אפיאנוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אפּיאנוס מאלכסנדריהיוונית: Ἀππιανὸς Ἀλεξανδρεύς, בלטינית: Appianus Alexandrinus;[1] חי במאה ה-2 לספירה) היה היסטוריון יווני בעל אזרחות רומית, שחי בזמן שלטונם של הקיסרים טראיאנוס, אדריאנוס ואנטונינוס פיוס.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעט ידוע על חייו של אפיאנוס. הוא כתב אוטוביוגרפיה, אולם זו אבדה כמעט לגמרי. המידע עליו מתומצת מתוך כתביו שלו ומתוך מכתב מחברו, קורנליוס פרונטו.

אפיאנוס נולד באלכסנדריה שבמצרים לאחר שנת 90 של המאה ה-1 לספירה. לאחר שהחזיק במשרות החשובות בפרובינקיה הרומית של מצרים, עבר לעיר רומא בסביבות שנת 120, שם עבד כפרקליט. בחיבורו "היסטוריה רומית", הוא מעיד על עצמו שהוא "טען (בבית המשפט) ברומא בפני הקיסרים". קיסרים אלה היו ככל הנראה אדריאנוס או מרקוס אורליוס ובוודאי אנטונינוס פיוס, מאחר שאפיאנוס נשאר במצרים לפחות עד סוף שלטונו של טראיאנוס (שנת 117). בשנת 147, לכל המוקדם, הוא מונה למשרת פרוקוראטור (אנ'), כנראה במצרים, בהמלצת חברו, מרקוס קורנליוס פרונטו, איטלקטואל ידוע מאד. זאת ידוע מתוך מכתבו של פרונטו, ממנו עולה כי הבקשה בשמו של אפיאנוס לקבל את דרגת הפרוקוראטור נעשתה במהלך השלטון המשותף של מרקוס אורליוס ואחיו, לוקיוס ורוס (בשנים 147–161). למרות שאפיאנוס זכה במשרה, לא ברור אם הייתה זו משרה אמתית או תואר כבוד בלבד. מכיוון שמשרת הפרוקוראטור הייתה פתוחה למעמד הפרשים בלבד, החזקתו בה יכולה ללמד על הרקע של משפחתו.

אפיאנוס היה נאמן באופן בולט לרומא האימפריאלית והעריך את הסדר שהשליטה בכל רחבי העולם התרבותי. הוא התנגד לחוגים יווניים שטפחו בלבם רגשות אנטי-רומאיים. אך עם זאת, כיליד מצרים, הוא התגאה בעברה המפואר של שושלת המלוכה התלמיית במצרים.[2]

תאריך נוסף שידוע על חייו, הוא שחיבורו, "היסטוריה רומית", הופיע בזמן כלשהו לפני שנת 162. אפיאנוס מת לאחר שנת 160. תאריך מותו המדויק אינו יודע אולם הוא מוערך בסביבות 165 לספירה.

חיבורו[עריכת קוד מקור | עריכה]

"היסטוריה רומאית" מאת אפיאנוס. הדפסה בונציה, 1477.

יצירתו ההיסטורית הגדולה ששרדה, "רומאיקה" (Ῥωμαικα), הידועה בשמה הלטיני "היסטוריה רומאית" (Historia Romana), נכתבה ביוונית ב-24 ספרים, לפני שנת 165. יצירה זו היא אוסף של מונוגרפיות היסטוריות. היא מספקת תיאור של עמים שונים וארצות שונות משחר ההיסטוריה ועד שילובם באימפריה הרומית. הספרים דנים בעיקר במלחמות רומא, והחיבור הוא מקור חשוב לידיעותינו על מלחמות האזרחים ברומא במאה ה-1 לפנה"ס.

מתוך יצירה זו נשמרו כמעט בשלמותם כ-10 ספרים, המתארים את המלחמה הפונית השנייה (ספרים 7-6), המלחמות בצפון אפריקה (ספר 8), המלחמות הסוריות (ספר 11, "סיריאקה"), מלחמות מיתרידטס (ספר 12) ומלחמות האזרחים של סוף הרפובליקה הרומית (17-13). רק קטעים בודדים נשמרו מחיבוריו על מלחמותיה הקדומות של רומא לפני המלחמה הפונית השנייה (5-1) והמלחמות נגד הממלכות ההלניסטיות (10-9). כל ספריו שדנים בתולדות רומא מהקמת הקיסרות (24-18) אבדו לחלוטין.

החלקים החשובים ביותר בחיבורו של אפיאנוס הם חמשת הספרים 13–17 על מלחמות האזרחים, מכיוון שהם המקור המקיף והמדוקדק היחיד שיש בידינו על תקופה היסטורית משמעותית ביותר, שבמהלכה הפוליטיקה הרומאית סערה בשל סכסוך בין סיעות. בחיבור בולט במיוחד המבנה האתנוגרפי. אפיאנוס ככל הנראה השתמש בו כדי להקל על התמצאות קוראיו במהלך האירועים, שהדבר היחיד שמאחד אותם הוא הקשר שלהם אל רומא. מקורותיו של אפיאנוס אינם ברורים, מאחר שהוא מציין את מקור המידע שלו רק בנסיבות מיוחדות.

