בית יעקב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כיתת הבוגרות השנייה של "בית יעקב", 1934, לודז'

בית יעקב היא רשת בתי ספר חרדית לבנות, הגדולה בעולם. "בית יעקב" הוקמה ב-1918 בקרקוב על ידי שרה שנירר.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

חינוך מוסדר לנשים היה נדיר בתולדות היהדות, ויש אך עדויות מעטות לכך. בעוד שהבנים נשלחו לפחות ללימודים בסיסיים בתלמוד תורה, בנות קיבלו הדרכה מאמותיהן לגבי התפקידים והמצוות עליהן היו מופקדות, ולעתים אף למדו כיצד לקרוא את התפילות.

סדרי חינוך אלה החלו לעבור תמורה מקיפה בקרב האשכנזים במרכז ומזרח אירופה משלהי המאה ה-18, כשהשלטונות החלו לאכוף חינוך כללי. בנחלה האוסטרית גליציה נפתחו מוסדות כאלה מ-1788, בפיקוחו של המשכיל הרץ הומברג. אך בעוד שבמערב התבססו בתי-ספר כלליים ליהודים, אלה בגליציה נסגרו כבר ב-1806. לבד מחריגים מעטים, החינוך המסורתי הוסיף להתקיים כמימים ימימה, ורוב האוכלוסייה היהודית נותרה אדוקה מאוד. רק ב-1874 הוחל חינוך חובה ציבורי בחינם לבנים ובנות גם יחד על כל הנתינים. רוב ההורים סירבו לשלוח את בניהם והעדיפו שיוסיפו ללמוד בתלמודי תורה פרטיים, אף שהדבר היה כרוך בתשלום קנס. אך התנגדות כזו לא עלתה בנוגע לנערות; אהרן מרקוס אף המליץ לשלוח את כולן כדי להעמיס על התשתיות המצומצמות ולהקל על הכרה במסגרות אקסטרניות לנערים. קולות ספורים קראו לייסד בתי-ספר מיוחדים לנערות יהודיות, כמו אלה שהקימה הנאו-אורתודוקסיה בגרמניה; אלה יועדו להקנות להן ידע דתי תוך החלפת המסגרת המשפחתית המסורתית, שאדיקותה הלכה ונשחקה בכח המודרניזציה. אך ההנהגה והציבור סירבו לכך: ב-1900 פרסם בעל טור במחזיקי הדת "מפני שרוב הנשים דעתן קלות ואינן מתכונות להתלמד... והדין הזה נוהג בכל מקום ובכל זמן גם לתקופת ההשכלה הנוכחית". התגובה המומלצת לרוב בחוגים השמרניים הייתה להשתדל להקנות לבנות מידות טובות ולצמצם את לימודי החול ככל האפשר, והורים שניסו ללמד את בנותיהם דת באמצעות מורים פרטיים גונו.

בינתיים, השפעת בתי-הספר עשתה את שלה. גם בשכבות המסורתיות ביותר ניבע פער גדול בין הנשים שהתחנכו בהם לבעליהן. הרעיות היו בקיאות לרוב בשפה הפולנית וגדלו על תרבותה, בניגוד חריף לבני זוגן. ב-1902 התלוננו ב'מחזיקי הדת': "יוכל להעיד על חתונת בת עשיר חסיד אדוק בקראקא... אשה אשר בכל צלמה ותכונתה הייתה בת פולנית במלוא מובן המילה... בעלה חסיד אדוק ומתראה בכל תארו כבטלן מאחורי התנור של עיר קטנה." לבד מהחיכוכים המרובים שהבדלים אלה גרמו, התנצרו בקרקוב למעלה מ-400 נערות סביב סוף המאה. ב-1903 הציע אב"ד נובי דבור מנחם חיים לנדא להקים מוסדות לנערות, אך הרב עקיבא רבינוביץ' מפולטבה שלל זאת באמרו: "ת"ת לנערות, חס ושלום! היה לא תהיה." בשנה לאחר מכן הקים הרב שלום מרדכי שבדרון אגודה לקידום יוזמה דומה, אך נסוג למול התנגדות חריפה. בינתיים המשיכו להצטבר שערוריות בנדון. מיכלינה ארטן נמלטה בביתה והתנצרה; חיה קלוגר, נינת הרב חיים הלברשטאם, הסתתרה במנזר ותבעה את הוריה בדרישה שיאפשרו לה להירשם לאוניברסיטה, ובית-המשפט העליון בווינה פסק לבסוף לטובתה. לאחר העקירה וההימלטות של רבים לפנים הקיסרות במלחמת העולם הראשונה מוטטו באחת את החברה היהודית בחלקים נרחבים בגליציה. רבות מהפליטות הצעירות עבדו בשבת בווינה. תחושת המשבר והחולשה של שלהי המלחמה החלישה לבסוף את ההתנגדות, אך היוזמה לחינוך נערות לא באה מההנהגה כי אם מתוך הציבור.‏[1]

