פרבלני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פָּרָבָּלָנִייוונית עתיקה: παραβαλανεῖς - אדם המסכן את חייו) היו חברים באחווה נוצרית בתקופת הנצרות הקדומה שהתנדבו לטפל בחולים במחלות מידבקות ולקבור את המתים מתוך ידיעה ברורה שהם מסכנים בכך את חייהם. סבורים, כי האחווה הוקמה לראשונה עם פרוץ מגפת הדבר באלכסנדריה, במחצית השנייה של המאה השלישית, בתקופת כהונתו של האפיפיור והבישוף של אלכסנדריה דיוניסיוס.[1]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני חוקים שפורסמו בקודקס תאודוסיאנוס בשנים 416 ו-418 קבעו כי רק אנשים מהשכבות הנמוכות יכולים להשתייך לאחווה. יש סבורים כי נאסר על בני המעמד הגבוה להשתייך לאחווה זאת כדי למנוע בריתות בין האצולה לבין קירילוס האלכסנדרוני, פטריארך אלכסנדריה שהיה מקורב לפרבלני.[2]

הפרבלני לא היו שייכים למסדר כלשהו ולא נדרו נדרים אך נחשבו לחלק מן הכמורה ונהנו מההטבות ומהחסינות שהוענקו לכמורה. הם שימשו כעוזרים לבישופים המקומיים וכשומרי ראשם. באופן מעשי, הם היו כפופים למושל האימפריאלי של פרובינקיית מצריים.

הם היו מעורבים באירועים אלימים וזרעו טרור ופחד בסביבתם דבר שהניע את הקיסר תאודוסיוס השני לצמצם את מספרם באלכסנדריה ל־500 בשנת 416. בשנת 418 הועלה מספרם ל־600 . בקונסטנטינופול, הקיסר יוסטיניאנוס הראשון הקטין את מספרם מ־1,100 ל־950.[1] בין מעשי האלימות המיוחסים לפרבלני אפשר להזכיר את הכאת הבישופים שהתנגדו לאפיפיור דיוסקורוס הראשון פטרונם בוועידת אפסוס השנייה, את מעורבותם ברצח הפילוסופית המדענית היפאטיה באלכסנדריה ואת ניסיון הרצח של המושל הרומי של מצרים, אורסטס, מתנגד מושבע של הבישוף קירילוס האלכסנדרוני שזכה לתמיכתה של היפאטיה.

בתרבות המונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסרט "אגורא" משנת 2009, המבוסס על אירועים אמיתיים מתוך חייהם של הפילוסופית היפאטיה, הפרפקט אורסטה והבישוף קיריליוס על רקע המאבקים בין הנוצרים לפאגנים, הפרבלני מופיעים בתור נזירים נוצרים המחלקים לחם לעניים, עוסקים בעבודות צדקה למען נזקקים ומוכנים לתקוף עובדי אלילים, יהודים ונוצרים שמתנגדים לבישוף שלהם קיריליוס.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 CATHOLIC ENCYCLOPEDIA: Parabolani, www.newadvent.org
  2. ^ Glen W. Bowersock, Parabalani : A Terrorist Charity in Late Antiquity, Anabases. Traditions et réceptions de l’Antiquité, 2010-10-01, עמ' 45–54 doi: 10.4000/anabases.1061