סטרוקטורליזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קלוד לוי-שטראוס מחשובי ההוגים של הסטרוקטורליזם

סְטרוּקְטוּרָליזם (על פי האקדמיה ללשון: תורת המִבניות[1]) הוא זרם מחשבה אינטלקטואלי שהגיע לשיאו בשנות ה-60 של המאה ה-20, בעיקר בצרפת. ניתן לסמן את תחילת הסטרוקטורליזם כבר בשנות ה-20, כאשר חוקר השפה רומן יאקובסון שייסד את "אסכולת פראג"(אנ'), קרא לחבריה "סטרוקטורליסטים". בין הראשונים להשתמש במודל הסטרוקטורליסטי לעבודות בתחומים אחרים היו האנתרופולוג קלוד לוי-שטראוס ומבקר הספרות רולאן בארת.

על פי הסטרוקטורליזם, לא ניתן לתת משמעות לתופעות או אובייקטים ללא התייחסות למבנים (סטרוקטורות) שבתוכם תופעות אלה קורות או אובייקטים אלה נוצרים ומתפקדים. כל אובייקט, תופעה או אירוע שייכים למכלול שכל אלמנט בו מקיים יחס כלשהו עם האלמנטים האחרים. כל אלמנט חסר משמעות כשלעצמו - הוא מוגדר רק ביחס לאלמנטים אחרים במערכת ורק מתוקף מערכת יחסים זו נקבעת משמעותו. מבנים, או מכלולים אלה, נוצרים על ידי התודעה האנושית ומותנים בדרך בה היא קולטת את העולם ומארגנת את התנסותה בו. מכאן נובע שהמשמעות אינה מהות הטבועה בתוך הדברים, אלא מיוחסת להם על ידי התודעה האנושית. בכל תחום ידע הסטרוקטורליסטים מנסים לתפוס ולתאר את המבנה העומד בבסיסו ואת השינויים שיכולים להתחולל בו[2]. הסטרוקטורליזם מניח כי קיים מבנה משותף הן לחוקר והן למושאי מחקרו, מבנה המאפשר לחוקר להחיל את שיטת העבודה הסטרוקטורליסטית על תופעות שונות ממגוון רחב של תחומים ותרבויות[3].

הבסיס הבלשני של הסטרוקטורליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

זרם המחשבה הסטרוקטורליסטי מעוגן במודל הבלשני של פרדינן דה-סוסיר, שהבחין בין "שפה" ל"דיבור". ה"שפה" היא מערכת הכללים וההסכמים הנמצאת בבסיס כל "דיבור". כל ביטוי מסוים בעל פה או בכתב מקבל את משמעותו רק בתוך המבנה הכללי של השפה. מודל זה מהווה בסיס לתפיסה הסטרוקטורליסטית של תופעות תרבותיות כ"דיבור" בתוך "שפה" אותה יש למצוא, לחקור ולהבין כדי לתת משמעות לתופעות אלה. כדוגמה לפעילות זו, הסטרוקטורליסטים יחפשו את "שפת הקולנוע" כדי להבין את משמעותו של סרט מסוים, או את "שפת הדמוקרטיה" כדי להבין מה משותף למשטרים שונים המכונים "דמוקרטיים".

הבנת כל מבנה, בין אם שפה או מערכת סימנים אחרת, מבוססת על היכולת לפרק את המכלול ליחידות הבסיסיות המרכיבות אותו ולזהות את ההבדלים ביניהן. על פי רומן יאקובסון, השיטה הבסיסית ביותר להבחנה בין יחידות במבנה היא שימוש באופוזיציות בינאריות - ניסוח של ניגודיות בין אלמנטים. זהותו ומשמעותו של כל אלמנט נקבעת בדרך השלילה - על פי ההבדלים בינו לבין המרכיבים האחרים במבנה הכולל. הבדלים אלה מובנים תמיד במסגרת התקנים החברתיות בתוכן הם נוצרים, ולכן הם שרירותיים ויכולים להשתנות מתרבות לתרבות[4].

