פורטל:המורשת העולמית/ערך נבחר/182
המרכז ההיסטורי של מקאו הוא קבוצה של מעל לעשרים אתרים במקאו, אזור מנהלי מיוחד ברפובליקה העממית של סין. קבוצה זו מייצגת את המורשת התרבותית האדריכלית של העיר וכוללת כיכרות עירוניות, רחובות, גנים, בתי מגורים, כנסיות, מקדשים, בתי קברות ומבצרים.
בקבוצת אתרים זו ניתן לראות סממנים של הרב-תרבותיות של מקאו. מקדשים סיניים דוגמת מקדש סם קאי וואי קון ומקדש נא טצ'ה מצויים לצד כנסיות, ובתי מגורים של סינים אמידים, דוגמת בית המנדרין ובית לואו קאו, ממוקמים בלב האזור הנוצרי. בחזית ששרדה מכנסיית אם האלוהים, מופיעים לצד מוטיבים נוצרים אירופאים גם מוטיבים יפניים וסיניים מובהקים. בקפלה שבמצודת גיאה, שבציורי הפרסקו שבה מתוארים סיפורי התנ"ך, מופיעים אלמנטים סיניים דוגמת אריות ועננים. את ההשפעה האירופית על הסינים ניתן לראות בשימוש באם הפנינה ובתקרות שכבה מעץ. הסינים גם חיקו את מבנה המבצרים שראו במקאו כאשר הקימו רשת מבצרים לאורך חופה הדרומי של סין. השפעה נוספת הייתה בתחום הדתי. עיקר הפעילות המיסיונרית בסין מקורה במקאו. מוסדות דוגמת הקולג' של סאו פאולו (שחרב ב-1835) והסמינריון של סאו ג'וזה הכשירו מעל לאלף מיסיונרים שפעלו אחר כך בסין, ביפן ובמקומות נוספים באסיה. בקולג' סאו פאולו פעל בית דפוס שהדפיס ספרים בסינית, ובכנסיית סאו דומינגוש הודפס לראשונה בסין עיתון בשפה זרה. בית הקברות הפרוטסטנטי בעיר מייצג פן נוסף ברב-תרבותיות של מקאו, ובו קבור המיסיונר רוברט מוריסון, המתרגם הראשון של התנ"ך לסינית ועורך המילון הראשון סינית/אנגלית ואנגלית/סינית