לדלג לתוכן

קפה מוות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בית קפה מוות הוא מפגש מתוכנן ללא מטרות רווח (המכונה "זכיינות חברתית" על ידי המארגנים) במטרה לדבר על מוות תוך כדי אכילה ושתייה, בדרך כלל של תה ועוגה. הרעיון מקורו בסוציולוג והאנתרופולוג השווייצרי ברנרד קרטז, שארגן את café mortel הראשון ב 2004. ג'ון אנדרווד, מפתח אתרים בבריטניה, קיבל השראה מעבודתו של קרטז, הציג את קפה המוות ללונדון בשנת 2011, והשיק את אתר Death Cafe. מאז הם נערכו במדינות רבות.

פורמט ומטרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קפה המוות אינו מקום פיזי אלא אירוע, הנמשך בדרך כלל שעתיים. בדרך כלל יש תריסר משתתפים, החופשיים לדון בהבנתם, במחשבות, בחלומות, בפחדים ובכל היבט אחר של מוות. תה ועוגה מסייעים ביצירת סביבה מטפחת ותומכת. כמה בתי קפה למוות יצרו הזדמנות עבור אנשי מקצוע בתחום הבריאות לדבר על מוות.[1] המקומות כוללים בתים ואולמות שכורים וכן מסעדות ובתי קפה;[2][3][4] שימשו גם בית קברות[5] ויורט.[6]

אתר Death Cafe שנוצר על ידי אנדרווד מציין את המטרה כ"להגביר את המודעות למוות במטרה לעזור לאנשים להפיק את המרב מחייהם (הסופיים).[7] המנחים אמרו כי קיים "צורך בקרב אנשים לפתוח את הארון"[2] שאליו הושם המוות, כדי להפחית את הפחד ולאפשר לאנשים לחיות באופן מלא יותר.[2] קרטז אמר כי במפגשים אלו, "החברה שנאספה, לרגע, ובזכות המוות, נולדת לאותנטיות".[8] אנדרווד אמר כי "איבדנו שליטה על אחד האירועים המשמעותיים ביותר שאי פעם נאלץ להתמודד איתם".[6]

פעילויות קפה מוות עזרו להרגיע את הטאבו של דיבור על מוות, במיוחד עם זרים, ועודדו אנשים להביע את משאלותיהם לאחר מותם. הדיונים הפתוחים מספקים גם דרך להביע מחשבות על חייו של האדם שהתעוררו בעקבות מותו של בן משפחה.[1] לדברי אחד הפרשנים, קרטז רצה להחיות את המסורת הפגאנית של סעודת הלוויה, "שבו החיים יחדשו את קשריהם תוך שהם מרפים ממה שהכביד על ליבם".

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרטז ארגן את café mortel הראשון ב-2004 ב- נשאטל[9] וב-2010 הביא את הרעיון לפריז. הוא פרסם ספר בשם Cafés Mortels: Sortir la Mort du Silence (בתי קפה מוות: להביא את המוות מהשתיקה).[10]

בשנת 2011, בהשראת קרטז ובהדרכתו, אנדרווד ערך את קפה המוות הראשון בלונדון בביתו.[דרוש מקור] לאחר מכן הוא פיתח את אתר Death Cafe, ויצר קווים מנחים עם אמו, הפסיכותרפיסטית סוזן ברסקי ריד, והקונספט עלה לדרך ברחבי העולם.[2][11][12] האירוע הראשון בארצות הברית אורגנה על ידי ליזי מיילס, עובדת בהוספיס, בקיץ 2012 ליד קולומבוס, אוהיו.[13][14][15] עד יוני 2014, הרעיון התפשט להונג קונג,[16] ולאחר מכן זכה לפופולריות בשנחאי על ידי ארגון ללא מטרות רווח המספק שירותי הוספיס לחולי סרטן.[17] בפברואר 2013 צולם קפה מוות בלונדון.[18] קפה המוות הלטיני הראשון נערך בסן דייגו ב-25 באפריל 2015, והראשון בחוף המזרחי נערך ב-19 בספטמבר 2019 בלנקסטר, פנסילבניה .[דרוש מקור] השם קפה Totentanz משמש באזורים דוברי גרמנית.[19]

