פרנסיס קרקו
 | |
| פרנסיס קרקו, סביב 1923 | |
| לידה |
3 ביולי 1886 נומאה, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
26 במאי 1958 (בגיל 71) הרובע הרביעי של פריז, צרפת |
| שם לידה |
François Marie Alexandre Carcopino-Tusoli |
| מדינה |
צרפת |
| מקום קבורה |
בית הקברות באנייה |
| שם עט |
Jean d'Aiguières, Francis Carco |
| שפות היצירה |
צרפתית |
| סוגה |
שירה, רומן |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
פְרַנְסִיס קַרְקוֹ (בצרפתית: Francis Carco), הוא שם העט של פְרַנְסוּאָה קַרְקוֹפִּינוֹ-טִיזוֹלִי (François Carcopino-Tusoli; 3 ביולי 1886 - 26 במאי 1958) שהיה סופר, משורר מחזאי ומבקר אמנות צרפתי. הרומנים החשובים ביותר שלו הם "Jésus La Caille" (ישו השליו) (1914), "Les innocents" (החפים מפשע) (1916) ו-"L'homme traqué" (האיש הנרדף) (1922); כולם מתרחשים בסביבת האורות האדומים של פריז. הצבע האגדי ששכונות פריזאיות כמו פיגאל, מונפרנאס והרובע הלטיני קיבלו לא מעט הודות לייצוגים של קרקו.
קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
קרקו נולד בנומאה בקלדוניה החדשה כבנו של קצין כלא צרפתי מקורסיקה, הוא גדל בקלדוניה החדשה עם צלצול השלשלאות במושבת העונשין שם. משנת 1897 התגוררה המשפחה שוב בצרפת. לאחר סכסוכים הולכים וגוברים עם אביו הנמרץ, הילד הלא שגרתי שקע הן בסביבה הפלילית של עיירתו הקטנה והן בשירה המודרנית של ארתור רימבו ואחרים. בפריז מאז 1910, הוא נמשך בעיקר למעוזים המפוקפקים של זונות, נוכלים ובוהמיינים. כמשורר הוא הפך ל"מרכז לאסכולת ה-Fantaisiste", שמצא את השראתו בעולם של מונמארטר. הוא גם הרוויח כסף עם הופעות שירה בברים שם.
במהלך מלחמת העולם הראשונה הוא הפך לטייס תעופה באטמפ (אנ'), לאחר שלמד בבית הספר לתעופה שם.
הוא התיידד עם אמנים כמו קולט, קתרין מנספילד, גיום אפולינר, מקס ז'אקוב ואמדאו מודיליאני. הוא כתב ביקורת אמנות עבור העיתון L'Homme libre (צר') ("האדם החופשי") וכתב העת Gil Blas (אנ'). היצירות שלו ציוריות, מציירות את חיי הרחוב של מונמארטר, ולעיתים קרובות נכתבות בעגה (argot) של פריז. הוא כונה "סופר האפאצ'ים" (romancier des apaches). ספר הזיכרונות שלו, "De Montmartre au Quartier latin" (ממונמארטר ועד הרובע הלטיני), מכיל זיכרונות מחיי הבוהמה בפריז במהלך השנים הראשונות של המאה ה-20. עד מהרה הרומנים שלו הפכו אותו לאחד הסופרים הנמכרים ביותר בשפה הצרפתית בתקופת שבין מלחמות העולם. בשנת 1937 הוא הפך לחבר באקדמיה גונקור עד מותו ב-1958. לאחר גלותו בשווייץ במהלך המלחמה, הוא התיישב שוב בעיירה ל'איל אדא (אנ') עם אשתו אליאן נגרין (Eliane Negrin, התחתנו ב-1936; היא נפטרה ב-1970).
משנת 1948 הוא חי שוב בפריז, שם נפטר בשנת 1958 כתוצאה ממחלת פרקינסון. מקום מנוחתו האחרונה הוא בבית הקברות הפריזאי Cimetière parisien de Bagneux.
כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוטוביוגרפיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- De Montmartre au Quartier latin. Édition Sauret, Monaco 1993, ISBN 2-85051-000-9. (EA Paris 1927)
- Mémoires d’une autre vie. souvenirs d'enfance. Michel, Paris 1934.
