פסיכולוגיית התכונות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פסיכולוגיית התכונות היא זרם בפסיכולוגיה המדגיש את מרכזיותן של תכונות יציבות במבנה האישיות. את קרל יונג, שהדגיש את חשיבותן של המופנמות והמוחצנות, ניתן לראות כאחד מהראשונים בגישה זו, אם כי רוב תרומותיו לפסיכולוגיה אינן קשורות לתאוריית התכונות.

גורדון אולפורט, הנס אייזנק וריימונד קאטל הרימו תרומות נוספות בשטח זה. אולפורט דיבר על מגוון רחב מאוד של תכונות, חלקן ייחודיות לאדם. גישה זו הקשתה מאוד על ביצוע מחקר מדעי ושיטתי בתחום. לעומתו צימצם אייזנק את צירי האופי המרכזיים לשלושה - מופנמות או מוחצנות, יציבות נפשית גבוהה או נוירוטיות וכן מידת הפסיכוטיות. אייזנק הדגיש חשיבותם של מרכיבים ביולוגיים וייחס להם שני שלישים מהשונות. כיום סבורים שהשיעור נמוך יותר, אולי פחות מ-50%. ריימונד קאטל דיבר על שש עשרה תכונות מרכזיות.

כיום רווחת תאוריית חמש התכונות הגדולות, שלפיה מידת המוחצנות, מידת היציבות הנפשית, המוכוונות (רגש האחריות), הפתיחות המחשבתית ונועם ההליכות הם חמש התכונות המרכזיות שניתן להסביר לפיהן שלל רחב מאוד של תכונות אצל בני תרבויות שונות.

לשיטת התכונות יש יישומיות טיפולית נמוכה והיא מתעלמת מהעדר עקביות באופן שבו אדם מתנהג במצבים שונים.

המתודה המדעית שעליה מתבססת פסיכולוגיית התכונות היא ניתוח גורמים של תשובות לשאלונים, מציאת גורמים מרכזיים שמסבירים דפוסים בתשובות נבדקים לשאלוני אישיות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]