היהודים אצל אפיאנוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתחים והמוראות של המרד היהודי בזמן טראיאנוס (115–117) היו ידועים לאפיאנוס מניסיונו האישי.[2] בסוף הספר ה-24, הוא מספר על כך שנאלץ "להימלט מהיהודים בזמן המלחמה שהתחוללה במצרים", שבעת בריחתו היה "מוקף אויבים מכל עבר", ושניצל כאשר עלה על ספינת-קרב במקום הספינה שהמתינה לו שכבר "נתפסה על ידי היהודים".[3] עם זאת, הקטעים ששרדו מחיבורו מכילים עקבות מעטות בלבד של שנאה או בוז כלפי היהודים.[2]

בספרו על סוריה, אפיאנוס מספר על כיבושיו של פומפיוס במזרח לאחר ניצחונו על מיתרידטס במחצית הראשונה של המאה ה-1 לפנה"ס:

"הרומאים, ללא קרב, השתלטו על קיליקיה, סוריה הפנימית וחילת סוריה, פיניקיה, פלשתינה, וכל שאר הארצות הנושאות את השם הסורי מהפרת ועד למצרים והים. רק האומה היהודית בלבד עדיין התנגדה ופומפיוס ניצח אותם, שלח את מלכם אריסטובולוס לרומא והרס את העיר הגדולה ביותר שלהם, והקדושה ביותר להם - ירושלים. עיר זו כבר נהרסה בידי תלמי, מלך מצרים הראשון. לאחר שנבנתה מחדש הרסה שוב אספסיינוס, ועוד פעם אחת - הדריינוס בימינו. בשל מרידות אלו, מס הגולגולת שהוטל על כל היהודים כבד יותר מזה שהוטל על כל עמי הסביבה".[4]

בניגוד לדברי אפיאנוס, פומפיוס לא הרס את ירושלים, אלא הסתפק בהריסת חומותיה בלבד (ב-63 לפנה"ס).[5] דברי אפיאנוס, על כך שאדריאנוס הרס את ירושלים שוב לאחר שכבר הרס אותה אספסיינוס, תומכים בהשקפה שירושלים נפלה לזמן מה בידי המורדים היהודים במהלך מרד בר-כוכבא (132136),[6] ובכך אפיאנוס הוא למעשה אחד המקורות היחידים המעידים על כך.

אפיאנוס מתייחס לכיבוש ירושלים בזמן אריסטובולוס גם בספר על מלחמות מיתרידטס.[7] בספר הזה הוא מתאר את הטריומף (מצעד ניצחון) של פומפיוס בסוף ספטמבר 61 לפנה"ס, בו צעדו המלכים השבויים ובהם גם "אריסטובולוס, מלך היהודים", שהיה היחיד מבין המלכים שהוצא להורג בטקס.[8] אלא שאריסטובולוס לא הוצא להורג מיד, ואפילו המשיך למלא תפקיד פעיל בהיסטוריה היהודית במשך שנים רבות, עד הרעלתו בשנת 49 לפנה"ס על ידי תומכיו של פומפיוס.[9] בספרו השני על מלחמות האזרחים של רומא, אפיאנוס מציין שכמעט כל עמי הלבאנט שלחו סיוע לפומפיוס במאבקו נגד יוליוס קיסר, ובהם גם "העברים ושכניהם הערבים".[10] אלה היו חיילים יהודים שנשלחו לפומפיוס על ידי תומכיו, הורקנוס הראשון ואנטיפטרוס האדומי.[11]

על פי ההיסטוריון הביזנטי זונאראס, אפיאנוס הזכיר בספר ה-22 של ההיסטוריה הרומאית שלו את הנבואה שיוספוס טען שנמצאת בכתבי הקודש, על כך שאיש מארץ יהודה עתיד להפוך לשליט העולם.[12][13]

אפיאנוס מספר שבזמנו שלו, כאשר הקיסר טראיאנוס "היה משמיד את העם היהודי במצרים" (במרד התפוצות), היהודים החריבו "במצב החירום של המלחמה" את מקדש נמסיס.[14]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אפיאנוס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הגיית השם ביוונית: אפּיאנוֹס אלכסנדראוּס. שני השמות במלרעהטעמה בהברה האחרונה). הגיית השם בלטינית: אפּיאנוּס אלכסנדרינוּס.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CVII. Appian of Alexandria, p. 178 (מנחם שטרן)
  3. ^ Arabicus Liber, F19. apud: M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CVII. Appian of Alexandria, p. 186
  4. ^ Syriacus Liber, 50:251-253; תרגום חופשי. תרגום הקטע "פומפיוס... הדריינוס בימינו" הוא מתוך: אפיאנוס, תולדות רומא: המלחמות הסורית, 50, בתרגום ש' ייבין.
  5. ^ M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CVII. Appian of Alexandria, p. 179
  6. ^ M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CVII. Appian of Alexandria, p. 180
  7. ^ Mithridaticus Liber, 106:498-499; 114:556; 115:562
  8. ^ Mithridaticus Liber, 117:571-573; 576-578
  9. ^ M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CVII. Appian of Alexandria, p. 184
  10. ^ Bella Civilia, II, 71:294
  11. ^ M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CVII. Appian of Alexandria, p. 187
  12. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ו, פרק 5, פסקה ד, סעיפים 312–313.
  13. ^ Zonaras, Epitome Historiarum, XI, 16. apud: M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CVII. Appian of Alexandria, p. 185
  14. ^ Bella Civilia, II, 90:380