- Montmartre à vingt ans. Michel, Paris 1938.
- Nostalgie de Paris. Gallimard, Paris 1951. (EA Paris 1941)
- Maman Petitdoigt. Éditions Crès, Paris 1922.
- Rendez-vous avec moi-même. Michel, Paris 1957.
שירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- La Bohème et mon cœur. Paris 1912.
- Chansons aigres-douces. Michel, Paris 1986, ISBN 2-226-02538-3. (EA Paris 1912)
- Au vent crispé du matin. Poèmes en prose. NEN, Paris 1913.
- Petits airs. Éditions David, Paris 1920.
- La Rose au balcon. Chabaneix, Paris 1936.
- Á l’amitié. Édition Paul, Paris 1937.
- Mortefontaine. Michel, Paris 1946.
- Poèmes en prose. Michel, Paris 1948.
- La Romance de Paris. Michel, Paris 1949.
- Poésis complètes. Gallimard, Paris 1955.
פרוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Jésus la Caille. 1914.
- Les Innocents. Michel, Paris 1973. (EA Paris 1916).
- Les Malheurs de Fernande. L'Édition, Paris 1918.
- Au coin des rues. Ferenczi, Paris 1930. (EA Paris 1918)
- With Pierre Mac Orlan: Les Mystères de la Morgue ou le Fiancées du IVº arrondissement. Roman gai. Renaissance du livre, Paris 1918.
- L’Equipe. Roman des fortifs. Michel, Paris 1989, ISBN 2-226-03704-7. (EA Paris 1919)
- Bob et Bobette s’amusent. Roman. Le Passeur, Nantes 2003, ISBN 2-907913-95-6. (EA Paris 1919)
- Scènes de la vie de Montmartre. Roman. Fayard, Paris 1919.
- L’homme traqué. Paris 1922.
- Rien qu’une femme. EJL, Paris 1995, ISBN 2-277-30071-3. (EA Paris 1923)
- Vérotchka l’Etrangère ou le Gout du malheur. Fayard, Paris 1939. (EA Paris 1923, illustriert von René-Yves Creston)
- La Lumière noire, Michel, Paris 1934.
- Nuits de Paris. Roman. Le divan, Paris 1927.
- Rue Pigalle. Roman. Maîtres, Paris 1949. (EA Paris 1928)
- La Rue. Roman. Michel, Paris 1970. (EA Paris 1930)
- Palace Egypte. Roman. Michel, Paris 1933.
- L’Ombre. Roman. 1933.
- deutsch: Der Schatten. Verlag Auffenberg, Berlin 1937.
- Brumes. Roman. Michel, Paris 1974, ISBN 2-253-00784-6. (EA Paris 1935)
- Ténèbres. Roman. Michel, Paris 1951. (EA Paris 1935, illustriert von Émilien Dufour)
- L’Homme de minuit. Roman. Michel, Paris 1951. (EA Paris 1938)
- Compagnons de la mauvaise chance. Milieu du monde, Paris 1954.
רומנים של ביוגרפיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Le Roman de François Villon. Le table ronde, Paris 1996, ISBN 2-7103-0749-9. (EA Paris 1926)
- Utrillo. Grasset, Paris 1956.
- Verlaine. Poète maudit. Michel, Paris 1996, ISBN 2-226-08639-0. (EA Paris 1939)
- Gérard de Nerval. Michel, Paris 1953.
- Francisco de Goya. Michel, Paris 1953.
מחזות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Rue Pigalle. Drame en trois actes. Michel, Paris 1949.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Philippe Chabaneix: Carco. Une étude. Paris 1949 und 1960.
- Seymour S. Weiner: Francis Carco, the Career of a Literary Bohemian. New York 1952.
- André Négis: Mon ami Carco. Paris 1953.
- Michel Manoll : Carco vous parle. Paris 1953.
- Jean-Jacques Bedu: Francis Carco au cœur de la bohème. Éditions du Rocher 2001.
- Gilles Freyssinet: Le Paris de M’sieur Francis. Éditions Arcadia 2005.
- André Nolat: Romances de la rue, notes sur quatre écrivains: Mac Orlan, Carco, Simonin, Boudard. éditions Baudelaire 2009.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פרנסיס קרקו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)