אנדרווד מת ביוני 2017; קפה מוות מנוהל מאז על ידי אמו, אחותו ג'ולס ברסקי ואשתו דונה מולוי.[20] מחקר איכותני של ג'ק פונג, The Death Café Movement: Exploring the Horizons of Mortality, פורסם ב-2017.[21]

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

קפה מוות הופעל לראשונה בארץ ב־2013 על ידי הפסיכולוגית עמיה ליבליך,[22] ומתבצע היום על ידי מספר מנחי קבוצות.[23][24]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Lizzy Miles and Charles A. Corr, "Death Cafe: What Is It and What We Can Learn From It", Omega, October 29, 2015, pp. 6–7.
  2. ^ 1 2 3 4 Deena Prichep, "Death Cafes Breathe Life Into Conversations About Dying", NPR, March 8, 2013.
  3. ^ "'Death cafes' gaining popularity", CBS News, August 19, 2013.
  4. ^ Nita Lelyveld, "Passing thoughts at L.A.'s first Death Cafe", Los Angeles Times, April 15, 2013.
  5. ^ Associated Press, "At these coffee klatches, death is on the agenda ", The Wall Street Journal, October 21, 2013.
  6. ^ 1 2 Eleanor Tucker, "What on earth is a death cafe?", Family, The Guardian, March 21, 2014.
  7. ^ "What is Death Cafe?", Death Cafe.com, retrieved July 24, 2014.
  8. ^ Clare Davies, "The Death Café", Aeon, September 11, 2013, archived from the original on July 28, 2014.
  9. ^ Karen Schärer, "Die Todes-Café: Wenn man sich im Restaurant trifft, um über den Tod zu plaudern", Aargauer Zeitung, December 3, 2013, archived from the original on October 23, 2015 (in German).
  10. ^ Molly Guinness, "Never say die? Far from it in Paris death café", The Independent, November 1, 2010.
  11. ^ Helen Carter, "Death Cafe: Discussing mortality over tea and cake", BBC News, January 31, 2014.
  12. ^ "Sunday, 15 December 2013: Death Cafe", Spiritual Outlook, Radio New Zealand National, retrieved July 24, 2014.
  13. ^ Paula Span, "Death Be Not Decaffeinated: Over Cup, Groups Face Taboo", The New Old Age, blogs, The New York Times, June 26, 2013.
  14. ^ Janice Lloyd, "'Death cafes' normalize a difficult, not morbid, topic", USA Today, April 7, 2013.
  15. ^ Jaweed Kaleem, "Death Cafes Grow As Places To Discuss, Learn About End Of Life", Huffington Post, February 4, 2013.
  16. ^ Christy Choi, "At Hong Kong's Death Cafe, it is love and life that is on the menu", South China Morning Post, June 15, 2014.
  17. ^ Fan Yiying, "After a Year of Loss, Chinese Find Solace in 'Death Cafés'", Sixth Tone, April 3, 2021.
  18. ^ "Tea and mortality; the rise of Death Cafés", Dying Matters, February 12, 2013.
  19. ^ Sascha Stienen, "Im Totentanz-Café", Katholisch.de, May 12, 2013.
  20. ^ "Jon Underwood, 'Death Café' founder – obituary", Daily Telegraph, July 13, 2017.
  21. ^ Jack Fong, The Death Café Movement: Exploring the Horizons of Mortality, Springer, 2017-07-31, ISBN 978-3-319-54256-0. (באנגלית)
  22. ^ נחמה שירלי פרקש, קפה מוות: קבוצות הסלון שנפגשות כדי לדון בסוף החיים, באתר ynet, 15 במאי 2020
  23. ^ שרי שיין, ‏"קפה ומוות": הפרלמנטים שמוקדשים למוות, באתר ‏מאקו‏, 30 בנובמבר 2022
  24. ^ אתר למנויים בלבד מאי פלטי, "אנשים נולדים ואנשים מתים, צריך לקבל ולהשלים עם זה, אפילו להתיידד עם זה", באתר הארץ, 22 במאי 2024
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=קפה_מוות&oldid=38737968"