לדלג לתוכן

קדד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןקדד
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: מכוסי הזרע
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: קיטניתאים
משפחה: קטניות
תת־משפחה: פרפרניים
סוג: קדד
שם מדעי
Astragalus
‏ליניאוס
Astragalus hamosus

קֶדֶד (שם מדעי: Astragalus) הוא סוג גדול מאוד, שמונה מעל 3000 מינים בתת-משפחת הפרפרניים במשפח הקטניות[1][2]. סוג זה נחשב לסוג עם מספר המינים הגדול ביותר בצמחיית ארץ ישראל - 43 עד 58 מינים[3][4], משרעת התפוצה היא אירנו-טורנית (אזור בעל אופי ערבתי-יבשתי), לדוגמה, 13 מינים גדלים בחרמון, 11 בבקעת ים המלח ורק 6 בעמק החולה (ישנם מינים חופפים).

השקפות סיסטמטיות שונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש המחשיבים את הסוג כמשפחה נפרדת, הן בשל תכונות שבהם מיני סוג זה נבדלים אחד מהשני והן בשל קבוצות אבולוציוניות נפרדות ('סקציות') שמיוצגות על ידי מינים שונים בסוג.

ע"פ השקפתו של זהרי, זהו הסוג הבולט ביותר בשבט הקדדיים, שכוללים את הסוג קדד, ססבניה, רוביניה, שוש, ניל, שרעול ואחרים.

נהוג לכלול את הסוג מסוריים (Biserrula) כשייך לסוג זה.

תיאור הסוג

[עריכת קוד מקור | עריכה]
תרמיל של קדד האנקולים - דומה לאנקול

מיני סוג זה הם צמחים עשבוניים חד-שנתיים או רב-שנתיים או שיחים או, בני שיח הניכרים בעלים מנוצים פעם אחת ובעלעלים מרובים (5 זוגות או יותר), חסרי קנוקנות ובעלי עלי לוואי. הפרחים הפרפרניים מסודרים בתפרחת המכונה 'אשכול', לרוב עם מספר פרחים.

מרבית מיני הקדד הם קוצניים - בציר העלה, בעלים או בפרי. מכאן, כנראה, שמו העברי: מילים ושמות צמחים אחרים כמו קוץ, קרד, קרדה וכן הלאה מתארים דבר קוצני.

מיני הסוג נבדלים זה מזה בצורת הפרי שהם בעלי שונות רבה ובצבע הפרחים .

השחלה אחת בת עלה שחלה אחת אחת.

הפרי הוא מסוג תרמיל (כאילו עלה אחד המקופל לאורכו ומאוחה בשוליו) בעל שני קשוות, על פי רוב שקוע תפר הגב כלפי פנים אל ממול חלל התרמיל ועל ידי כך נוצר חריץ עמוק בתפר הגב של התרמיל (לתפר הבטן מחוברים הזרעים). ברוב המקרים צומחת מתוך תפר הגב של התרמיל מחיצה שלמה או חלקית המחלקת את חלל התרמיל לשתי מגורות, לעיתים התרמיל בן מגורה אחת. התרמיל נושא בין זרע אחד להרבה זרעים[5][6].

תפוצת הסוג בעולם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסוג נפוץ בחצי הכדור הצפוני, בעיקר בבתי גידול יובשניים ואלפיניים. רוב מיני הקדד נפוצים בתחום יבשת אסיה, בחבל הצומח האירנו-טורני.

חשיבותו האקולוגית של הקדד

[עריכת קוד מקור | עריכה]
תרמיל של קדד האנקולים - דומה לאנקול
עלים ותרמיל ירוק של קדד האנקולים

בבתות של הרים גבוהים יוצרים שיחי הקדד תצורת נוף מאפיינת, המכונה 'טרגקנתוס' (ביטוי זה נפוץ הן בעברית והן באנגלית) זהו נוף המאופיין על ידי שיחים רב שנתיים שרועים ונמוכים, קוצניים, המכונה בעברית צומח כרקוצי.

הצומח הכרקוצי מיוצג בישראל בחגורה הגבוהה של החרמון. מרכיבים אותו מינים כמו כרבולת מקרינה, דובדבן שרוע וכן הלאה.

כפי שניתן להסיק, לא כל הצמחים היוצרים את הנוף הטרגקנתי הם מיני קדד - אך היות שמינים שונים של קדד מאפיינים את הנוף הזה, השם 'הושלך' על בית הגידול.

חוקר הטבע היווני תיאופרסטוס שפגש בהם בפרס בנועו עם אלכסנדר הגדול כינה אותם בשם Tragacantha, שמשמעו ביוונית קוץ של איל. השם התקבל, וכיום משתמשים בכינוי טרגקנטיים לציון קדדים קוצניים אלה[7].

