קולט (סופרת)

קולט

קולט (מצרפתית: Colette) הוא שם העט של הסופרת הצרפתייה סידוני-גבריאל קולט (בצרפתית: Sidonie-Gabrielle Colette;‏ 28 בינואר 1873 - 3 באוגוסט 1954).

ביוגרפיה

קולט נולדה בכפר סן-סובר-אן-פואיסה, במחוז יון שבחבל בורגון בצרפת. ב-15 במאי 1893 נישאה לסופר אנרי גוטייה-וילאר שהיה מבוגר ממנה בחמש עשרה שנה. באמצעותו התוודעה לחוגים הספרותיים והמוזיקליים של פריז. כאשר בעלה גילה את כישרון הכתיבה שלה, הוא ביקש ממנה להעלות על הכתב את זכרונותיה מבית הספר, ופרסם זאת בשמו בספר שנודע בשם "קלודין בבית הספר" (1920). בעקבות ספר זה הופיעה סדרת ספרים בשם "ביתה של קלודין", "קלודין בפריז", "קלודין עקרת הבית" וכו' שנכתבו בשיתוף עם בעלה, אך הופיעו תחת השם "ווילי" שהיה שם העט שלו.

לווילי היו מאהבות ובהן מארי-לואיז סרבה, (אשתו של הקריקטוריסט אמיל קול), שילדה לווילי בן. קולט, שהייתה מסוגרת בביתה בתפקיד של בת זוג נלעגת, השתחררה אט-אט מאפוטרופסות זו, ובעידודו של ז'ורז' וואג החלה בקריירה של חיקוי פנטומימה מזרחית. היא הופיעה בתיאטראות שונים בפריז ובהם מולן רוז'. ב-1906 התגרשה מווילי, והיו לה מספר מאהבות, ובהן מתילדה דה מורני שהופיעה איתה בהצגות הפנטומימה. היא קיימה יחסים רומנטיים גם עם הסופרת האמריקאית נטאלי קליפורד בארני שהתגוררה בפריז (שנשארה ידידתה עד מותה של קולט), עם המשורר האיטלקי גבריאלה ד'אנונציו ועם אוגוסט אריו שהיה יצרן מכוניות מפורסם.

ב-1912 נישאה לאנרי דה ז'ובנל שהיה עורך העיתון "לה מטן", ונולדה להם בת שנודעה בשם קולט דה ז'ובנל ונמסרה להשגחתה של מטפלת אנגלייה. ב-1914 התבקשה לכתוב את הליברטו לבלט עבור האופרה של פריז, ובחרה במוריס ראוול לכתוב את המוזיקה לאופרה שנודעה בשם "הילד והקסמים" והוצגה לראשונה ב-21 במרץ 1925. במרוצת מלחמת העולם הראשונה הפכה את טירתו של בעלה בעיר סן-מלו לבית חולים לפצועי מלחמה, ובשל כך קיבלה את אות ליגיון הכבוד הצרפתי ב-1923. קולט התגרשה מבעלה השני בגלל שמועות שניהלה רומן עם בנה החורג ברטראן דה ז'ובנל שהיה בן שש עשרה שנה בלבד. ב-1935 היא נישאה למוריס גודקה שפרסם ספר על אודותיה בשם "דמותה האינטימית של אישה גאונית".

יצירתה הספרותית

הקריירה שלה התפתחה בעיקר אחרי פרסופ ספרה "שרי" ב-1920. הסיפור מתרכז בפרשת אהבים בין לאה, פרוצה לשעבר, לבין גבר צעיר בשם שרי. שרי העונד את מחרוזת הפנינים של לאה, והלובש פיג'מה עשויה משי, מהווה את מרכז העלילה. לאה עושה שימוש בכל אמצעי ההישרדות שקולט מייחסת למין הנשי. הסיפור נמשך בספר נוסף בשם "שרי - אחרית דבר" 1926 שבו הניגוד בין עוצמתה של לאה לבין שבריריותו של שרי תופס מקום מרכזי.

קולט נכנסה לעולם השירה והציור המודרניים, ועשתה זאת סביב אישיותו של ז'אן קוקטו. הם כתבו בשיתוף את הספר "הגנים של פלה רויאל" (1930 המתאר את היחסים ביניהם ואת אורח חייהם. הספר זכה להצלחה מרובה ולביקורת אוהדת בכתבי עת לספרות, וקולט נחשבה לסופרת הצרפתייה הגדולה ביותר של תקופתה. היא פרסמה כחמישים נובלות שחלק מהן מהוות את האוטוביוגרפיה שלה. הנושאים עוסקים במאבק הכרוך ביחסים רומנטיים ובאהבה על רקע של יפי הטבע. הנובלה המפורסמת ביותר שלה "ז'יז'י" עובדה למחזה שהוצג בברודוויי ולסרט קולנוע בכיכובו של מוריס שבלייה.

קולט, שנחשבה לדמות שנויה במחלוקת, הייתה גאה ביחסייה הלסביים. היא עזרה לידידתה היהודיה והחביאה את בעלה בעליית גג ביתה במשך מלחמת העולם השנייה. הייתה חברת האקדמיה המלכותית הבלגית מאז 1935. ב-1945 נבחרה לחברת אקדמיית גונקור, וב-1949 הפכה לנשיאת אקדמיית זו.

כאשר מתה בפריז ב-1954 נערכה לה הלוויה ממלכתית, אם כי הכנסייה הקתולית סירבה לערוך לה טקס אשכבה בגלל גירושיה. קולט נקברה בבית הקברות פר לשז.

ספריה בעברית

• (1951). ג’יג’י, מצרפתית: פנינה בת שלה, ירושלים : מסדה.
• (1975). שרי, מצרפתית: בבה ינאי, [תל אביב] : עם עובד. ‬
• (1986). הולדת יום; סידו, מצרפתית: אביבה ברק, ‫[תל אביב]: הקיבוץ המאוחד.
• (2005). החתולה, מצרפתית: אביבה ברק, ‫תל אביב: רסלינג.
• (2012). שרי, מצרפתית: בבה ינאי, אחרית דבר: מאת משה סקאל, הוצאת פן-ידיעות ספרים.

קישורים חיצוניים

• ד"ר עירן דורפמן, "שרי": השגרה שמגוננת מפני צלקות האהבה, באתר הארץ, 14 בפברואר 2013
• גבי לוין, הסרט "שרי" לפי קולט: רקדנית עירום, ברונית, סופרת, באתר עכבר העיר, 27 בנובמבר 2009
• עמיחי שלו, "שֶרי": בידור קלאסי, אבל מה זה קלאסי?, באתר ynet, 5 בנובמבר 2012
• ערן סבאג, ‏"חיים של אחרים" על קולט (סופרת), באתר iCast‏, 26 בדצמבר 2012