נצרות קדומה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.

המושג "נצרות קדומה" מתייחס לתקופה בתולדות הנצרות, תקופה בה עוצבו הקווים הבסיסיים של תנועה דתית, חברתית, אינטלקטואלית ופוליטית שהפכה לדת הנוצרית חובקת העולם. תיחום גבולותיה של תקופה זו משתנה לפי האסכולות והחוקרים השונים העוסקים בה. הרוב מציין את תחילתה עם מותו של ישו בצליבה, בשנת 30 לספירה. יש המציינים את תום תקופת הנצרות הקדומה בועידת ניקיאה בשנת 325, ועידה בה נקבעו יסודות האמונה הנוצרית הקתולית. אחרים רואים את תום התקופה בשנת 400, תקופתו של אגוסטינוס הקדוש מחשובי הוגי הדעות הנוצרים. אחרים מאריכים את התקופה עד לשנת 632, שנת מותו של הנביא מוחמד ותחילת התפתחות האיסלם. לבסוף, יש ומגיעים עד לשנת 800, תקופתו של המלך קרל הגדול כאשר מרכז הנצרות עבר למערב, פיזית והגותית.

בדרך כלל מחלקים את הנצרות הקדומה לשתי תקופות - 1) תקופת השליחים היא התקופה בה האמונה בישו המשיח החלה מתפשטת באגן המזרחי של ים התיכון, תקופה הנמשכת ממותו של ישו ועד סוף המאה הראשונה לספירה. 2) תקופת אבות הכנסיה המכונה גם "התקופה הפטריסטית", היא תקופתם של חלוצי הדת הנוצרית כדת חדשה הנפרדת מהיהדות.

מונחים: "היפרדות הדרכים", "יהודים-נוצרים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת השאלות הבסיסיות ביותר במחקר הנצרות הקדומה היא השאלה מתי נפרדו דרכיהן של היהדות והנצרות וזו האחרונה הפכה לדת חדשה ועצמאית? מתחילת חקר הנצרות הקדומה ועד לעשורים האחרונים הדעה השלטת הייתה שמתחילת שליחותו של פאולוס ועד לכתיבתן של הבשורות (סוף המאה הראשונה והתחלת המאה ה-2 לספירה) או בתקופה בין חורבן הבית השני בשנת 70 לספירה ומרד בר-כוכבא בשנת 135 לספירה, חלה בהדרגה הפרדות בין היהדות לנצרות עד לניתוק מוחלט. אדריכל פעולת ניתוק זו היה פאולוס אשר הוגדר כמייסד הנצרות, כמנתקה משורשיה בארץ ישראל ומעבירה לעולם ההלניסטי-רומי. תהליך זה מכונה "היפרדות הדרכים".

במחקרים החדשים של העשורים האחרונים, הולכת ונקבעת דעה אחרת. בשלהי הבית השני לא הייתה בישראל יהדות הומוגנית אלא צורות יהדות שונות שחיו בצוותא, בחברה מעורבת של כיתות וזרמים. בתוך כלל זרמים יהודיים אלו ניתן למצוא גם קבוצה מסוימת של יהודים המאמינים במשיחיותו של רבם, הלא הוא ישו. לאחר המרד וחורבן הבית השני, החלה הפרדה הדרגתית בתוך זרמים אלו. הפרדה זו לא הייתה מהירה אלא נמשכה מאות שנים. במשך מאות שנים אלו, רוב זרמי היהדות התחברו יחדיו לזרם שהפך, לבסוף, ליהדות הרבנית. הזרם היהודי של מאמיני ישו החל פונה לכוון שונה אך עדיין הכנסיה ובית הכנסת היו אחיות, השפיעו אחת על השניה וההפרדה המלאה חלה רק במאה ה-4 עם ועידת ניקיאה, הפיכת הנצרות לדת הרשמית בקיסרות הרומית ועם פרסום כתביו של אגוסטינוס בסוף אותה מאה. במחקרים אלו, פאולוס כבר לא מתקבל כמיסד דת חדשה אלא כיהודי בלידתו ובמותו, אשר ניסה לבצע רפורמה משמעותית ביהדות.

גם משמעות המושג "יהודים-נוצרים" השתנה במחקר של העשורים האחרונים. עד אז, החוקרים חילקו את המאמינים בישו לשתי קבוצות:

  • קבוצה של מאמינים בהנהגת יעקב, אחיו של ישו, והשליח פטרוס שפעלה ביחוד בירושלים ויהודה והמשיכה, ביחד עם האמונה במשיחיותו ותחייתו של ישו, לשמר את מצוות התורה, כולל את ברית המילה והכשרות.
  • קבוצה של מאמינים בהנהגת פאולוס, שפעלה ביחוד מחוץ לארץ יהודה, אשר התנתקה מהתורה ומצוותיה.

