פסק דין בהליך מקוצר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

במשפט, פסק-דין בהליך מקוצר[1]אנגלית: Summary judgment; אין לבלבל עם סדר דין מקוצר) הוא הכרעה היוצאת מתחת ידו של בית משפט, לטובת בעל דין, על יסוד ראיות וכתבי טענות שהוגשו, ומבלי שיתקיים בתיק משפט מלא. הכרעה שכזו תינתן לבקשת בעל דין, שעה שהשתכנע בית המשפט כי עולה עצמת הראיות שהביאו הצדדים כדי ייתור הצורך בקיום שלב של הוכחות – באשר תוצאת ההליך היא מובנת מאליה. פסק דין בהליך מקוצר יכול שיינתן הן ביחס לכלל הפלוגתאות העולות מן התיק והן ביחס לפלוגתאות ספציפיות.

הליך מקביל ל-Summay judgment אינו קיים, נכון לכתיבת שורות אלה, בדין הישראלי (ראו "דמיון לדין הישראלי" מטה) – אם כי נשמעות, מפעם לפעם, קריאות לכינונו[2].

עקרונות בסיסיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במערכות משפט הפועלות על יסוד עקרונות המשפט המקובל, מוכרעות שאלות שבמשפט בידי שופטים (במקרים נדירים, הליך של איון על ידי מושבעים יכול שיסתור או שישלים הוראות שניתנו על ידי שופטים או על ידי קציני בית משפט אחרים). על דרך העיקרון, במסגרת הליך משפטי, יש תחילה לקבוע מהן העובדות שברקע המקרה ואז ליישם עליהן את הוראות הדין. במשפט מקובל מסורתי, את תפקיד "קובע העובדות" (Trier of fact) ממלא חבר מושבעים (אם כי בתחומי שיפוט רבים ממלאים כיום שופטים גם תפקיד זה, לרבות בישראל). קובעי עובדות הם אלה שמתפקידם להגדיר, כמיטב שיפוטם והבנתם, את האמת המשפטית ("מה באמת קרה", היינו – לקרב במידת האפשר את האמת המשפטית לאמת המוחלטת); עליהם להכריע בשאלת מהימנותן של ראיות ולקבוע איזה משקל, אם בכלל, יש לייחס להן. לאחר שנקבעו העובדות, יהא על השופט ליישם עליהן את הוראות הדין, בין במישרין ובין על דרך של מתן הוראות לחבר המושבעים.

במקרים שבהם לא התבקש פסק דין בדרך של הליך מקוצר – או שבקשה לנתינתו נדחתה – ימשיך בדרך כלל ההליך לשלב ההוכחות (חריגים לכך הם מצבים של דחייה או מחיקה מקדמיות של התובענה, מהעילות הקבועות בחוק). בשלב זה תינתן בידי הצדדים ההזדמנות להביא לפני בית המשפט ראיות שיש בהן כדי לשכנע את חבר המושבעים כי עולה גרסתם בקנה אחד עם האמת המטריאלית (האמת המוחלטת) – ולאחר שיורם נטל הראיה, יהא על כל בעל דין לשכנע את בית המשפט כי ביישום הדין על העובדות שנקבעו, מן הדין הוא שתצא ידו על העליונה.

