פיטר גרינוויי

פיטר גרינוויי
Peter Greenaway
	פיטר גרינוויי
לידה	5 באפריל 1942 (בן 82); ניופורט, הממלכה המאוחדת
מדינה	הממלכה המאוחדת
תקופת הפעילות	מ-1964
מקום לימודים	בית הספר פורסט; Walthamstow College of Art ;
בן או בת זוג	Saskia Boddeke
פרסים והוקרה	פרס באפט"א לתרומה בריטית משמעותית לקונלוע (2014); Sitges Film Festival Best Director award (1989); גביע סאת'רלנד (1980); פרס עגל הזהב לתסריט הטוב ביותר (2007); מפקד במסדר האימפריה הבריטית; בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה ;
	פרופיל ב-IMDb

פיטר גרינוויי (באנגלית: Peter Greenaway; נולד ב-5 באפריל 1942) הוא במאי קולנוע ותסריטאי וולשי.

גרינוויי הוא צייר בהכשרתו והוא משמש כפרופסור ללימודי קולנוע בבית הספר הגבוה בסאס פה שבשווייץ. הוא נודע בחזון הוויזואלי יוצא הדופן של סרטיו ובנכונותו לעסוק בנושאים שנויים במחלוקת כגון עירום, קניבליזם ופטישיזם.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרינוויי נולד בשנת 1942 בשכונת פועלים בניופורט שבויילס, לאב אורניתולוג. לאחר שלא התקבל ללימודי קולנוע ב-Royal College of Art Film School החל גרינוויי בהכשרתו כצייר ב-Walthamstow Art School. עם תום לימודיו מצא גרינוויי עבודה זמנית, תחילה כשומר-סף ואחר כעוזר שלישי לעורך במכון הסרטים הבריטי. מאוחר יותר מצא גרינוויי עבודה כעורך ב-COI, משרד ההסברה הבריטי, ובמקביל השלים לימודי תואר שני בקולנוע. במהלך עבודתו כעורך רכש גרינוויי מצלמת 16 מ"מ צנועה והחל לצלם סרטים קצרים ולפתח תאוריה לגבי קולנוע לא-נרטיבי הנשען באופן בלעדי על הדימוי. תאוריה זו נבעה, לטענתו, בעיקר מחוסר תקציב.

סרטיו הקצרים הראשונים של גרינוויי הושפעו מקולנוע אנטי-נרטיבי של יוצרי האוונגרד האמריקאי כגון הסטרקטורליסט הוליס פרמפטון, שלא הראו, לדבריו, שום ניסיון להגיע לאמת האובייקטיבית כמו במסורת הדוקומנטרית של ג'ון גרירסון. כמו כן הוא הושפע מצורתם של הסרטים הדוקומנטריים-אינפורמטיביים הממשלתיים. במספר סרטים קצרים שלו מאותה תקופה ניתן למצוא סממנים פרודיים על סוג זה של סרטים דוקומנטריים אותם יצר בעצמו במסגרת עבודתו במשרד ההסברה.

כבר בסרטו משנת 1975, "חלונות", ניתן למצוא מאפיינים רבים שמלווים את סרטיו בהמשך דרכו: סטטיות, משחקי מילים, הומור שחור, נוף כפרי אידילי, מוזיקה ומבנה כללי.

הסרט "חלונות" (Windows) מורכב מבחינה חזותית מסדרה של צילומי חלונות סטטיים, מהם עם דגש על מסגרת החלון ומהם על הנוף הכפרי הנשקף מהם, כאשר בפסקול נשמע קריין המקריא שורה של עובדות סטטיסטיות לגבי אנשים שנפלו מחלונות בשנת 1973: " […] of the 18 men, 2 jumped deliberately, 4 were pushed, 5 were cases of misadventure and one under the influence of an unknown drug, thought that he could fly". בסרטיו הקצרים של גרינוויי ניתן למצוא מתח וניגודיות בין התמונה והפסקול. נוף פסטורלי, תצלומי מפות, רישומים, כרטיסי ברכה ותמונות סטילס מלווים בקריינות של סיפורים, רשימות והיסטוריות פיקטיביות.

בשנת 1980, במקביל לעזיבתו את עבודתו במשרד ההסברה, ביים גרינוויי את סרטו הראשון באורך מלא, The Falls, סרט מוקומנטרי שאורכו שלוש שעות. הסרט היה לסרט הבריטי הראשון מזה שלושים שנה שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר של ה-BFI.^[^{דרוש מקור]} הסרט מביא בצורה חיצונית של סרט דוקומנטרי הממומן על ידי משרד רשמי, את ה"ביוגרפיות" של 92 נפגעי ה-VUE (ראשי תיבות של אירוע אלים בלתי ידוע), ששמותיהם מתחילים באותיות F-A-L-L. אלה מופיעים בסרט ממוספרים ועל פי סדר האלפבית, כפי שנלקחו, כך על פי הסרט, מהמילון של הוועדה החוקרת את האירוע האלים הבלתי ידוע.

הסרט שביסס את גרינוויי כבמאי מסחרי היה הסרט "חוזה השרטט" (The Draughtsman's Contract), הפקה משנת 1982 שהופיעה מאז בכל פסטיבל קולנוע נחשב בעולם. בעקבות סרט זה הצליח גרינוויי להשיג מימון בינלאומי לסרטיו הבאים וכך לביים עוד סרטים עלילתיים רבים, רובם ככולם מובנים דרך עקרונות ארגון כגון מספור, רשימות סטטיסטיות, אלף-בית או על פי סדרות של ציורים. מאז ביים גרינוויי סרטים רבים באורך מלא, כתב תסריטים, הפיק סרטים קצרים, עבד בטלוויזיה, פרסם את תסריטיו וכן רומנים, הציג תערוכות רבות בכל רחבי אירופה וביים אופרה.

באחד עשר מסרטיו שיתף גרינוויי פעולה עם המלחין הבריטי מייקל ניימן. בין השאר הלחין ניימן את הפסקול לסרטים "חוזה השרטט", "טובעים במספרים" ו"הטבח, הגנב, אשתו והמאהב" שיצא כאלבום בשם זה. המלחין הפלמי-בלגי וים מרטנס כתב את המוזיקה לסרטו "כרס של ארכיטקט".

פילמוגרפיה חלקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Lawrence, Amy. (1997) The Films of Peter Greenaway. Cambridge University Press, Cambridge.
Wood, Alan. (1996) Being Naked Playing Dead: The Art of Peter Greenaway. Manchester University Press, Manchester.