הקבוצה הראשונה כונתה "יהודים-נוצרים". בשלב מאוחר יותר, אבות הכנסיה התיחסו אליה כאחת מקבוצות המינים ונלחמו בה בכל כוחם. הקבוצה השניה היא זאת שממנה צמחה הנצרות ה"אמיתית". המחקרים המודרניים שוללים חלוקה זו. לדעתם, גם הנצרות הנוכרית, הפאולינית, כללה יהודים שהמשיכו לשמר את המצוות או חלקן, נוכרים שקיבלו את האמונה בישו אך באותו זמן גם מינהגים יהודיים וחלק מהמצוות ונוכרים שקיבלו רק את האמונה בישו אך חיו בקהילות מעורבות עם שאר סוגי המאמינים. על כן, בתקופה הנדונה, אין לדבר על "יהודים-נוצרים" ו"נוצרים" כשתי קהילות נפרדות אלא כקהילה אחת המאמינה בישו המשיח אך רוב מרכיביה מושפעים עדיין, במידה זו או אחרת, מהיהדות.

הסיפור הנוצרי הראשוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

המייחד את הנוצרים הראשונים מהיהודים או הפגאנים שסביבם היא האמונה בישו כמשיח שהוצא להורג, קם לתחיה ועלה השמימה. האמונה הזאת, היא האמונה הבסיסית והמכוננת של הנצרות.

המושג "משיח" היה קיים גם לפני ישו. לדעת רוב החוקרים, מקורו של מושג זה הוא יהודי, ארץ ישראלי. הוא הפך למושג היסוד באמונה הנוצרית הקדומה, עד כדי כך ששמו של המשיח שונה מישו בן יוסף לישו המשיח (Christos) u והמאמינים הפכו ל"משיחיים" ברוב השפות.

משמעות המושג "משיח" אינה אחידה ועברה שינויים במשך הדורות. במובנו הראשוני המשיח הוא אדם שממונה לתפקיד מנהיגותי. התפקיד יכול להיות חילוני - כמו משיחת אדם למלוכה, דתי - כמו משיחת אדם לכהונה או רוחני כמו משיחתו (הרוחנית) של אדם לנבואה. בהדרגה, המושג השתנה והפך למשיח עתידי שיופיע בעתיד הרחוק וימלא את תפקידו המיועד. עם הזמן, עתיד זה הלך והתרחק ונוצר מושג חדש של משיח, משיח שיופיע בקץ הימים, לאחר סוף ההיסטוריה האנושית, אחרי האפוקליפסה. משיח זה של אחרית הימים יהיה בעל שלושת התפקידים - מלך (בן דוד), כהן (בן אהרון) ונביא.

ניתן לראות את תחילתו של ישו כמשיח בהטבלתו בירדן על ידי יוחנן המטביל. יוחנן קרא ליהודים לבוא לטבול בירדן כדי להטהר מחטאיהם ולהיות מוכנים למשיח שיגיע בקרוב. ישו נטבל על ידו ולאחר הטבילה ראה את השמיים נפתחים מעליו, ראה את רוח הקודש בצורת יונה צחורה ושמע את קול האל האומר לו "אתה בני אהובי, בך חפצתי" (מרקוס, א' 11). באירוע זה רואים את המשיחה הרוחנית ההופכת את ישו לנביא (הכוונה במילה "בני" היא כנראה "הנבחר" או "המועדף שלי"). את המשיחה המלכותית מקבל ישו בלידתו בבית לחם, עירו של דוד המלך ובשושלת היוחסין שלו המגיעה עד לדוד המלך. את הצד הכהני במשיחיותו מספקת אמו, מרים, קרובת משפחתו של יוחנן המטביל, בנו של כהן. חמוש בשלושת תפקידים אלו, ישו הארצי מתגבר על השטן במדבר, מבצע נסים, מחייה מתים ומפרש את דברי התורה ודברי הנביאים שקדמו לו.