בהליך אזרחי, קודמים בדרך כלל לשלב ההוכחות שלבי קדם המשפט (השלמת כתבי טענות, גילוי מסמכים, מענה על שאלונים וכו'). שלבים אלה, ייתכן שיצריכו מהצדדים השקעה ניכרת של משאבי זמן וממון. לפיכך, רצונו של בעל דין העותר לקבלת פסק דין בדרך של הליך מקצור הוא, בדרך כלל, להימנע מהשקעת המשאבים הכרוכה בניהול משפט עד תומו – זאת, כאשר סבור הוא כי תוצאת ההליך מתבקשת מאליה. ברבים מן המקרים טוען בעל דין בבקשות למתן פסק דין בהליך מקוצר כי חבר מושבעים סביר לא יוכל לחלוק על טיעוניו העובדתיים, ולפיכך מן הדין הוא להיעתר למבוקש וליתן לטובתו פסק דין אף בלא קיום שלב של הוכחות. פסק דין בהליך מקוצר ייתכן לעיתים שיינתן כאשר אין בין הצדדים מחלוקות עובדתיות של ממש, אם כי בדרך כלל יינתן כאשר קיימת מחלוקת עובדתית נומינלית – אלא שאין באפשרותו של הצד המפסיד לבסס ראייתית את טענותיו באופן מספק (משמע, גם לו יוכיח את העובדות להן הוא טוען, לא יהא בכך כדי להביא לקבלת עמדתו).

בעל דין העותר לקבל פסק דין בהליך מקוצר יעשה אפוא כן תוך שידגים לפני בית המשפט, על דרך של תצהיר ושל ראיות ממוסמכות, כי לא נותרו עוד מחלוקות עובדתיות של ממש שתצדקנה את קידום ההליך לשלב ההוכחות. רוצה לומר כי כאשר אין לו, לקובע העובדות, עובדות שבהן עליו להכריע – אין כל טעם בניהול הליך של הוכחות. לשון אחר, בעל דין העותר למתן פסק דין בהליך מקוצר ינסה לשכנע את בית המשפט כי העובדות שאינן שנויות במחלוקת די בהן, כשלעצמן, כדי שיינתן פסק דין לטובתו.

מצבים נוספים שבהם ייתכן כי תוגש בקשה למתן פסק דין בהליך מקוצר הם, בין היתר, כאשר סבור בעל דין כי יחסוך ממנו הדבר את הסיכון הגלום בהפסד במשפט, אם ימשיך התיק להתנהל לתוך שלב ההוכחות – כמו גם את הסיכון הכרוך בשלבי הגילוי המוקדם (זאת, ברבים מן המקרים, תוך הגשת הבקשה למתן פסק דין בהליך מקוצר סמוך לתחילתם של שלבים אלה). בתחומי שיפוט רבים בהם קיים הליך של פסק דין בהליך מקוצר נוטל על עצמו בעל דין העותר לנתינתו סיכון, באשר ייתכן כי בעוד שתהיה מקובלת על בית המשפט טענתו כי אין בין הצדדים מחלוקת עובדתית של ממש – ייקבע שבעל הדין שכנגד הוא דווקא זה שזכאי כי יינתן פסק דין לטובתו, מטעמים שבמשפט.

תחומי שיפוט ספציפיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארצות הברית, ניתנים פסקי דין בהליך מקוצר בתיקים אזרחיים בלבד. במשפט פלילי, אין באפשרות התביעה לעתור להרשעת נאשם בלא שנתקיים שלב ההוכחות, בין היתר בשל זכותו החוקתית לשטוח את הגנתו לפני בית המשפט וזכותו למשפט בפני חבר מושבעים. לשלמות התמונה יצוין כי באפשרתו של נאשם להגיש "בקשה למתן הכרעת דין מונחית" ("Motion for Directed Verdict"). אם תתקבל הבקשה, ינחה בית המשפט את חבר המושבעים ליתן הכרעת דין שתכריז על זיכוי הנאשם – זאת לאחר שמצא כי לא יגיע חבר מושבעים סביר לתוצאה אחרת (הדבר דומה לטענה הידועה כטענת "אין להשיב לאשמה" במשפט הפלילי, שעוד תוזכר בהמשך, בהקשר אחר).