מחלוקת הלכתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרה שנירר

בעקבות ההתבוללות הקשה שנוצרה בשל חוסר ההשכלה של הבנות, הקימה התופרת האלמונית שרה שנירר בשנת 1918 בית ספר חרדי לבנות וקראה לו 'בית יעקב', בתמיכתו של הרב משה דוד פלאש‏[2]של האדמור הזקן מגור ה"אמרי אמת" ובברכתו של האדמו"ר מבעלז. שם רשת החינוך מבוסס על מדרש פרשני לפסוק המתאר את מתן תורה בספר שמות פרק י"ט: "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר: כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", ופירש במכילתא דרבי ישמעאל: "כה תאמר לבית יעקב - אלו הנשים, ותגיד לבני ישראל - אלו האנשים". מדרש מפורסם זה הקנה את שמו לרשת החינוך, שכן הוא משלב את הרעיון של לימוד תורה ומסירת ידע לנשים דווקא. יש אומרים שמקור השם הוא מן הפסוק "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'".

הבסיס ההלכתי להקמת בית הספר היה פסק הלכה של 'החפץ חיים', שפסק[דרוש מקור] כי האיסור ללמד נשים תורה ותלמוד אינו חל בנסיבות מסוימות, אך עדיין לא ללמדם כדרך חקירה אלא כהלכה מוסכמת. לטענתו, בעבר לא היה צורך לנשים בלימוד פורמלי, שכן "מסורות ומנהגים עתיקי־יומין היו מושרשים" והבנות למדו את עיקרי היהדות מהתבוננות ומעשה בחיי היום-יום. עתה, המשפחה היהודית חווה תהליך של פירוק, ריחוק מהדת, הפרדה בשל גלי הגירה ממזרח אירופה, דבר שאינו מאפשר לימוד תקין ועקבי של יסודות היהדות כמו פעם. הסבר שני שנתן החפץ חיים לפסק ההלכה המהפכני היה שיש להציל במהירות את אותן בנות המבקרות בבתי הספר הכלליים, ולהציע להן אלטרנטיבה יהודית-ערכית. באווירה חדשה זו, על פי החפץ חיים, חלה חובה דתית להעניק לבנות חינוך יהודי, שכן "אם הדבר לא ייעשה, הן עלולות לסור לגמרי מדרך ה' ולעבור על אושיות הדת".

אכן, פתיחת רשת בתי הספר גרמה למחלוקת גדולה בציבור החרדי, בפרט בחוגים חסידיים. בהונגריה דחו מרבית החוגים את עצם הרעיון של חינוך דתי לנערות. גם בגליציה, התנגדה חסידות בעלזא לבתי הספר של בית יעקב, ואף במידה רבה נמנעה בעלזא להיכנס לרשת אגודת ישראל, בעקבות כך. לטענתם, ברכת הרבי מבעלזא לשרה שנירר, הייתה באופן פרטי, ולא לשם הקמת תנועה. גם בארץ ישראל כאשר הקימו מוסדות בעלזא בתי ספר לבנות נמנעו מלקרוא בשם בית יעקב, עקב ההתנגדות הישנה מגליציה, והרשת נקראת 'בית מלכה' על שם הרבנית הראשונה מבעלזא. בחסידות סאטמאר נאלצו אף הם להקים רשת לבנות משלהם לאחר המלחמה, 'בית רחל', על שם בת האדמו"ר.

הקמת מוסדות בית יעקב[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרה שנירר נולדה למשפחה אדוקה של חסידי בעלז. בילדותה היא למדה בבית ספר פולני כללי ובתור נערה נהגה ללכת לאוניברסיטאות פולניות מתוך מטרה להאזין להרצאות ולשיחות בנושאים שונים. כבר בצעירותה חלמה להקים תנועה שתאפשר לבנות יהודיות מסגרת בה יוכלו להעמיק את ידיעותיהן בנושאי יהדות.

הצווארונים הלבנים

בתחילה פנתה שרה שנירר אל בעלי השפעה בציבור החרדי דאז מתוך ניסיון לשכנעם בחשיבות הקמת מסגרת חרדית לבנות. אולם מאמציה לא הועילו ולא היה איש שהקשיב לרעיונותיה. לפיכך פנתה לאחיה שהתגורר אז בצ'כוסלובקיה והייתה קרובה אליו. למרות שניסה להניאה מרעיון זה, ייעץ לה לשאול בעצתו של האדמו"ר מבעלזא, רבי יששכר דב רוקח. הרבי, בניגוד לגדולי התורה אחרים, הביע הבנה והסכמה לצורך בחינוך הבנות. כשהוכנס הקוויטל (פתק בקשה לברכה) אליו, ובו נכתב "אחותי חפצה לחנך את בנות ישראל ברוח התורה והמסורה", הוא ברך 'ברכה והצלחה'‏[3].

