הגרדיאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף The Guardian)
Internet-news-reader.svg הגרדיאן
The Guardian
לוגו הגרדיאן
לוגו הגרדיאן
תדירות עיתון יומי
פורמט טבלואיד עריכת הנתון בוויקינתונים
מייסד ג'ון אדוארד טיילור עריכת הנתון בוויקינתונים
בעלים Guardian Media Group עריכת הנתון בוויקינתונים
עורך קתרין וינר עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריכי הופעה 1821–הווה (כ־200 שנה)
שפה אנגלית
מערכת קינג קרוס, לונדון, אנגליה, הממלכה המאוחדת
תפוצה 107,899 (נכון ל־ינואר 2021) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת  הממלכה המאוחדת
ISSN 0261-3077, 1354-4322, 1756-3224
עמוד ראשון עמוד ראשון מהיום
www.theguardian.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
המהדורה הראשונה של "הגרדיאן של מנצ'סטר, 5 במאי 1821
סמליל העיתון בין השנים 2005 ל-2018

הגרדיאןאנגלית: The Guardian) הוא עיתון יומי בריטי. יחד עם העיתונים האובזרבר ו-"The Guardian Weekly" הוא חלק מ"קבוצת גרדיאן מדיה", שבבעלות "נאמנות סקוט". הנאמנות נוצרה בשנת 1936 כדי "להבטיח את עצמאותו הכלכלית והמערכתית של ה'גרדיאן' לנצח, ולשמור על החופש העיתונאי והערכים הליברליים של ה'גרדיאן' ללא התערבות מסחרית או פוליטית". הנאמנות הוסבה לחברה בע"מ בשנת 2008, עם חוקה שנכתבה כך שתשמור עבור הגרדיאן את אותן ההגנות שהובטחו ב"נאמנות סקוט" על ידי יוצריה. הרווחים שלה מושקעים מחדש בעיתונות ואינם מחולקים לבעלי מניות.

לגרדיאן יש מהדורה מקוונת, TheGuardian.com, וכן שני אתרים בינלאומיים, Guardian Australia (נוסד בשנת 2013) ו- Guardian US (נוסד בשנת 2011)[1]. קהל הקוראים של העיתון נוטה לכיוון השמאל הליברלי בבריטניה. לפי סקר משנת 2000, 80% מקוראיו הם מצביעי מפלגת הלייבור הבריטית. סקר דומה משנת 2004 מצא ש־44% מקוראיו הם מצביעי לייבור ו־37% הצביעו למפלגת הליברל דמוקרטים.

בעשור השני של המאה ה-21 עבר העיתון בהדרגה למודל הכנסות דיגיטלי, כאשר חלקם של הכנסות מהמהדורה המודפסת ומפרסום ירד. למהדורה המקוונת של העיתון אין חומת תשלום, אך הקוראים מוזמנים לרכוש מינוי דיגיטלי, או לספק 'תמיכה' בסכום שהקורא יכול לבחור, באופן חד פעמי או קבוע. ביולי 2018 דיווח העיתון שההכנסות הדיגיטלית עקפו לראשונה את ההכנסות מהמהדורה המודפסת[2]. ביולי 2021 דיווח העיתון על 961,000 מינויים ותומכים קבועים דיגיטליים, ו-120,000 מינויים למהדורה המודפסת[3].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנים הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה"גרדיאן" נוסד בשנת 1821 במנצ'סטר, בשם Manchester Guardian, "הגרדיאן של מנצ'סטר", על ידי איש העסקים וסוחר הכותנה ג'ון אדוארד טיילור, עם גיבוי כספי של קבוצת "המעגל הקטן", קבוצת אנשי עסקים ליברלים ונון קונפורמיסטיים. הם השיקו את העיתון, ב-5 במאי 1821 (במקרה היה זה יום מותו של נפוליאון) לאחר שמשטרת מנצ'סטר סגרה את העיתון "מנצ'סטר אובזרבר" הקיצוני יותר, עיתון שתמך במפגיני טבח פיטרלו[4].