ההצדקה להחלת המודל הבלשני על תופעות שאינן לשוניות קשורה להגדרת השפה על ידי דה-סוסיר כמערכת של סימנים - אוסף של יחידות (מילים) שבכל אחת מהן הצליל ("המסמן") מתאים למשמעות ("המסומן"). דה-סוסיר טען כי הלשון היא מערכת סימנים אחת מני רבות וייסד את מדע הסמיוטיקה - תורת הסימנים. הסטרוקטורליזם מייחס אופי סמיולוגי לכל המערכות אותן הוא חוקר - תקנים, אירועים, תופעות חברתיות ותרבותיות אינן "טבעיות" או "נתונות", אלא מקבלות משמעות מתוך האופן שבו בני האדם מגדירים ומבינים אותם. לכן כל אלה הם סימנים - יחידות של משמעות ("המילים") - בתוך מערכות תרבותיות וחברתיות רחבות יותר ("השפה")[3][5].

סטרוקטורליזם וסמיוטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך תפיסותיו של דה סוסיר לגבי השפה כמערכת סימנים נוצרה הסמיוטיקה - אחד מכלי הניתוח המרכזיים במחקר התרבות המשמש חוקרים מתחומים שונים ומגוונים. הסמיוטיקה עוסקת בכל מה שמייצג משהו אחר, או "סימן" בלשון הסמיוטיקאים. בבסיס הסמיוטיקה עומדת ההנחה כי תוצרי תרבות, או תופעות ואובייקטים שקיבלו משמעות בתרבות, מתפקדים כמערכת של סימנים - יש להם ממד תקשורתי, הם מעבירים מסרים, מובנם נוצר על ידי בני אדם במסגרת מערכות של מוסכמות אנושיות וכל סימן במערכת מקבל את משמעותו מתוך מקומו ביחס לכל הסימנים האחרים. מערכת סימון עבור הסמיוטיקאים היא מושג רחב מאד הכולל כל מערכת של סימנים מאורגנת ומובנית הנושאת משמעות תרבותית. ניתן לכלול במסגרת זו תופעות רבות ומגוונות, כגון יצירות ספרות, טקסים שבטיים, אופנה, עיצוב מכוניות או תכניהן של פרסומות. את כל אלה ניתן לקרוא כמו לשון ולחשוף את השיטתיות (את "השפה" או "מבנה העומק" בלשונם של הסמיוטיקאים) שבדרך פעולתם[2].

אחד מחשובי הסמיוטיקאים של המאה ה-20 היה רולאן בארת ששילב את הסמיוטיקה עם ביקורת אידאולוגית של ייצוגים תרבותיים[6].

אנתרופולוגיה סטרוקטורליסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנתרופולוגיה הסטרוקטורליסטית נוסדה על ידי קלוד לוי-שטראוס והתפתחה אל מול שתי אסכולות אלטרנטיביות ששלטו עד שנות ה-50 של המאה ה-20 - הפונקציונליזם והמחקר ההיסטורי. האנתרופולוגיה הסטרוקטורליסטית מתבוננת בתרבות כמערכת תקשורת סמלית, דהיינו כשפה. לדפוסים תרבותיים יש ממד תקשורתי, הם מייצגים משמעויות המבוססות על מערכת מופנמת של כללי התנהגות ועל היחסים ביניהם. המשמעות של כל דפוס תרבותי, כל התנהגות, נוצרת הודות לקיומה של "השפה" - מערכת המכוננת הבדלים בין ההתנהגויות השונות. משמעויות אלה נחקרות על ידי האנתרופולוגיה הסטרוקטורליסטית, המנסה לזהות את המבנה שבבסיסן[7]. לוי-שטראוס סבר כי "שפת התרבות" היא אוניברסלית ומשותפת לכל התרבויות - "מבנה העומק" שהוא תכונה מולדת של המוח האנושי, וההבדלים בין התרבויות השונות הם ברמת הפרטים של השפה בלבד. בעקבות רומן יעקובסון הוא ראה את המוח האנושי כמאורגן בצורה של צמדי ניגודים בינאריים, וסימן סדרה של ניגודים בסיסיים כאלה אשר ניתן להבין כל תרבות במונחיהם[8].