אך כאן אירע המשבר החמור של קהילת המאמינים הראשונים. ישו המשיח אינו מביא גאולה לעמו ולמאמיניו, אינו מחדש את מלכות ישראל ואינו בונה בית מקדש חדש (כפי שהבטיח). לעומת זאת, הוא מוצא להורג ומת מוות נורא על הצלב. הקהילה הנוצרית הייתה חייבת להתגבר על משבר מתסכל זה כדי להמשיך ולהתקיים. הפתרון נמצא במתמורפוזה בה ישו הופך (בדרשות השליחים, ביחוד פטרוס ופאולוס) ממשיח ארצי ל"בן האדם". "בן האדם" (מושג שישו לקח מחזיונו של הנביא דניאל) הוא ישו המשיח החדש, משיח שמת על הצלב, הוקם לתחייה על ידי אלוהים, עלה השמימה ושם יושב לימינו של האל. בעתיד הוא יחזור, רכוב על "ענני שמים" וייסד את מלכות האלוהים של אחרית הימים. מכאן שהגאולה כבר לא תהיה מיידית, בידי משיח ארצי, אלא בעתיד מעורפל, בידי משיח שמימי. עיכוב מתסכל זה בגאולה מתורץ על ידי השליחים בזה שנחוץ זמן כדי להכשיר את לבותיהם של האנשים, לפני שהגאולה המשיחית תבוא.

השינוי הבא במהותו של ישו מופיע בדרשותיו של פאולוס השליח. דרשות אלו נועדו ברובן למאמינים מחוץ לארץ ישראל, אנשים שנושא המשיח היה פחות מוכר וחשוב להם. בדרשותיו נוצר הנדבך הנוסף של הנצרות הקדומה - הכפרה. נדבך זה נוצר עכב השאלה המתסכלת של המאמינים היא שאלת סיבת מותו של ישו. פאולוס החל מעלה את היסוד האמוני שמותו של ישו נועד לכפר על החטא הקדמון המוטבע בבני האדם מימי בראשית ובכך, לאפשר את גאולתם בעתיד, לאחר שהם יטהרו לבם מחטאיהם הנוכחיים.

עקרונות אלו הוו את יסוד האמונה הנוצרית בתחילתה, האמונה לה הטיפו השליחים ותלמידיהם.

תקופת השליחים וראשית הכנסייה העולמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת השליחים, המכונה גם "התקופה האפוסטולית", מתוארת בספר מעשי השליחים המיוחס לסופר ולרופא לוקאס, כותב הבשורה על שמו. בתחילתו, ישו מתגלה לשליחים, לאחר מותו ואחר כך, עולה השמימה. השליחים חוזרים לירושלים, רוח הקודש יורדת עליהם והם יכולים לבצע נסים, להתנבא ולהפיץ את בשורת ישו בכל הלשונות. ההנהגה היהודית הצדוקית בירושלים, אינה מקבלת את דרשותיהם של השליחים ופטרוס בראשם, ומתחילה לרדוף אותם. בהתחלה, הקהילה הקטנה של השליחים ותלמידיהם מנתה בסך הכל כ-120 אנשים (מעשי השליחים א' 15). הם חיו חיי שיתוף וחלוקת נכסים. אך גם בקהילה זו, שגדלה בהדרגה, הופיעו חילוקי דעות. הוויכוח הגדול הראשון היה בין שני מרכיבים של קהילה זו, המרכיב ה"עברי" (כנראה השליחים המקוריים ותלמידיהם, ילידי ארץ ישראל) ו"ההלניסטים" או "דוברי היוונית" (כנראה מאמיני ישו מחוץ לארץ ישראל שעלו לרגל אליה ונשארו כאן). נושא הוויכוח היה האם הקהילה צריכה לעסוק רק בענייני קודש (כדעת "העבריים") או גם לדאוג לעניינים החומריים של הקהילה (כדעת "דוברי היוונית). כתוצאה מהוויכוח מתמנים בעלי התפקידים הראשונים בקהילה (כנסייה, Ecclesia) הנוצרית, אלו הם שבעת השמשים (דיאקונים ביוונית). כל השבעה הם בני תפוצות מחוץ לארץ ישראל. דבר זה הוא בעל חשיבות רבה ביותר משלוש בחינות:

  • הכנסייה (קהילה) הנוצרית הופכת לעולמית (אוניברסלית) ולא ארץ ישראלית.
  • כניסת הנוכרים להנהגת הכנסייה מסמל את תחילת הפרדותה של כנסיה זו מהיהדות הארץ ישראלית ופנייתה לכוון הנוכרי.
  • התחלת ניצחונו של הקו הפאוליאני (המיוצג על ידי פאולוס) הגורס שהטפת הבשורה החדשה צריכה להיות מופנית כלפי העולם היווני-רומי ולא כלפי היהודים.