העיתונאי המשפיע ג'רמיה גארנט הצטרף לטיילור במהלך הקמת העיתון, וכל חברי קבוצת "המעגל הקטן" כתבו מאמרים לעיתון החדש. התשקיף שהודיעה על העיתון החדש הכריז כי הוא "יאכוף בקנאות את עקרונות החירות האזרחית והדתית ...הוא תומך בחום במניעים לרפורמה הפוליטית בבריטניה ...ישאף לסייע בהפצת עקרונות צודקים של כלכלה פוליטית". בשנת 1825 התמזג העיתון עם העיתון British Volunteer והיה ידוע בתור The Manchester Guardian and British Volunteer עד 1828[5].

בשנים אלו היה "הגרדיאן של מנצ'סטר" לרוב עוין לדרישות של מעמד הפועלים לשיפור תנאיו. הוא הטיל ספק בהצעת חוק המגבילה את יום העבודה לעשר שעות ב-1832, כי לנוכח התחרות הזרה, העברת החוק תביא להרס הדרגתי של תעשיית הכותנה בממלכה. העיתון גם כתב בגנות שביתות שפרצו בעיר.

עבדות ומלחמת האזרחים של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיתון התנגד לעבדות ותמך בסחר חופשי. מאמר המערכת משנת 1823 בנושא המשך האכזריות והעוול לעבדים בהודו המערבית, זמן רב לאחר איסור הסחר בעבדים בחוק סחר העבדים 1807, צידד בהוגנות כלפי האינטרסים והתביעות הן של בעלי המטעים והן של עבדיהם המדוכאים. העיתון קיבל בברכה את חוק ביטול העבדות משנת 1833, ומענק "הפיצוי המוגדל" לבעלי המטעים, שכן "אשמת העבדות מייחסת לאומה הרבה יותר מאשר ליחידים". העיתון טען כי הצלחת החוק תעודד אמנציפציה במדינות אחרות, בהם מותרת בעלות על עבדים, כך שימנע הסיכון לסיום אלים ועקוב מדם של העבדות במדינות אלו. עם זאת, העיתון טען נגד הגבלת הסחר עם מדינות שטרם ביטלו את העבדות.

עם התגברות המתחים בארצות הברית על רקע הניסיונות לביטול העבדות, כתב העיתון כי "העבדות היא רוע מפלצתי, אך מלחמת אזרחים גם היא; ולא היינו מבקשים לבטל אפילו את העבדות באמצעות הסכנה הקרובה של מלחמה". העיתון הציע שארצות הברית תפצה את בעלי העבדים על שחרור עבדים, וקראה לנשיא פרנקלין פירס לפתור את המשבר בדרכי שלום.

ב-13 במאי 1861, זמן קצר לאחר תחילת מלחמת האזרחים האמריקנית, הציג "הגרדיאן של מנצ'סטר" את מדינות הצפון כאלו המטילות מונופול מסחרי מכביד על מדינות הקונפדרציה, והעלה את הטענה שאם למדינות הדרום יתאפשר סחר ישיר עם אירופה, לא ירחק היום שהעבדות עצמה תפסיק. בדעה דומה החזיק גם המנהיג הליברלי ויליאם גלאדסטון.

