קלוד לורן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קלוד לורן
Claude Gellée
Claude Lorrain.jpg
לידה 1600
שומון, דוכסות לורן עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 23 בנובמבר 1682 (בגיל 82 בערך)
רומא, מדינת האפיפיור עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה סן לואיג'י דיי פראנצ'זי עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם באמנות קלאסיציזם עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע על ידי Agostino Tassi, Goffredo Wals, Claude Deruet עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות ידועות נמל ימי ברקע שקיעה, חגיגה בכפר, Landscape with the Finding of Moses, Seaport with the Embarkation of Saint Ursula, Liber Veritatis עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה Firma Lorrain.svg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

קלוד לורןצרפתית: Claude Lorrain;‏ 160023 בנובמבר 1682) היה צייר צרפתי שפעל ברומא. נחשב כאחד הגדולים שבציירי הבארוק וכמייצג הגדול (לצדו של ניקולא פוסן) של הקלאסיציזם בתקופה זו. זכה לפרסום עצום בשעתו עד שנודע (וכך מופיע לעיתים בספרות המקצועית עד היום) בשמו הפרטי, קלוד, כבוד המוענק רק לגדולים מכולם.

חייו ויצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

"עיר נמל עם שקיעת החמה"
"אמן לומד מהטבע"

קלוד לורן, ששמו המקורי היה קלוד ז'לה (Gellee), נולד למשפחה ענייה בכפר שמפאן בדוכסות לורן (כיום חבל לורן שבצפון מזרח צרפת). למד בבית הספר שבכפר והיה שוליה אצל אופה עוגות. נתייתם מהוריו בהיותו בן שתים עשרה בלבד, ועבר להתגורר אצל אחיו הבכור שעסק בתחריטי עץ בעיר פרייבורג שבגרמניה. שני הביוגרפים הראשונים שלו, הצייר הגרמני יואכים פון סנדרארט (Sandrart) והביוגרף האיטלקי פיליפו בלדינוצ'י (Baldinucci) חלוקים ביניהם בנוגע לשנות בחרותו והכשרתו כצייר, אולם כיום מאמינים מרבית החוקרים כי את ראשית הכשרתו עשה ברומא אצל צייר נופים גרמני בשם גופרדו וואלס[1]. לאחר כשנה עזב את וואלס ועשה את שאר לימודיו אצל הצייר האיטלקי אגוסטינו טאסי (הידוע יותר כמי שאנס את ארטמיזיה ג'נטילסקי). ב-1625 יצא למסעות בשווייץ, בבוואריה ובצרפת. קארל דרה (Deruet), שהיה צייר החצר של דוכס לורן, העסיק אותו כעוזרו במשך שנה שבמהלכה עיטר קלוד את תקרת הכנסייה של מסדר הכרמליתים בעיר נאנסי (שהייתה בירת דוכסות לורן).

ב-1627 שב קלוד לרומא, ולא עזב יותר את איטליה עד יומו האחרון. ברומא הושפע מציוריו של אניבלה קאראצ'י (1560-1609). השפעת האור והצל בציור הפכה לנושא ההתעניינות העיקרי של קלוד. שני ציורי נוף שצייר עבור הקרדינל בנטיווליו זיכו אותו בתמיכתו של האפיפיור אורבנוס השמיני ובהמשך של פטרוני האמנות הגדולים של התקופה ופיליפ הרביעי, מלך ספרד, בכללם. החל מראשית שנות השלושים התפרסם מאוד כצייר נוף, בעיקר של ציורי ערי נמל דמיוניות ובהם: "עיר נמל עם שקיעת החמה" (1639), "קלאופטרה יורדת בחוף העיר טרסוס" (16421643)[2]. קלוד התיידד עם הצייר ניקולא פוסן שהתגורר בשכנותו ברומא. הם אף יצאו יחדיו לסיורי ציור בנוף הכפרי של אזור קמפאניה שבדרום איטליה. מסופר כי על פי עצתו של פוסן, שהיה מבוגר מקלוד בשש שנים, הכניס האחרון לציוריו מבנים קלאסיים, מקדשים, הריסות, ואף הסכים לצרף להם דמויות אדם, אך לבו היה נתון בעיקר לתיאור הנוף. הוא עסק גם בציורים על נושאים מיתולוגיים ומסורתיים ובהם: "חוף ים עם אפולו" (1647), "נישואי יצחק ורבקה" (1648). שמות הציורים נועדו לקונים, אך עבור קלוד הנושא היה הנוף המשתנה בהשפעת אור וצל, זריחת השמש ושקיעתה.