מקור השם 'טרגקנתי' הוא בשם אחד ממיני הקדד (Astragalus tragacanthus) יש המחשיבים את הקדדים הטרגקנתיים כסקציה נפרדת בסוג, שנקראת 'טרגקנתה'.

חשיבות הקדד לאדם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהשוואה לסוגים גדולים אחרים במשפחת הפרפרניים, לקדד אין חשיבות גדולה לאדם, ואין הוא משמש בחקלאות המתועשת. לעומת זאת, יש לו מספר שימושים בתעשייה וברפואה המסורתית.

מיני קדד שונים, בייחוד קדדים טרגקנתיים, משמשים להפקת שרף צמיג (טרקגנת) באופן מסורתי. ההפקה נעשית על ידי חפירה מסביב לשורשי הצמח, פציעתו ואיסוף השרף שלו[7]. פעולה זו נפוצה מאוד בארצות קדמת אסיה ונעשתה בעבר גם בישראל. הטרקגנת הוא מין גומי, פולסכרדי, שמש בעיקר כמסס בתעשיית התרופות, וכן בייצור צבעים ומזון - ליקרים, מיונז וממתקים[7].

מיני קדד שונים מהווים צמחי מרעה חשובים עבור צאן, וכן משמשים כ'פרחי דבש' עיקריים עבור רעיית דבורי דבש. הקדד משמש כחומר בערה מעולה עבור הרעים. הוא נדלק בקלות, בגלל הנשר היבש הרב הנלכד בתוכו, והא בוער בחום רב במשך דקות ארוכות[7].

מיני קדד אחרים משמשים ברפואה הסינית העממית, כדוגמת המין Astragalus propinquus, המכונה על פי-רוב 'הואנג-קי'.

מיני הסוג בארץ בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קדד באר-שבע
קדד משולחף
קדד בירותי בנחל תות סביבו עם הפרחים הצהובים אספסת מצויה

מובאים כאן השמות העבריים והלטיניים של מיני הקדד שמיוצגים בצמחיית הבר של ארץ-ישראל, בצירוף הסבר קצר בחלק מהמינים. נתוני התפוצה מתייחסים לתפוצתם בתחומי ארץ-ישראל במובנה הגאוגרפי- כלומר, כולל עבר-הירדן.

  • קדד משולחף (A. spinosus): גדל בייחוד בבתי גידול יובשניים, כדוגמת נחלים בנגב ובערבה. מין נפוץ באופן יחסי. פורח באביב. ניכר בפירותיו המשולחפים שהעניקו לו את שמו.
  • קדד קרקשי (A. coluteoides): גדל בדולינות (בולענים) במרומי החרמון. העלעלים מרובים. פריחתו מאוחרת. הפירות משולחפים.
  • קדד חרמוני (A. angustifolius): גדל בשולי דולינות במרומי החרמון.
  • קדד הסיף (A. dactylocarpus): שיח רב-שנתי הגדל במקומות הנהנים מתוספת מי-נגר בחבלים המדבריים של ארץ-ישראל. העלים גדולים יחסית- כ-20 ס"מ. צורת הפרי מזכירה חרב של סיף.
  • קדד סיבר (A. sieberi): רב-שנתי, מופיע במדבריות חמים. ניכר בעלעלים המרובים ובפרח הצהוב. קרוי על-שם פרנץ וילהלם זיבר
  • קדד קוצני (A. deinacanthus) בן-שיח רב שנתי, בעל תפרחת דמוית קרקפת. בארץ מופיע רק במורדות החרמון, סמוך לכפר מג'דל שאמס.
  • קדד השרף (A. gummifer): שיח רב-שנתי, גדול וגבוה בהשוואה למיני הקדד האחרים, צבע פרחיו לבן. להבדיל מקדדים טרגקנטיים אחרים, הענפים התחתונים של מין זה אינם צמודים לקרקע ברובם.

מין זה מצוי בחגורה התיכונה של החרמון.

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Astragalus L., POWO plants of the World Online. Published on the Internet
  2. ^ Astragalus, WFO: World Flora Online. Published on the Internet
  3. ^ קדד, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
  4. ^ קדד, באתר צמח השדה
  5. ^ מיכאלי זהרי, מגדיר חדש לצמחי ישראל, מהדורה חדשה ומורחבת, תל אביב: עם עובד, 1998, עמ' 228
  6. ^ נעמי פינברון-דותן, אבינעם דנין, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל, ירושלים: כנה, 1998, עמ' 308
  7. ^ 1 2 3 4 וולטר פרגסון, אבי שמידע, הזר ווד, מיכה לבנה, בין שלגי חרמון, רמת גן: משרד הבטחון ההוצאה לאור, רשות שמורות הטבע, עמ' 23

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קדד בוויקישיתוף