דיו קסיוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דִּיוֹ קָסְיוּס קוֹקֵיָאנוּסלטינית: Cassius Dio Cocceianus;‏ 163 או 164 - אחרי שנת 229 לספירה) היה היסטוריון ומגיסטראט רומי.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב המידע אודות דיו קסיוס מגיע מכתביו שלו. הוא נולד בניקיאה שבביתיניה באסיה הקטנה. שנת הולדתו אינה ידועה בוודאות, ושנויה במחלוקת. במחקר העדכני יותר מקובל לחשוב שנולד בשנת 163 או 164 לספירה.[1] אביו, קסיוס אָפּרוֹניאנוס, היה סנאטור רומי, קונסול, ונציב בליקיה-פמפיליה, בקיליקיה ובדלמטיה.[2] יתכן שאמו הייתה צאצאית של קוֹקֵיאנוס דיו מהעיר פּרוּסָה (הוא הנואם והפילוסוף דיו כריסוסטומוס).[3] כנראה שהיה נשׂוי והעמיד צאצאים, שכן ידוע קסיוס דיו נוסף שהיה קונסול בשנת 291 לספירה ונציב העיר רומא (praefects urbi) ב-296/7.[4]

דיו הגיע לרומא בשנת 180, ובשנת 182/3 התלווה לאביו בזמן נציבותו בקיליקה. כנראה שכהן כקוואיסטור והצטרף לסנאט בשנת 188 או 189.[5] בימי שלטונו הקצרים של פרטינקס זכה לכיבודים רבים, ומונה כפראיטור לשנת 194. לאחר רציחתו של פרטינקס הצליח דיו לשמור על מעמדו תחת דידיוס יוליאנוס, תמך בספטימיוס סוורוס עם הגיעו לרומא, וזכה לשמור על מינויו ולהשלים את כהונתו. דיו שמר על נאמנות לסוורוס, ובשנת 197, כאשר חזר הלה לרומא לאחר נצחונו על קלוֹדיוס אָלבּינוס, הקדיש לקיסר המנצח חיבור היסטורי על מלחמת האזרחים שהסתיימה זה עתה. בהשראת חיבור זה החל לשקוד על ההיסטוריה הרומית שלו.[6]

מאוחר יותר שימש מושל העיר סמירנה, כיום איזמיר שבטורקיה, לאחר מות הקיסר ספטימיוס סברוס. בשנת 205 לערך נבחר לקונסול ולפרוקונסול באפריקה ובפאנוניה. הקיסר סוורוס אלכסנדר העריך אותו מאוד ומינה אותו לקונסול לצדו בשנת 229 חרף התנגדות המשמר הפרטוריאני שראה בדיו קאסיוס אדם תקיף מדי לטעמו. לאחר ששימש במשרה זו פרש אל מולדתו ושם מת.

יצירתו הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתביו המוקדמים כללו חיבור על אותות וחלומות וחיבור נוסף על מלחמת האזרחים, שהוקדשו שניהם לספטימיוס סוורוס והתקבלו על-ידיו בברכה.[7]

דיו כתב היסטוריה של רומא בשמונים ספרים, יצירה עליה עמל עשרים ושתיים שנים. החיבור מתאר את קורותיה של רומא מיום הגעתו של אניאס לאיטליה וייסוד העיר ועד שנת 229.

האירועים עד עלייתו של יוליוס קיסר לשלטון מתוארים בצורה מתומצתת, ואלו המאוחרים לה מפורטים יותר. תקופת השנים מזמנו של הקיסר קומודוס מתוארת בפרוטרוט, ולמעשה מהווה עדות ראייה למאורעות.

משלושים ושישה הספרים הראשונים נותרו חלקים בלבד. מספר שלושים וחמש נותר תיאור מפורט על מלחמתו של לוקולוס במיתרידטס השישי, מלך פונטוס, ומן הספר השישי שרד תיאור של מלחמתו של פומפיוס בפיראטים ושל כיבושיו במזרח. מהספר השלושים ושבעה ועד הספר החמישים וארבעה, העוסקים בתקופה שבין 65 לפנה"ס ל-12 לפנה"ס, או מכיבושי פומפיוס עד מות מרקוס ויפסניוס אגריפה, מצויים בידינו הספרים בשלמותם. הספר החמישים וחמישה אבד ברובו, ובין הספר החמישים ושישה לספר השישים, דהיינו מתבוסתו של וארוס עד למותו של קלאודיוס מצויים הספרים בידינו. לאחר מכן מצויים בידינו אך פרגמנטים מועטים של עשרים הספרים הנוספים, לרבות קיצור שערך נזיר בשם יואנס קסיפילינוס במאה ה-11. הספר השמונים שרד, והוא מתאר את תקופת שלטונו של אלכסנדר סוורוס בין שנת 222 עד שנת 229.

מן הספרים האבודים נותרו חלקים, לעתים רחבים למדי, המצוטטים בספרי היסטוריונים אחרים כמו זונאראס ואחרים.