בראש ההנהגה החדשה הזאת עומד הדיאקון סטפנוס. הוא נעצר על ידי הסנהדרין באשמת נשיאת דברים נגד בית המקדש ונגד משה. בעומדו בפני הסנהדרין, נושא סטפנוס נאום בו הוא תוקף את היהודים על בגידתם בתורת משה בעבר ובישו המשיח בהווה. עקב כך הוא מוצא אל מחוץ לעיר ונסקל באבנים עד מותו. על כן, נחשב סטפנוס לנוצרי הראשון שמת על קידוש האמונה ("עד אמונה", מרטיר) ומכונה בשם פרוטומרטיר כלומר, המרטיר הראשון. הוא גם מסמל את המשך ההתנתקות של הנוצרים מהיהדות - מנהיג נוכרי, נרדף ומוצא להורג על ידי היהודים שבגדו בישו ובבשורתו. מכאן שהיהודים אינם ראוים יותר לבשורתו של ישו ויש להעביר בשורה זו מעם ישראל לאומות העולם. אך המנהיג הראשי של המאמינים הראשונים, הוא המנהיג שישו מינה בעצמו כיורשו, הלא הוא פטרוס, השליח שקיבל מידו של ישו את מפתחות מלכות השמיים. במשך כל ההסטוריה של הנצרות, פטרוס נחשב כמנהיג הפלג הארץ ישראלי או ה"עברי" של הנוצרים החדשים, זה שדורש להמשיך לשמור על המצוות ולהפיץ את הבשורה רק בקרב היהודים. אך עד מהרה קם המנהיג החדש והדומיננטי, פאולוס ותופס את מקומו. הברית החדשה אינה מתארת את תולדותיו של פטרוס לאחר מכן. לפי כתבים נוצריים חיצוניים (שלא נכללו בברית החדשה), פטרוס מגיע לבסוף לרומה ומייסד שם קהילת מאמינים שהוא עומד בראשה. על כן הוא נחשב גם לאפיפיור הראשון. לפי האגדה הוא נאסר ומוצא להורג ברומא ויורשו הוא לינוס, האפיפיור השני. אין שום הוכחה על הגעתו של פטרוס לרומא ויש הסבורים שמדובר באגדה של קהילת נוצרים רומאית קדומה שרצתה להראות שמוצאה ומוצא האפיפיורים היא מהשליחים עצמם.

לאחר מותו בסקילה של סטפנוס, התפזרו הדיאקונים ואנשיהם ה"הלניסטים" ברחבי הקהילות שבמזרח ים התיכון, הפכו למנהיגי הקהילות הנוצריות שהחלו להווצר במרחב זה והיו הצעד הראשון ביסוד ההירארכיה הכנסייתית הנוצרית.

השליח פאולוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, הדמות הדומיננטית של תקופת השליחים היא השליח פאולוס. בניגוד לפטרוס שהטיף ליהודים, פאולוס נחשב זה שהעביר את הטפת הבשורה של ישו לאומות העולם, מחוץ לארץ ישראל. במחקר המודרני עלתה דעה חדשה. דעה זו טוענת שאכן פאולוס פנה אל הנוכרים אך אלו לא היו פגנים גמורים שהפכו, בשל ההטפה, לנוצרים. חלק גדול ממאמינים אלו היו במידה זו או אחרת יהודים. בין המתנצרים הראשונים אנו מוצאים את השומרונים שלא נחשבו ליהודים אך שמרו על תורת משה. מחוץ לגבולות הארץ נשא פאולוס את דרשותיו אל יהודים שרצו להכיר את הבשורה החדשה, גויים שקודם התגיירו ולאחר מכן פנו אל הנצרות, גויים שהחלו לשמור חלק ממצוות ומנהגי היהודים, פגנים שמדי פעם ביקרו בבתי הכנסת של היהודים וגם גוים שחיפשו אמונה חדשה. ב"מעשי השליחים" אנו רואים שפאולוס נושא את רובן הגדול של דרשותיו בבתי כנסת שם היו מגיעים היהודים, אך גם גויים שנמשכו אל היהדות.

מה הייתה יחודיותו של פאולוס? הוא היה יהודי בעל תרבות הלניסטית, אשר נולד מחוץ לארץ ישראל ובעל אזרחות רומית. הוא לא הכיר אישית את ישו ואת דבריו ומעשיו ידע רק מהסיפורים ששמע מתלמידיו של ישו. לאחר שנטבל והפך למאמין בבשורת ישו, הוא בילה זמן מועט, יחסית, עם הקהילה הנוצרית הקדומה והוותיקה בירושלים. שם היו לו ויכוחים קשים עם קהילה זו, ביחוד עם יעקב אחי ישו. למרות שהברית החדשה מנסה להפחית במאוד את ממדיו של ויכוח זה, אנו רואים שבכל זאת, הוויכוח היה קשה מאוד עד כדי מעצרו של פאולוס ככופר ומסית וכמעט הוצאתו להורג. על מה נסב ויכוח קשה זה?