בפרקטיקה המשפטית האמריקאית, פסקי דין בהליך מקוצר יכול שיינתנו בטרם התקיים משפט, באופן המייתר את שלב ההוכחות. במישור הפדרלי, בקשה למתן פסק דין בהליך מקוצר מוסדרת בכלל 56 לכללי סדר הדין האזרחי הפדרליים (Federal Rules of Civil Procedure)[3]. כמו כן, מצווה בית המשפט לפי כלל משנה (d)12[4] כי יראה בבקשות קדם משפט משני סוגים – "בקשה למתן פסק דין על יסוד טיעונים משפטיים" ("Motion for Judgment on the Pleadings") לפי כלל משנה (c)12[4] ו-"בקשה לסילוק על הסף מחמת העדר עילה" ("Motion to Dismiss for Failure to State a Claim upon Which Relief Can Be Granted") לפי כלל משנה (6)(b)12[4] – בקשות למתן פסק דין בהליך מקוצר לפי כלל 56, אם הובאו לפניו במסגרת אותן בקשות עניינים אשר לא נטען להם במסגרת כתבי בי-הדין שהוגשו בהליך ואם לא הורה על הוצאתם מהתיק.

בבתי המשפט הפדרליים ניתנים, אם כן, פסקי דין בהליך מקוצר מכוח כלל 56 לכללי סדר הדין האזרחי הפדרליים (Federal Rules of Civil Procedure). כלל 56 נשען, בעיקרו של דבר, על שלושה פסקי דין מכוננים שניתנו ביחס להליך זה בבית המשפט העליון של ארצות הברית בשנת 1986 (ראו: Federal Rules of Civil Procedure, כלל 56; Celotex Corp v. Catrett, 477 U.S. 317 (1986)[5] [בגדרו הובהרה העברת נטלי הראיה, ההוכחה והשכנוע במקרים שבהם מתבקש פסק דין בהליך מקוצר]; Anderson v. Liberty Lobby, Inc., 477 U.S. 242 (1986)[6] [בגדרו נקבע נטל ראיה מוגבר ביחס לתובענות בעילה של לשון הרע, עת שמבוקש בהן פסק דין בהליך מקוצר]; Matsushita v. Zenith Radio Corp., 475 U.S. 574 (1986)[7] [בגדרו נקבע נטל ראיה מוגבר ביחס לתובענות בעילות של הגבלים עסקיים, עת שמבוקש בהן פסק דין בהליך מקוצר]).

בקשה למתן פסק דין בהליך מקוצר שתוגש לבית המשפט תכונה אפוא "Motion for Summary Judgment". בעל דין המבקש כי יינתן לזכותו פסק דין בהליך מקוצר מכונה "movant" (בדרך כלל הנתבע), בעוד שבעל הדין המשיב לבקשה מכונה "nonmovant" (בדרך כלל התובע). לצורך מאמר זה, כונו שני אלה בהתאמה "מבקש" ו-"משיב" (שכן למונח “nonmovant” לא קיימת מקבילה בעברית). לפי כלל (a)56, רשאי בית המשפט ליתן פסק דין בהליך מקוצר אך ורק אם מצא כי מתקיימים שני התנאים המצטברים הבאים:

  1. לא קיימת מחלוקת של ממש בין הצדדים בעניין שבעובדה, העשויה להשליך על תוצאת ההליך והמצריכה קיום משפט לשם הכרעה בה ("disputed genuine issue of material fact");
  2. ביישום הדין על העובדות שאינן שנויות במחלוקת, זכאי על פי דין מי מהצדדים לפסק דין.

כאשר –

  • "עניין שבעובדה" ("of fact") – אירוע (פוטנציאלי) שעל קובע העובדות להגדיר ביחס אליו את האמת המשפטית (לקבוע במהלך משפט "מה באמת קרה", ברגיל תוך הבאה בחשבון של מהימנות העדים, חוות דעת מומחים וראיות אחרות);
  • "מחלוקת" ("disputed genuine issue") – קיומה של סתירה בין טענותיוהם העובדתיות של הצדדים;
  • "של ממש" ("material") – מחלוקת שיש ביכולתו של קובע עובדות סביר להכריע בה, לטובת מי מהצדדים.

