מעשה בית דין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מעשה בית דיןלטינית ובז'רגון המקצועי בשפות רבות: Res judicata) הוא ביטוי משפטי המתייחס לסוג של השתק המונע מבעל דין לעורר טענה שכבר נידונה והוכרעה על ידי בית המשפט. בשיטות משפט שונות, ובהן ישראל, מקובל להבחין בין שני סוגים של מעשה בית דין: השתק עילה והשתק פלוגתא.

השתק עילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"השתק עילה" - כאשר "תביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך – בית המשפט לא ייזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם אם היא מבוססת על עילה זהה"‏[1], גם אם היא נוגעת לעניינים שלא נדונו בתביעה הראשונה. למשל, כאשר בעקבות תקלה במוצר שאדם קונה הוא תובע את המוכר על נזק שנגרם לו, השתק העילה ימנע ממנו לתובעו שוב בגלל נזקים אחרים שנגרמו לו מאותה תקלה. תמציתו של השתק העילה הוא ש"על התובע לרכז את כל הטרוניות הנובעות ממעשה אחד שיש לו נגד הנתבע, בהליך הראשון שהוא מגיש נגדו". הדעות חלוקות בשאלה האם תביעה קטנה מקימה גם היא השתק עילה, כאשר באופן כללי גישת בית המשפט העליון בישראל היא שגם תביעה קטנה מקימה השתק עילה‏[2]. על פי משפט בינלאומי פרטי, פסק דין ממדינה אחת יכול לשמש כהשתק עילה עבור תביעה במדינה אחרת.

השתק פלוגתא[עריכת קוד מקור | עריכה]

"השתק פלוגתא" - כאשר בית משפט הכריע בנושא מסוים כחלק מהדיון בין הצדדים, גם אם הנושא לא היה עילת התביעה. לצורך קביעה שיש השתק פלוגתא נדרשים ארבעת התנאים:

  1. הנושא הנדון הוא אותו נושא מבחינה משפטית ועובדתית
  2. הנושא נדון כבר בהליך הראשון על ידי הצדדים
  3. בית המשפט הכריע בנידון, במפורש או במשתמע
  4. ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לצורך פסק-הדין הראשון

כאשר ניתן תוקף של פסק דין להסכם בין הצדדים, קשה יותר לקבוע שהשתק פלוגתא מתקיים, אולם הדבר אפשרי‏[3].

טענות שלא נטענו אך היה ניתן לטעון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדעות חלוקות האם השתק פלוגתא חל במקרה שניתן פסק דין ללא שבית המשפט דן בנושא, למשל בהיעדר הגנה. בפסק הדין ב-ע"א 202/70 אליהו נ' יחזקאל קבעו השופטים שמעון אגרנט ומשה עציוני שהשתק פלוגתא אינו חל וקביעה זאת שמשה במקרים מאוחרים יותר וכונתה "הלכת אליהו". עם זאת, השופטת מרים נאור והשופט אליקים רובינשטיין אמרו שאין לקבל את הלכת אליהו אם בגלל שמעולם לא הייתה הלכה מחייבת ואם בגלל שיש לשנותה, מכיוון שהדבר משאיר פתח בפני בעלי דין להימנע מהתדיינות בתביעה המוגשת נגדם כדי לשמור את האפשרות להתדיין במועד מאוחר יותר, דבר שאינו רצוי מבחינת סופיות הדיון. השופט חנן מלצר חלק על דעתם ואמר שיש להמשיך לדבוק בהלכת אליהו, הגם שבאותו מקרה הסכים לתוצאה אליה הגיעו עמיתיו מנימוקים אחרים‏[4]. במקרה אחר הסתמך השופט אליעזר ריבלין על עמדתם של השופטים מרים נאור ואליקים רובינשטיין וכתב: "בית משפט זה פסק בעבר כי פסק דין בהיעדר התייצבות ואף בהיעדר הגנה יכול ליצור השתק פלוגתא". באותו מקרה הוא גם קבע שהשתק פלוגתא חל גם על פלוגתא שהוכרעה בתביעה קטנה[5].

בית המשפט העליון אף קבע שהשתק פלוגתא חל גם על טענות שלא נטענו בהליך הראשון אך היה ניתן לטעון אותן‏[6].

תחולת השתק על מי שלא היה צד בהליך הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית המשפט בישראל קבע שהשתק פלוגתא חל לא רק על בעל דין שהיה צד בהליך הראשון אלא גם על מי שיש לו אותו אינטרס כמו בעל הדין בהליך הראשון‏[7].