באותן השנים הייתה מחלוקת בבריטניה על מלחמת האזרחים, אפילו בתוך מפלגות פוליטיות. גם בתוך "הגרדיאן של מנצ'סטר" היה עימות. העיתון תמך בתנועות העצמאות של עמים ברחבי העולם, וסבר שהוא צריך לתמוך גם בזכויות של הקונפדרציה להגדרה עצמית. הוא מתח ביקורת על הצהרת האמנציפציה של הנשיא אברהם לינקולן, על כך שהיא לא שחררה בפועל את כל העבדים בארצות הברית. באותה עת, המצור שהטילו מדינות הצפון על מדינות הדרום, הביא לרעב וסבל בערי התעשייה הבריטיות, שהסתמכו על הכותנה ממדינות הדרום כחומר גלם עיקרי לתעשיית הטקסטיל. בחלקם כולל בעיר ליברפול, רבים תמכו בקונפדרציה של מדינות הדרום. ב-31 בדצמבר 1862 קיימו עובדי תעשיית הכותנה פגישה באולם הסחר החופשי במנצ'סטר, אשר בו גינו את העבדות באמריקה, ואת הניסיון של בעלי העבדים הדרומיים המרדנים לארגן ביבשת האמריקאית הגדולה מדינה עם עבדות. "הגרדיאן של מנצ'סטר" ביקש להרתיע את העובדים מההתאספות למטרה גינוי זה והתמיכה בלינקולן. כשנרצח ב-1865, כתב העיתון ששלטונו של לינקולן היה "סדרה של מעשים שסולדים מכל תפיסה אמיתית של זכות חוקתית וחירות אנושית", אך גם "אין ספק שיש להצטער על כך, שלא הייתה לו הזדמנות להצדיק את כוונותיו הטובות"[6].

תקופת סקוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנת 1872, במשך 57 שנים, ערך את העיתון צ'ארלס פרסטוויץ' סקוט, אחיין של המייסד ג'ון טיילור, שהפך את העיתון מעיתון מקומי לעיתון כלל-ארצי, ובשנת 1907 רכש אותו מידי ג'ון אדוארד טיילור הבן. סקוט העניק לעיתון מגמה יותר רדיקלית, למשל כשהצטרף למחנה של גלאדסטון מנהיג המפלגה הליברלית, הביע התנגדות למלחמה השנייה עם הבורים בדרום אפריקה וכשתמך ב-1895 במאבק לזכות בחירה לנשים והזכות של נשים להיבחר לתפקידים ציבוריים. אך היה ביקורתי כלפי טקטיקת הפעולה הישירה של הסופרג'יסטיות. נטען כי הביקורת של סקוט שיקפה זלזול נרחב, באותה עת, כלפי אותן נשים ש"עברו על הציפיות המגדריות של החברה האדוארדית".

ידידותו של סקוט עם חיים ויצמן מילאה תפקיד בהצהרת בלפור משנת 1917, במאמרי תמיכה שפרסם[7].

בשנת 1919 נסע כתב העיתון ווט גוד למוסקבה, וערך ראיונות עם ולדימיר לנין ומנהיגים סובייטים אחרים.

בנו של סקוט, אדוארד, הפך בשנת 1929 לעורך העיתון במקום אביו. בהמשך העיתון עבר זעזועים כשצ'ארלס סקוט נפטר בשנת 1932 ואדוארד מת כמה חדשים לאחר מכן בתאונת שיט. בשנת 1936 עבר ה"גרדיאן" לבעלות של נאמנות, מתוך רצון לשמור על עצמאותו ועל המשך קיומו. באותן שנים אימץ הגרדיאן קו אוהד לממשלה הרפובליקנית במלחמת האזרחים בספרד.

בשנת 1938, לאחר סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית, החלו יהודי וינה להיעזר בעיתון כדי לפרסם פניות למשפחות בבריטניה, על מנת שאלה יאמצו את ילדיהם. כ-60 ילדים יהודים מווינה אומצו בדרך הזו על ידי משפחות בריטיות. הסיבה לכך שיהודי וינה פנו לגרדיאן ופרסמו את המודעות, נובעת מכך שכמה שנים לפני כן, במהלך מלחמת האזרחים בספרד, אומצו ילדים בסקיים באותה שיטה של פרסום מודעות בעיתון[8].

במחצית השנייה של המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1948, נאמן לרעיונותיו של צ'ארלס סקוט, תמך הגרדיאן בהקמת מדינת ישראל[7].