הצעד המעשי הראשון בכיוון זה היה כינוס בנות שכונה 'עונג שבת' באולם בית היתומים קרקוב. לכינוס הגיעו כארבעים בנות בגילאי 16 עד 20. אולם הסתבר שבנות בגילאים אלו לא רצו לשמוע על יהדות – זה היה מאוחר מדי. לפיכך פנתה שנירר לקהל יעד צעיר יותר ופחות מושפע. בסופו של דבר נפתחה בשנת תרע"ח, 1918 הכיתה הראשונה של בית הספר, בביתה של שנירר. כתלבושת לבשו הבנות צווארונים לבנים אותם ניתן לראות בתצלומים רבים מאותה תקופה.

באותה תקופה התבטא האדמו"ר מגור לראשונה ביחס ליוזמתה של שרה שנירר. בעליו של הבניין בו שכן בית הספר היה חסיד גור שתהה איך להתייחס לפעילות זו שהתנהלה בתוך הבניין שלו. הוא הפנה את השאלה הזו אל הרבי והוא הגיב: “הייתי שמח אילו דבר כזה היה מתבצע בביתי אני".‏[4] עידוד זה והוראתו של הרבי מגור, המריצו מאות מחסידיו, לפתוח בכל העיירות בפולין בתי ספר לבנות 'בית יעקב'. בהמשך היו חסידיו של הרבי לנחשונים להקמת בתי הספר של הרשת בארץ ישראל טרם השואה. ביניהם הרב מאיר וידסלבסקי מייסד בית יעקב הראשון בחיפה, הרב מאיר שצ'רנסקי מייסד הסמינר בת"א, הרב פינחס יעקב לוין מייסד מכון בית יעקב למורות בירושלים, והרב הלל ליברמן.

התפתחותה המהירה של הרשת הובילה לצורך דחוף במורות. לפיכך הקימה שנירר בקרקוב סמינר למורות בהנהלתה. קורס קיץ מרוכז למורות שהתקיים במשך חודשיים ימים ענה על צורך ראשוני זה והיווה בהמשך את התשתית להקמתו של תיכון רשמי וסמינר למורות בית יעקב שזכו להכרתו של משרד החינוך הפולני. מי שהפך את הסמינר למבוסס יותר היה ד"ר שמואל דויטשלנדר, אז יו"ר קרן התורה, אותו פגשה שנירר בכינוס אגודת ישראל בקרקוב. דויטשלנדר פעל רבות למען התנועה ובפרט הקמת וביסוס הסמינר.

מיקומו הראשון של הסמינר היה בקומה עליונה של בניין מגורים שנרכשה על ידי אגודת ישראל בפולין ברחוב אוגוסטיאנסקה 30. דויטשלנדר פעל רבות על מנת להשיג את הכסף הדרוש למבנה הסמינר וכיו"ר קרן התורה היו לו קשרים רבים שהועילו למטרה זו. לצידו פעלה גם ד"ר יהודית גרינבוים שטרחה אף היא בגיוס כספים לסמינר ונסעה לשם כך בערים רבות ברחבי אירופה. אחת הדרכים לגיוס הכספים היה בעזרת מכירות פומביות של לבני בניין ששימשו לבניית הסמינר בקרקוב שערך ד"ר דויטשלנדר.

לאחר פטירתה של המייסדת מרת שרה שנירר בשנת 1935, מונה הרב יהודה לייב אורליאן, מרבני חסידי גור, למנהל הרוחני של הסמינר בקרקוב, ולאחראי על הרשת כולה.

בית יעקב לאורך הדורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאות תלמידות "בית יעקב" בתפילה בכותל.

עם פרוץ השואה היו בפולין ובליטא קרוב לשלוש מאות בתי ספר "בית יעקב".‏[5] עם חורבן יהדות אירופה בתקופת השואה חרבו גם כל בתי הספר של הרשת באירופה. אולם, תלמידות רבות של שרה שנירר שרדו והם היוו את הלוז של רשת החינוך כיום. בכל רחבי העולם היהודי-חרדי קיימים כיום בתי ספר "בית יעקב". כך גם בבריטניה, צרפת, בלגיה, שווייץ, ארצות הברית, מדינות דרום אמריקה וישראל.