באופן כללי נקבע שעל השתק הפלוגתא חל כלל ההדדיות, על פיו יכול ליהנות מתוצאות המשפט הראשון רק מי שתוצאות המשפט הראשון היו יכולים לשמש נגדו. בהמשך התפתחה סטייה מכלל ההדדיות ונקבע כלל ההזדמנות, על פיו נקבע שנתבע שקיבל את יומו בבית המשפט לא יוכל לשוב ולקיים הליך נוסף על אותו נושא כלפי צד אחר. הנימוק שניתן לכלל ההזדמנות היה שאין טעם לבזבז משאבי ציבור על קיום דיון נוסף וכי מתן אפשרות לדיון נוסף עלול להביא להכרעות סותרות באותו נושא‏[8].

בישראל, בית המשפט העליון קבע שבמקרים מסוימים, צד זר להליך הראשון יכול להעלות טענה של השתק פלוגתא בהליך מאוחר, בהתבסס על ההליך הראשון, מקום שטענה זו מועלית על ידו כטענת הגנה‏[9][10]. בית המשפט לא קיבל את האפשרות שתובע זר יוכל להסתמך על ניצחון של אחר בהליך קודם כדי להשתיק את הנתבע‏[11], בנימוקים:

  1. תובעים פוטנציאליים יעדיפו שלא להצטרף לתביעה אלא להמתין והדבר יגביר את העומס על בתי המשפט.
  2. תיווצר אנומליה בקביעות הסותרות - ההשלכה הרגילה של השתק הפלוגתא ההתקפי הוא שכל התובעים הפוטנציאליים יתחילו לנצח רק לאחר שהיה תובע שניצח. לעומת זאת, בשל כלל ההזדמנות - כל התובעים שתבעו לפני המנצח יוותרו ללא סעד. הואיל ומועד הגשת התביעה לבדו לא נראה כגורם רלוונטי בשאלת הסעד, נדמה כי נוצרה אנומליה.
  3. היעדר שוויון בין התובע לנתבע - בהינתן שקיים השתק, התביעה שווה לנתבע כסכום הפיצויים שיאלץ לשלם לכלל התובעים הפוטנציאלים. מכאן שישקיע יותר בתביעה וייצור אי יעילות באכיפת הדין. יש לשים לב שאי שוויון זה פועל גם נגד הנתבע - שכן כעת הסיכון הכלכלי עבורו מהפסד בפסק הדין גדול יותר.
  4. הקפאת פרקטיקה מוטעית: שימור ממצא שאינו נכון אינו דבר צודק.

ניתן לנמק את ההלכה בנימוקים נוספים שלא הוזכרו בפסיקה:

  1. אסטרטגיית התיק החזק תחילה - התביעה יכולה לבחור להציג את התיק בו לנפגע נגרם הנזק הגדול ביותר תחילה, שכן הוכח אמפירית שבתיקים בהם הבעיה חמורה יותר יטה בית המשפט לקבל את התביעה (על אף שלכאורה שאלת האחריות מנותקת משאלת הנזק).
  2. הטעיית הנתבע - תובע מתוחכם יכול להגיש תיק קטן תחילה כדי שהנתבע לא יתגונן בהתאם לנזק שעלול להיווצר לו; ולאחר שזכה במשפט להיעזר בהשתק הפלוגתא כדי לזכות בתיק שערכו הכלכלי גבוה בהרבה.
  3. חשש מאכיפת יתר - העלייה בערכו של ממצא פוזיטיבי עלולה ליצור לחץ להתפשר גם כשאין קייס בשל המשמעות הכלכליות הגבוהות מדי של טעות.
  4. במקרים בהם ניתן להגיש תובענה ייצוגית מהטיפוס של עוולות המוניות, הדבר יהווה תמריץ לנצל את זכות היציאה כדי לחסוך בעלויות המשפט.

עם זאת, נקבע שבמקרים נדירים, ניתן לקבוע השתק פלוגתא התקפי לצד שלא היה צד להליך‏[12].

האבחנה בין השתק הגנתי להשתק התקפי היה מושא לביקורת. עם זאת, נטען שמבחינה פרקטית, במציאות יש יותר מצבים של נתבע אחד ותובעים פוטנציאליים רבים מאשר תובע אחד ונתבעים פוטנציאלים רבים, ובהתאם לכך נקבע שיש מקום להימנעות מהשתק פלוגתא התקפי, יותר מאשר הגנתי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]