קלוד נחשב כאחד מגדולי אמני הרישום של כל הזמנים והיה רשם פורה ביותר. כל אימת שהיה יוצא לחיק הטבע היה נוטל עמו מחברת בה הנציח ברישום את שראו עיניו. על אף שללא ספק אבדו רבים מרישומיו, הגיעו לידינו קרוב לאלף ומאתיים מהם[3]. ברישומים אלה נעזר ל"בניית" הנוף בציוריו. למעט ציור בודד שבו תיאר נוף אמיתי (פורום רומאנום, 1636, מוזיאון הלובר, פריז)[4], היו נופיו "מומצאים" ומורכבים מקטעי נוף אותם רשם במחברותיו ואשר צרפם זה לזה. כך, לעיתים, ניתן לזהות בציוריו מקומות קונקרטיים (לדוגמה: גשר מילביוס ברומא) אלא שאלה מתוארים בסביבה השונה מן הסביבה האמיתית שלהם.

כבר במחצית הראשונה של שנות השלושים זכה קלוד להערכה רבה ומחירי עבודותיו נסקו מעלה מעלה. הדבר הביא לגל זיופים וחיקויים של יצירותיו, דבר שגרם לו עגמת נפש מרובה. על מנת להיאבק בתופעת הזיופים, החל בשנת 1635 לנהל ספר רישומים אותו כינה "Liber Veritatis" ("ספר האמת"). בספר זה צייר בגרפיט, פחם וצבעי מים, בדקדקנות רבה, כל תמונה בצבעי שמן שיצאה מסדנתו, כולל מידותיה של התמונה, שנת עשייתה ולמי נמכרה. כך, כאשר ציור שלו הוצע למכירה ברחבי אירופה ניתן היה לבדוק עמו אם מדובר בציור מקורי או בזיוף. בספר, שגודל דפיו עשרים על עשרים וחמישה ס"מ בערך, רשם קלוד את כל ציוריו (195 במספר) שעשה מאותה שנה ועד יום מותו; זאת למעט הציור האחרון שלו ("אסקניוס משלח חץ באיל של סילביה", 1682, מוזיאון אשמוליאן, אוקספורד), שאותו לא הספיק לכלול בספר. ה-Liber Veritatis נמצא כיום באוסף המוזיאון הבריטי בלונדון ומהווה מקור בעל חשיבות ראשונה במעלה לחקר יצירתו של קלוד. יצוין כי בשל ערכם הגבוה של ציוריו הם נשמרו בדרך כלל היטב ושרדו כ-250 מהם, המהווים כשלושת רבעי מכלל יצירתו[5].

יצירותיו של קלוד זכו לפופולריות מיוחדת בקרב אספנים אנגלים וחלקם אף נהגו לעצב את אחוזותיהם וגניהם בהשראת הנופים שבהן. זהו גם מקורו של המושג האנגלי picturesque, דהיינו - נוף יפה, בדומה לתמונה של קלוד[6].

החל ב-1663 סבל קלוד מדלקת מפרקים ברגליו. במשך עשרים שנותיו האחרונות לא הרבה לצאת מביתו, אך המשיך לצייר והקדיש מכספו למטרות צדקה לעניים. הוא הלך לעולמו ב-1682 ונטמן בכנסיית "סנטיסימה טריניטה דיי מונטי" המתנשאת מעל המדרגות הספרדיות ברומא.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Marcel Roethlisberger, Claude Lorrain - The Paintings, Yale University Press, 1961
  • Marcel Roethlisberger, Claude Lorrain - The Drawings, University of California Press, 1968
  • H. Diane Russel, Claude Lorrain 1600-1682, National Gallery of Art, Washington, 1982
  • Helen Langdon, Claude Lorrain, Guild Publishing, London, 1989

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קלוד לורן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Langdon, לעיל, עמ' 19.
  2. ^ שתיהן כיום באוסף מוזיאון הלובר.
  3. ^ Roethlisberger, The Drawings, לעיל, עמ' ix.
  4. ^ Langdon, לעיל, עמ' 33, 42-3.
  5. ^ Roethlisberger' The Paintings, לעיל.
  6. ^ ארנסט גומבריך, קורות האמנות, עם עובד, 1972, עמ' 278.