אחד מהמחקרים של לוי-שטראוס בו יישם את המודל הסטרוקטורליסטי הוא עבודתו על המיתוסים שהתפרסמה במחצית השנייה של שנות ה-60 של המאה ה-20[9]. בבסיס עבודה זו הוא השילוב של העושר והשונות של המיתוסים יחד עם העובדה שקיים דמיון בסיסי מפתיע בין מיתוסים שנוצרו בתרבויות שונות לחלוטין. מכאן לוי-שטראוס הסיק שיש לבחון את המיתוסים כשפה ולהבחין בין התוכן של המיתוס שמשתנה ממיתוס אחד למשנהו לבין מבנה העומק העומד בבסיס כל המיתוסים שזהה בכל התרבויות. לוי-שטראוס התעניין במבנה זה וחילץ אותו באמצעות ניתוח שיטתי של מיתוסים שונים.

סטרוקטורליזם ותורת הספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלת מושג המערכת על הספרות משמעותה מעבר מהתמקדות בפרשנות של יצירה בודדת לניסיון להבין אותה כחלק מתוך מערכת רחבה יותר. מעבר זה גורם להוצאת זהות מחבר היצירה והקשריה החוץ-ספרותיים אל מחוץ לתחום העיסוק של תורת הספרות. חוקרי הספרות הסטרוקטורליסטים עושים הבחנה בין המבנה המופשט הכללי של הספרות לבין מימושיו האפשריים, ובאנלוגיה לבלשנים החוקרים את מבנה השפה, מושא המחקר שלהם הוא המבנה. ברמה המופשטת ביותר מדובר בניסיון להבין ולאפיין את המבע הספרותי, או בניסוח אחר, מהי ה"ספרותיות", או מהי הפואטיקה של הספרות. עם זאת חוקרי הספרות הסטרוקטורליסטים עוסקים גם במערכות מצומצמות יותר וביחסים שבין פריטים למערכות בהן הם ממוקמים. לדוגמה, סוגה מסוימת יכולה להיבחן כ"פריט" על רקע היחסים שבינה לבין מערכת של סוגות אחרות; יצירה המשתייכת לסוגה מסוימת תיבחן ביחס למערכת של אותה סוגה, ו"פריט" יכול להיות גם רכיב מסוים בתוך יצירה[10].

אסכולת פראג שנוסדה על ידי רומאן יעקובסון עם שותפים נוספים בשנת 1926 הייתה בין הראשונות ליישם את המודל הסטרוקטורליסטי על הספרות כאמנות לשונית[11]. מחקרו של אומברטו אקו משנת 1966 בו ניסח את הכללים שעומדים מאחורי סדרת ספרי ג'יימס בונד[12] מהווה דוגמה ליישום כזה.

סטרוקטורליזם ופסיכואנליזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסיכואנליזה מאמינה כי לנפש האנושית יש מבנה אוניברסלי וא-היסטורי שניתן לנסחו ולהסבירו, מבנה שתקף מעבר לגבולות הזמן והמקום. מבנה זה מכיל הן את התודעה והן את הלא-מודע, והוא מתגבש מתוך המפגש בין דחפי הגוף לבין המערכת החברתית-תרבותית ודרישותיה. מבנה זה משותף לכלל בני האדם באשר הם. למרות הסכמה עקרונית זו, פסיכואנליטיקאים שונים הציעו השערות שונות לגבי מבנה נפש האדם, והסבירו את התפתחותו, התנהגותו ואופיו של האדם כביטויים של מבנים אלה. לדוגמה, זיגמונד פרויד הציע מבנה משולש הכולל את האני (האגו), הסתמי (האיד) והאני העליון (הסופר אגו); קרל יונג דיבר על האני (החלק המודע), הפרסונה (ההיבט החיצוני אותו האדם מציג בציבור) ו"העצמי" המייצג את האיזון הנפשי שאליו האדם שואף להגיע, ואילו אצל ז'אק לאקאן המבנה המשולש של הנפש כולל שלושה "סדרים": הדמיוני, הסמלי והממשי[13].

ביקורת על הסטרוקטורליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד העקרונות של המודל הסטרוקטורליסטי נגדו הופנתה ביקורת רבה היא ההנחה כי החוקר ומושא מחקרו שותפים לאותו מבנה בסיסי, ולכן החוקר יכול להשתמש בכלים המוכרים לו להבנת תופעות שונות ממגוון רחב של תחומים ותרבויות, ועם זאת לשמור על עמדה אובייקטיבית-מדעית.