קיימת משמעות מכרעת לכך שכוונת המחוקק האמריקאי הייתה לשלול שיקול דעת שיפוטי בעניינים שבעובדה, בעת מתן פסק דין בהליך מקוצר: קביעת העובדות כולה נעשית בידי קובע העובדות (חבר מושבעים, לרוב) במהלך המשפט – ולא במהלך דיון בבקשה למתן פסק דין בהליך מקוצר (בהליך זה, מלאכתו של השופט מתמצית אפוא בעצם חילוצן של עובדות "שנויות במחלוקת", אם ישנן).

על פי נתוני המרכז הפדרלי לשיפוט (The Federal Judicial Center), הוגשו בשנת הכספים 2006 בקשות למתן פסק דין בהליך מקוצר ב-17% מהתיקים שנדונו בבתי משפט פדרליים; 71% מהבקשות הוגשו בידי נתבעים, בעוד ש-26% הוגשו בידי תובעים. מכל אלה, 36% מהבקשות נדחו ו-64% התקבלו חלקית או במלואן[8].

אנגליה וויילס[עריכת קוד מקור | עריכה]

באנגליה וויילס, מסדיר חלק 24 לכללי סדר הדין האזרחי (Civil Procedure Rules) את האופן שבו יש ליתן פסקי דין בהליך מקוצר. פסק דין בהליך מקוצר יכול שיינתן בכל פלוגתא ולחובת כל בעל דין, למעט המקרים הבאים – שבהם לא יינתן פסק דין בהליך מקוצר:

  • בהליכים נגד דייר מוגן המחזיק במושכר מעבר לתקופת השכירות המוסכמת או נגד נוטל משכנתא – ובלבד שהאחזרקה בנכס מוגנת מכוח ה-Rent Act 1977 (חוק השכירות) או ה-Housing Act 1988 (חוק הדיור);
  • בהליכים לפי דיני המשפט הימי, המתייחסים לזכויות קנייניות (in rem).

קנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקנדה, הורחבו בשנות השמונים של המאה העשרים סדרי הדין העוסקים במתן פסקי דין בהליך מקוצר. למעט מחוז קוויבק (שבה קיים מכשיר דיוני ייחודי, המאפשר את סילוקם של הליכים בדרך מקוצרת), קיים בסדרי הדין של כל יתר המחוזות מנגנון למתן פסק דין בהליך מקוצר. כך, למשל, לאחר שערך מחקר בנושא הגישה לערכאות, הנהיג מחוז אונטריו רפורמה בסדרי הדין האזרחיים הנוהגים בו, לפיה תינתן בידי שופטים היושבים בערכאות הדיוניות ובידי שופטים הדנים בבקשות ביניים הסמכות ליתן פסקי דין בהליך מקוצר – זאת לאחר שאמצעים דומים הונהגו במחוזות אלברטה וקולומביה הבריטית. בפסיקתו משנת 2014, עודד בית המשפט העליון של קנדה הרחבה של השימוש בכלי של מתן פסקי דין בהליך מקוצר בידי הערכאות המבררות (Hryniak v. Mauldin, 2014 SCC 7)[9].

דמיון לדין הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדין הישראלי לא קיים הליך מקביל ל-Summary judgment. עם זאת, קיימים מספר הסדרים בהם גלומים מאפיינים המזכירים, במידה זו או אחרת, הליך זה.