דיו ראה בהיסטוריון תוקידידס מודל לחיקוי, אך הוא אינו משתווה אליו לא באופן בו הוא מחלק את נושאי כתיבתו ומארגן את החומרים העומדים לרשותו ולא בתקפות נימוקיו ומסקנותיו ההיסטוריות. סגנונו בדרך כלל ברור.

חשיבות מרובה יש לדיו קסיוס לחקר ההיסטוריוגרפיה של תולדות עם ישראל. הוא אחד המקורות היחידים מהם ניתן ללמוד על מרד התפוצות ומרד בר כוכבא. זאת ועוד, הוא מביא ידיעות נוספות ומאשש את כתבי יוסף בן מתתיהו בפרטים הנוגעים למרד הגדול. אמנם יש לציין שהיו נקודות בהן נחלק עמו בתיאור האירועים, כולל האירוע שהיווה את שיא המרד - שריפת בית המקדש. יוסף בן מתתיהו טען שטיטוס לא נתן את ההוראה וגם ניסה למנוע את השריפה אף אחרי שהחלה, בעוד שקסיוס כותב ספרו את התיאור הבא: "החיילים, בגלל אמונה טפלה, לא מיהרו פנימה (למקדש) באופן מיידי. אולם לבסוף, לאחר שטיטוס דחק בהם, הם חדרו פנימה" (ספר ההיסטוריה הרומית 65, 2.6).

דיו נוטה לדייק יותר כאשר הוא מתאר את היהדות, ובניגוד להיסטוריונים לטינים ויוונים אחרים הוא לא נוקט עמדה לרעת היהודים ואינו מעיר הערות מעליבות על טבעה של הדת היהודית ועל היהודים. גישתו החיובית של דיו הושפעה ככל הנראה מארץ מוצאו באסיה הקטנה, שם היו הערים ההלניסטיות במגע מתמיד עם היהודים, וכן בעובדה שבימי חייו חלה רגיעה ביחסים בין היהודים לרומאים.[8]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קארי = Cary Earnest. 1914-27. Dio's Roman History, 9 vols. Cambridge, Mass.: Loeb. (תרגום אנגלי והערות).
  • מילאר = Millar, Fergus. 1964. A Study of Cassius Dio. Oxford: Clarendon.
  • בארנס = Barnes, Timothy D. 1984. “The Composition of C. Dio's Roman History”, Phoenix 38: 240-255.
  • בירלי = Birley, Anthony R. “Cassius III 1”, in: Brill’s New Pauly, Antiquity volumes edited by: Hubert Cancik and , Helmuth Schneider.

על מרד בר-כוכבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בנימין איזק, קסיוס דיו על מרד בר כוכבא, מתוך: מרד בר-כוכבא מחקרים חדשים, יד יצחק בן צבי, ירושלים תשמ"ח, עמודים 106-112.
  • מרדכי גיחון, יחס המקורות הכתובים לבר-כוכבא ולמלחמתו ברומאים, מחקרי יהודה ושומרון יד (תשסה) 113-123, 2005.
  • M. Gichon, New Insight into the Bar Kokhba War and a Reappraisal of Dio Cassius 69.12-13, The Jewish Quarterly Review, New Ser., Vol. 77, No. 1. (Jul., 1986), pp. 15-43.
  • Isaac, Benjamin, Cassius Dio on the Revolt of Bar Kokhba, SCI 7 (1983-4), pp.68-76
  • Eliav, Yaron Z. Hadrian’s Actions in the Jerusalem Temple Mount According to Cassius Dio and Xiphilini Manus, Jewish Studies Quarterly 4 (1997) pp. 125-144

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דיו קסיוס בוויקישיתוף
  • Cassius Dio. Roman History. Translated by Earnest Cary. Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1914-1927. 9 vols. Digitized copy in: LacusCurtius.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קארי א, vii; מילאר 13 (וסקירה ביבליוגרפית בהערה 4); בירלי, בריל-פאולי. במחקר המוקדם יותר רווחת יותר 155 כשנת הלידה.
  2. ^ מילאר 8
  3. ^ מילאר 11-12.
  4. ^ מילאר 13. דיו אינו מספר אם היה נשׂוי בעצמו. עם זאת, יתכן שהביע את דעתו האישית בנאום הארוך בזכות נישׂואין והולדת ילדים, ששׂם בפי אוגוסטוס (56.2-9).
  5. ^ מילאר 13-15. גיל 25 היה מקובל לכהונה זו. יתר על כן, בהתייחסו לסנאט בשלוש השנים האחרונות של כהונת קומודוס (כלומר מ-188/9 ואילך) נוקט דיו בלשון ״אנחנו״, והמידע שלו מלא ומפורט ביחס לתקופה הקודמת.
  6. ^ מילאר 16-17.
  7. ^ בירלי.
  8. ^ M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, pp. 347-348