פולביה מתה ממחלה לא ידועה בסיקיון, ולאחר שאוקטביאנוס הבטיח לאנטוניוס שלא יאשים אותו במקרה, העבירו שניהם את האחריות על המלחמה לפולביה.[36]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Babcock, Charles L. "The early career of Fulvia." The American Journal of Philology 86.1 (1965): 1-32.
  • Beard, Mary. SPQR: a history of Ancient Rome. Profile Books, 2015.
  • Huzar, Eleanor Goltz. Mark Antony: a biography. U of Minnesota Press, 1978.
  • Welch, Kathryn E. "Antony, Fulvia, and the Ghost of Clodius in 47 BC 1." Greece & Rome 42.2 (1995): 182-201.
  • Stegmann, Helena, “Fulvia” [2], in: Brill’s New Pauly, (ed.) Hubert Cancik and Helmuth Schneider.
  • Allison J. Weir, 2007, A Study of Fulvia, Masters Thesis, Queen's University, Kingston, ON, see [1], accessed 18 April 2015.
  • Gruen, Erich S. "P. Clodius: Instrument or independent agent?." Phoenix 20.2 (1966): 120-130.
  • Lintott, Andrew William. Violence in republican Rome. Oxford University Press on Demand, 1999.
  • Marshall, Anthony J. "Roman women and the provinces." Ancient Society 6 (1975): 109-127.
  • Osgood, Josiah. Turia: a Roman woman's civil war. Oxford University Press, 2014.
  • Sumi, Geoffrey. Ceremony and power: performing politics in Rome between Republic and Empire. University of Michigan Press, 2015.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פולביה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Huzar 102
  2. ^ 2.0 2.1 Babcock 7
  3. ^ 3.0 3.1 Babcock 3
  4. ^ Cicero Philippics 3.16
  5. ^ Beard 24
  6. ^ Valerius Maximus 3.5.3
  7. ^ Plutarch, The Life of Antony 9.3
  8. ^ Appian, The Civil Wars 2.2.14
  9. ^ Plutarch, Cicero 28.1
  10. ^ Appian, The Civil Wars 2.3.21
  11. ^ Asconius, On Cicero's Pro Milone 35
  12. ^ Welch 187
  13. ^ Welch 188-189
  14. ^ Appian, The Civil Wars 2.7.45
  15. ^ Cicero, Philippics, 2.45 & 2.48
  16. ^ Welch 192
  17. ^ Cicero, Philippics, 2.99
  18. ^ Babcock 13
  19. ^ Cicero, Philippics, 2.77
  20. ^ 20.0 20.1 Babcock 12
  21. ^ Plutarch, Antony. 10.3
  22. ^ Welch 194
  23. ^ Welch 195
  24. ^ 24.0 24.1 Huzer 101
  25. ^ Appian, The Civil Wars 3.8.51
  26. ^ Appian, The Civil Wars 4.4.29
  27. ^ Dio, Roman History 47.8.1-4.
  28. ^ Stegmann, Fulvia.
  29. ^ Dio, Roman History 48.4.1
  30. ^ 30.0 30.1 Appian, The Civil Wars 5.3.19
  31. ^ Dio, Roman History 48.5.1
  32. ^ Appian, The Civil Wars 5.4.31
  33. ^ Appian, The Civil Wars 5.4.32
  34. ^ Appian, The Civil Wars 5.4.33
  35. ^ Velleius Paterculus, Roman History 2.74.3
  36. ^ Plutarch, The Life of Antony 30.3