בשנות ה-30 התארגנו בארץ ישראל בתי ספר בית יעקב במקומות יישוב רבים. בשנת 1935 כבר היו בתי ספר בירושלים, תל אביב, טבריה, פתח תקווה, בני ברק וכפר אתא[6] והם התארגנו לרשת אחת לפעילות משותפת‏[7]. בשנת 1937 נפתח סמינר בית יעקב למורות בתל אביב‏[8][9]. בשנת ה'תש"ב, 1942 אומצה רשת בית יעקב על ידי אגודת ישראל המנהלת אותה במסגרת החינוך העצמאי בישראל ובארץ.‏[10] אולם הכינוי 'בית יעקב' נותר והוא מתייחס לבתי ספר חרדיים לבנות. רשת בית יעקב כיום הינה רשת מוכרת שאינה רשמית, בשונה מתלמודי התורה של הבנים שהינם מוסדות פטור. בשונה משאר מערכות החינוך בארץ במערכת החינוך החרדית אין חטיבת ביניים. לפיכך, בית ספר היסודי כולל את כיתות א'-ח' והחל מכיתה ט' מתחיל התיכון.

רשת החינוך 'בית יעקב' כוללת כיום בתוכה גני ילדים, בתי ספר, תיכונים ולימודי מקצוע בכיתות י"ג-י"ד, ולעתים גם שנה שלישית של סמינר.

ארגון הנוער בנות בתיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בנות בתיה

בראשית שנות ה-60 הוקמה תנועת נוער נלווית לרשת החינוך של בית יעקב, הפעילה עד היום ונקראת בנות בתיה. בנות התנועה נפגשות לפעילות חברתית בתחומי בית הספר. פעילות התנועה ממומנת בחלקה מתמיכה כספית של משרד החינוך וכן מתקציבי החינוך המוניציפלי.

ההמנון של תנועת הבתיה הוא:

יחד כולנו עלינו לבתיה, סוף סוף הגענו הביתה - לבתיה הן עם אחד ושפה אחת כולנו, נרימה את דגלנו מי לה' אלינו

עיתונים ובטאונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תרפ"ד החלה הרשת להוציא את העיתון בית יעקב ז'ורנאל. עורך העיתון היה אליעזר גרשון פרידנזון, חסיד גור ומפעילי תנועת אגודת ישראל. בעיתון פורסמו מאמריהם של סופרים, מורות ותלמידות בית יעקב. אף שרה שנירר פירסמה בו ממאמריה. לעיתון היה מצורף דף בשם "בנות בלעטער", חדשות מתנועת הנוער של בית יעקב.

ביטאון נוסף היה ביטאון הילדים "קינדער גארטן", בעריכת אליעזר שינדלר.

בארץ ישראל החל לצאת הירחון "בית יעקב", החל משנת תשי"ח. עורך העיתון היה הרב משה פראגר, ובין הכותבים היו דוד זריצקי, פנינה ליכטשיין ("א. מרגלית"), אהרן סורסקי ועוד. הירחון פסק להופיע בשנות התש"מ.

המנון התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המנון התנועה הוא "עבריות אנחנו", אשר נכתב על ידי הרב אלכסנדר זושא פרידמן. המנון נוסף, לילדות, נכתב על ידי אליעזר שינדלר, ופותח במילים (בתרגום לעברית) "אנו כפרחים יפים".

תלבושת[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרבית בתי הספר והתיכונים של בית יעקב מונהגת תלבושת אחידה ברובם היא כוללת חולצה גברית בצבע תכלת וחצאית בצבע כחול, כשעל החולצה רקום לעתים לוגו המוסד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רחל מנקין, "משהו חדש לגמרי": התפתחותו של רעיון החינוך הדתי לבנות בעת החדשה, מסכת, תשס"ד.
  2. ^ משה לוונטהל, ‏ביוגרפיה של הרב משה דוד פלעש הי"ד, באתר דעת
  3. ^ שאוני בלבכן פרק 5.
  4. ^ בייניש פרל, שאוני בלבבכן, עמ' 42
  5. ^ שלאס חיים, אלפיים שנות היסטוריה יהודית, עמ' 284
  6. ^ במרכז החינוך של אגודת ישראל, דואר היום, 19 באוגוסט 1935
  7. ^ מידיעות מרכז בתי הספר החרדים בית יעקב, דואר היום, 30 באפריל 1936
  8. ^ סמינריון חרדי למורות בית יעקב, הצופה, 19 באוגוסט 1938 (מודעה)
  9. ^ הסמינאריון בית יעקב בתל אביב, הצופה, 19 באוקטובר 1938
  10. ^ אנציקלופדיה לבית ישראל, ערך 'בית יעקב'.