פרשת ארטן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פרשת אָרָטֶן (או מקרה אָרָטֶן; נכתב גם אראטין, אראטען; בלועזית: Araten) היא פרשת התנצרותה של הנערה היהודייה מיכלינה ארטן, בת למשפחה מבוססת שהשתייכה לחסידות גור מהעיר קרקוב שבגליציה, האימפריה האוסטרו-הונגרית. הפרשה זעזעה את הקהילה היהודית בתחילת המאה ה-20, ועוררה פולמוס באשר לצורך בלימודים לבנות.

בבוקר 1 בינואר 1900 נעלמה מיכָלינה אָרָטֶן, בתם הבכורה של צביה וישראל ארטן מקרקוב. במהרה התברר שהיא נמצאת במנזר פולני סמוך וזמן קצר לאחר מכן היא התנצרה. האב, ישראל ארטן, פעל בצורה נמרצת להשיבה הביתה זאת באמצעות המשטרה המקומית ופנייה למחוקקים ושרים בממשלה האוסטרו-הונגרית.[1] המאמץ הגיע לשיאו בשתי פגישות של ארטן עם הקיסר פרנץ יוזף בווינה[2] ובמכתב שנשלח על ידי האב לאפיפיור.

שתי הטענות העיקריות של האב היו שהנערה הייתה מתחת לגיל 14 ולפיכך הסמכות עליה עדיין נתונה בידי ההורים וכמו כן שהנערה נחטפה ולא הגיע למנזר מרצונה החופשי. המשטרה המקומית שחקרה את העניין הגיעה למסקנה, המגובה בעדויות רבות, שמיכלינה הייתה כבר בת 15 (ומאורסת) ושהלכה לכנסייה מרצונה החופשי. רופא שהיה קצין בצבא האוסטרו-הונגרי, שעימו היה למיכלינה קשר (לא רומנטי) בחודשים שלפני הפרשה, העיד כי היא סיפרה לו על הסבל שלה בבית הוריה.

מיכלינה הועברה לבלגיה ונישאה ארבע שנים לאחר מכן, בשנת 1904, לפולני, מנהל האחוזה בפוזן שבה עבדה כאומנת. האב פגש פעם אחת את בתו, בשנת 1905, לאחר שכבר הייתה אמא לבן, לימים רופא פולני (נכדה היה חלוץ השתלות בפולין.)

הפרשה העסיקה רבות את העיתונות היהודית והלא-יהודית של התקופה והדיה הגיעו גם לנויה פרייה פרסה ולטיימס הלונדוני, העיתון החשוב בעולם באותה עת. הכינוי "מקרה ארטן" (או "מעשה ארטן") בעיתונות היהודית הפך שם כללי לציון מאות המקרים של בנות יהודיות שעזבו את בית הוריהן והתנצרו.[3] מעל דפי העיתונים תלו רבים מקרה זה ודומיו בחינוך לקוי או חסר של הבנות היהודיות, ובפרט אצל האדוקים השמרנים.[4] הפרשת עוררה פולמוס לגבי החינוך הפולני הרחב שאותו קיבלו הבנות היהודיות, לעומת החינוך התורני הדל בגלל האיסור ללמד בנות תורה. בכך היא תרמה להקמת בתי הספר של "בית יעקב" בראשות שרה שנירר.

לקראת סוף חייה נפגש אחיה עם אחד מקרובי המשפחה של בעלה של מיכלינה, וכך נוצר קשר ביניהם. מיכלינה ביקרה בישראל, ולאחר מכאן קבעה את דירתה בישראל אצל אחיה. אביה ישראל ארטן לא זכה לראותה חוזרת לחיק משפחתה. מיכלינה נפטרה בשנת 1969.

הפרשה מתוארת בהרחבה בספר "מיכלינה בת ישראל" שכתבה רחל סַרְנָה-ארטן, גיסתה. הספר ראה אור במקור באנגלית (Michalina: daughter of Israel, ירושלים: הוצאת עם ישראל חי, 1986). בשנת 1989 יצא הספר בתרגום לעברית מאת אחותה, אביבה סרנה-סגל (ירושלים: ראובן מס).

לפי הערכתה של רחל מנקין, הפרשה שימשה מקור השראה לנובלה של ש"י עגנון "תהִלה".[5]

בשם "פרשת ארטן" כונתה גם פרשה אחרת שנגעה לסכסוך על קרקעות בפתח תקווה שהיו בבעלותו של אברהם ברוך ארטן (בנו של ישראל ארטן) בסוף קיץ תרצ"ב (1932).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Rachel Manekin, The Rebellion of the Daughters: Jewish Women Runaways in Habsburg Galicia, Princeton University Press, 2020[6]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקירת הפרשה בעיתונות העברית של התקופה:

ובעיתונות היהודית הגרמנית:

  • Der Fall Araten(הקישור אינו פעיל), Die Welt, 16 (19.4.1900), S. 6
  • Vereinsnachrichten: Wien(הקישור אינו פעיל), Die Welt, 22 (1.6.1900), S. 11.
  • Der Fall Araten(הקישור אינו פעיל), Die Welt, 23 (8.6.1900), S. 7-8.
  • Wien(הקישור אינו פעיל), Im deutschen Reich, 10 (Oktober 1900), S. 542.
  • Krakau(הקישור אינו פעיל), Die Welt, 40 (5.10.1900), S. 7. (מכתב האם צביה)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]