  • פאולוס לא ראה עצמו כפוף להנהגה הוותיקה של המאמינים הראשונים - פטרוס (שמונה על ידי ישו עצמו) ויעקב אחי ישו. על כן הוא פיתח דרך עצמאית ויחודית משלו שהפכה, במהרה, לדרכה של הנצרות הקדומה.
  • פאולוס דגל בביטול המצוות והחלפתן בתפילה ואמונה בבשורתו של ישו ותחייתו. ההנהגה הוותיקה התנגדה לכך נמרצות בטענה שגם ישו עצמו התנגד לכך. פאולוס האמין שישו כיפר במותו על החטא הקדמון של האדם וחטא זה אינו קיים יותר. המצוות הוטלו על האדם על ידי האל בגלל חטא קדמון זה כסוג של ענישה על חטא זה. משבוטל החטא הקדמון נחתמה "ברית חדשה" בין האל והאדם (המאמין). בקשר הזה כבר אין מקום לעונש ולפחד מאי קיומו. את מקומם של אלו תפסו האהבה והחופש - האהבה ההדדית בין האל והאדם והחופש לאדם להשתחרר מעול המצוות. סיבה נוספת, מעשית יותר, לביטול המצוות הייתה שפאולוס, ברומאי בעל תרבות הלניסטית, ידע שיקשה מאוד על הגויים לקבל על עצמם אמונה חדשה הקשורה בכל כך הרבה קושי, ויתורים וקרבנות. מצוות כמו ברית המילה והכשרות נחשבו לקשות מנשוא ואף לבלתי מוסריות בעיני הפגנים.
  • פאולוס תמך מאוד בהטפת הבשורה לגויים בעוד שההנהגה בירושלים דגלה בהטפה רק בקרב היהודים. בנושא זה, ההנהגה הוותיקה התפשרה והסכימה לדרכו של פאולוס. לפי האגדה, אפילו פטרוס עצמו, הגיע בסופו של דבר לרומא, שם נצלב.

מנהגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי כתביהם של הנוצרים המוקדמים, היסטוריונים מנסים לזהות מה היו המנהגים של הנצרות בתחילתה. מספר כותבים נוצרים מוקדמים כגון יוסטינוס מרטיר (100-165) תיארו את מנהגים אלה.

הטבלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטבלה היא מנהג שהיה נפוץ בקרב מספר כתות יהודיות, וכך גם בקרב ישו וחסידיו המוקדמים. יוחנן המטביל ערך את הטקס הדתי של הטבלה עוד לפני שהחלו לערוך זאת בשם של ישו. ישנה מחלוקת, לעומת זאת, מתי החל המנהג של הטבלת תינוקות נוצריים. יש המאמינים שכאשר בספר מעשי השליחים מציינים את הטבלתן של משפחות, זה כולל את הטבלת התינוקות. לעומת זאת אחרים טוענים שהמנהג החל להיות נפוץ רק מהמאה השנייה או השלישית לספירה.

שבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה הראשונה לספירה, יום השבת נשמר כיום מנוחה על ידי רוב הכנסיות הנוצריות. נוצרים מוקדמים נהגו לערוך פסטיבלים לכבוד חזרתו לחיים של ישו ביום ראשון, שבאופן הדרגתי החל לתפוס את מעמדה של השבת כיום המנוחה הנוצרי. ניתן למצוא עוד בכתביהם של מספר נוצרים מוקדמים כגון יוסטינוס מרטיר דחייה תאולוגית של חשיבות השמירה על יום השבת. עם זאת, מקורות קלאסיים מלמדים שגם במאות השלישית והרביעית לספירה שמירת השבת כיום מנוחה הייתה נפוצה בקרב נוצרים.

מעמד האישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמדותיהם של אבות הכנסייה ביחס לנשים היו מקבילות לחוקים היהודיים ביחס לתפקידה של האישה. האיגרת הראשונה אל טימותיוס מורה על נשים להישאר בשקט בזמן תפילה קהילתית ולא להדריך גברים או להיות בעלות סמכות עליהם. נשים נתפשו הן כ"מתנתו של אלוהים לאדם" והן כ"חלשות בדעתן ואופיין". נשים נקראו להישמע לסמכות ולהוראות של בעליהם. עם זאת הברית החדשה מספקת מספר דוגמאות לנשים שהיו דיאקוניות וראשות כנסיות מקומיות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Esler, Phillip F, The Early Christian World, Routledge, 2004.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]