הסוציולוג פייר בורדייה[14], המתייחס לשימוש במודל הסטרוקטורליסטי לחקירה אנתרופולוגית, מערער על הנחות אלה וטוען כי אם מדובר בתרבות שהחוקר הוא חלק ממנה, הוא כפוף לה ואינו יכול לשמור על האובייקטיביות לה המודל מתיימר, ואם מדובר בתרבות זרה, אין כל ביטחון שהחוקר יכול להבין את מכלול המשמעויות שבני התרבות עצמם מייחסים לתופעות שאינן מוכרות לחוקר. החשש הוא שבמקרה זה החוקר יצמצם את עושר המשמעויות לקטגוריות המוכרות לו.

ביקורת נוספת בסיסית יותר, קשורה לעצם התפיסה הסטרוקטורליסטית של התרבות כמוצר מוגמר בעל משמעויות קבועות ויציבות הניתנות לפענוח באופן סופי, בעוד שעל פי בורדייה התרבות היא תהליך דינמי המשתנה לאורך זמן, בין השאר בהשפעת בני האדם המקיימים ביניהם אינטראקציות שונות.

ביקורת זו מהווה פתיחה לחשיבה הפוסט-סטרוקטורליסטית, שניתן להצביע על מקורה בערעור של ז'אק דרידה על תפיסת המערכת הלשונית כקבועה ויציבה ועל היותם של הניגודים הבינאריים חלק בלתי נפרד ממנה. לטענת הפוסט-סטרוקטורליסטים ניגודים אלה אינם טבעיים אלא תוצאה של מערכות יחסי כוח. מכאן הסתעפה החשיבה הפוסט-סטרוקטורליסטית לתחומים רבים ושונים בהם חשפה את נקודות החולשה של הסטרוקטורליזם[15].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ האקדמיה ללשון
  2. ^ 2.0 2.1 פיטר בארי, מבוא לתורת הספרות והתרבות, תרגום: חנה הרציג, האוניברסיטה הפתוחה, 2004, עמ' 57-82
  3. ^ 3.0 3.1 ניר קדם. "סטרוקטורליזם". בתוך תאוריות וגישות בחקר התרבות - מדריך למידה. האוניברסיטה הפתוחה, 2010. עמ' 50-57.
  4. ^ Culler, J. 1975: Structuralist Poetics: Structuralism, Linguistics, and the Study of Literature, London: Routledge, pp. 3-30.
  5. ^ דה סוסיר, פ' [1916] 2005: קורס בבלשנות כללית, תרגום: א' להב, תל אביב: רסלינג.
  6. ^ רולאן בארת, מיתולוגיות, בבל, 1998[1957]
  7. ^ Levi-Srauss, Claude, Structural Antropology, Basic Books, 1963
  8. ^ דפנה הירש. "קלוד לוי-שטראוס". בתוך תאוריות וגישות בחקר התרבות - מדריך למידה. האוניברסיטה הפתוחה, 2010. עמ' 71-74.
  9. ^ Levi-Srauss, Claude, "The Structural Study of Myth", in: Structural, Antropology, Basic Books, 1963, pp. 206-231.
  10. ^ חנה הרציג, תורת הספרות והתרבות: אסכולות בנות זמננו, האוניברסיטה הפתוחה, 2004, עמ' 101-130
  11. ^ רומאן יעקובסון, סמיוטיקה, בלשנות, פואטיקה, הקיבוץ המאוחד, (1956)1986
  12. ^ Umberto Eco, The Bond Affair, London: MacDonald, 1966, פרק Chapter 6: Narrative Structures in Fleming, עמ' 144-172
  13. ^ סנדרה המאירי, דפנה הירש, תמי עמיאל-האוזר. "תאוריות סוביקט". בתוך תאוריות וגישות בחקר התרבות - מדריך למידה. האוניברסיטה הפתוחה, 2010. עמ' 94-109.
  14. ^ Pierre Bourdieu, Outline of a Theory of Practice, תרגום: Richard Nice, Cambridge University Press, (1972)1977, עמ' 1-58
  15. ^ John Sturrock, Structuralism, Blackwell, 2003, פרק Post-structuralism, עמ' 122-143