כך, למשל, מתירה תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי") לבית המשפט להורות על מחיקתה של תביעה, בין היתר מחמת העדר עילה או מחמת היותה טורדנית או קנטרנית. כמו כן, מאפשרת תקנה 101 לבית המשפט לדחות תביעה מחמת מעשה בית דין, מחמת העדר סמכות או מחמת כל נימוק אחר שעל פיו סבור הוא שניתן היה לדחותה מלכתחילה (יודגש, עם זאת, כי הזכות לבקש סעד לפי תקנות 100 ו-101 קנויה לנתבע בלבד). תקנה 191 אף מתירה לבית המשפט "[...] בכל שלב משלבי הדיון, להוציא פסק דין באחת התביעות שבתובענה או בחלק מתביעה, וליתן את הסעד הנתבע, כולו או מקצתו, לאותה תביעה או לחלקה, או לסרב לתיתו, כל אימת שנראה לבית המשפט שאין בהמשך הדיון כדי לשנות את הממצאים לגבי העובדות המהותיות או לגבי השאלות העומדות להכרעה לעניין התביעה או הסעד כאמור".

כמו כן, תובענות בסדר דין מקוצר[10] (אין לבלבל עם פסק דין בהליך מקוצר מושא מאמר זה), המוסדר בתקנות 202–214 לתקנות סדר הדין האזרחי, יכול שתתנהלנה במקרים בהם נתבעים סכומי כסף קצובים, שלכאורה אינם שנויים במחלוקת – כאשר בידי התובע ראשית ראיה בכתב המוכיחה את סכום החוב שנטען לו או כאשר קיימת לכך עילה מפורשת בחוק. המיוחד בסדר דין זה הוא שאין קנויה לנתבע זכות אוטומטית להגיש כתב הגנה, ואם לא הגיש בקשת רשות להתגונן – יקבל בית המשפט את התביעה.

זאת ועוד, תובענות המוגשות בדרך של המרצת פתיחה, המוסדרת בתקנות 248–258 לתקנות סדר הדין האזרחי, תתנהלנה באופן מהיר, על יסוד תצהירים בלבד וללא כתבי טענות או שלב הוכחות. לא קיימת רשימה סגורה של שאלות בהן ניתן לדון בדרך של המרצת פתיחה, אולם קיימת רשימה סגורה של שאלות שבהן חלה חובה להגיש תובענות בסדר דין זה.

יתר על כן, בפסיקת בית המשפט העליון ב-רע"א 3312/04 אשורנס גנרל דה פרנס נ' הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק בנק הצפון אמריקה בע"מ[11] (להלן: "עניין אשורנס גנרל דה פרנס") נקבע כי לא יוכל נתבע בהליך אזרחי להעלות טענה מקבילה לטענה המוכרת במשפט הפלילי כטענת "אין להשיב לאשמה" (טענה שיכול נאשם במשפט פלילי להעלות לאחר הבאת ראיות התביעה, ומהותה היא שגם לו היו כל ראיות התביעה מהימנות, עדיין לא היה בהן כדי להוכיח את יסודות העבירה. קבלת הטענה, בהחלטת ביניים, תביא לזיכויו של הנאשם מאותם אישומים שלגביהם הועלתה) – אלא אם ויתר על הבאת ראיות מטעמו. הווה אומר, אם הסכים הנתבע לוותר על זכותו להביא ראיות, יוכל הוא לכאורה לטעון כי ראיות התביעה אינן מבססות את עילת התביעה, ואם תתקבל הטענה – תידחה התביעה. בהעלותו טענה זו, סותם אמנם הנתבע את הגולל על שלב ההוכחות במשפט, אך בד בבד נוטל הוא על עצמו סיכון משמעותי, שכן במקרה של דחיית הטענה – יינתן פסק הדין על יסוד ראיות התובע. יוער כי פסק הדין בעניין אשורנס גנרל דה פרנס ניתן בדן יחיד (השופט (כתוארו אז) א' גרוניס) ועל כן לא ברור אם ניתן לראות בו תקדים מחייב (ככל שלא ניתנה פסיקה מאוחרת, בהרכב, המכריעה בסוגיה).

ההסדרים שתוארו לעיל, יש בהם דמיון, במידת זו או אחרת, להיבטים מסוימים של הליך ה-Summary judgment.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]