עורך העיתון בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, אלפרד פאוול וודסוורת', תעיב את האגף השמאלי של הלייבור, עד שהוא עודד את הקוראים להצביע למפלגה השמרנית בבחירות הכלליות ב-1951. העיתון התנגד להקמת שירות הבריאות הלאומי, לפי הקו הליברלי שלו שאין מקום למדינה להתערב בחיי האזרחים.

הגרדיאן התנגד נחרצות להתערבות הצבאית במהלך משבר סואץ ב-1956, במאמר ציין כי "האולטימטום האנגלו-צרפתי למצרים הוא מעשה איוולת, ללא הצדקה בשום תנאי. הדבר שופך דלק על אש גוברת. אין לדעת איזה סוג פיצוץ יבוא בעקבותיו".

בשנת 1959 שונה שם העיתון מ"הגרדיאן של מנצ'סטר" לשמו הנוכחי, שבא להדגיש את אופיו הכלל-ארצי, וכעבור חמש שנים, ב-1964, עברה מערכת העיתון ללונדון.

בדצמבר 1962, בעקבות חשיפת תוכנית הגרעין של ישראל, כתב העיתון כי החשיפה עזרה להרתעה של מדינת ישראל, אך בפועל ישראל לא תפתח נשק גרעיני[9]. העיתונאי שפרסם את הידיעה בעיתון דיילי אקספרס, צ'פמן פינצ'ר (אנ'), היה מקורב למודיעין הבריטי והיה בעל קשרים בסוכנות הביון הבריטית. בשנת 2005 טען "הגרדיאן" כי הידיעה נשתלה על ידי פינצ'ר בכוונה (כחלק מחשיפה שעודפי מים כבדים שרכשה בריטניה מנורווגיה נמכרו לישראל ונשלחו לקריה למחקר גרעיני בדימונה באותן השנים)[10][11].

בשנת 1983 העיתון עמד במרכז מחלוקת, סביב מסמכים בנוגע להצבת טיל שיוט של ארצות הברית בבריטניה, שהודלפו ל"גרדיאן "על ידי עובדת המדינה שרה טיסדל. בסופו של דבר העיתון נענה להוראת בית המשפט למסור לרשויות את המסמכים, מה שהביא לעונש מאסר על טיסדל לשישה חודשים, מהם ריצתה ארבעה. "אני עדיין מאשים את עצמי", אמר פיטר פרסטון, שהיה אז עורך ה"גרדיאן", אך הוא המשיך וטען כי לעיתון לא הייתה ברירה כיוון שהוא "האמין בשלטון החוק". במאמר שדן בג'וליאן אסאנג' והגנה על מקורות על ידי עיתונאים, ג'ון פילגר מתח ביקורת על עורך ה"גרדיאן" דאז, על שבגד בטיסדל, בכך שבחר לא להיכנס לכלא בעצמו, על פי העיקרון הבסיסי של הגנה על מקור.

בדצמבר 1992, לשכת העיתונות הממשלתית שללה את תעודות העיתונאי של כתב ה״גרדיאן" איאן בלק, בעקבות הפרה כביכול של הוראות הצנזורה הצבאית בנושא אסון צאלים ב'. החשיפה כי באסון מעורבת סיירת מטכ"ל שהרמטכ"ל דאז, אהוד ברק, היה במקום וכי התרגיל בו התרחש האסון היה לקראת ביצוע התנקשות בחיי נשיא עיראק, סדאם חוסין[12]. מידע שאחר כך הותר לפרסום.

בשנת 1993 קנה "הגרדיאן" את השבועון "אובזרבר", המופיע בימי ראשון.

בשנת 1995 נתבע העיתון על הוצאת דיבה על ידי השר ג'ונתן אייטן, בשל כתבה בה נטען כי המיליונר המצרי מוחמד אל-פאייד, שילם עבורו ועבור אשתו את השהות במלון ריץ בפריז. שלכאורה היה קבלת שוחד מצד אייטן. אייטן הצהיר בפומבי כי הוא "יילחם על האמת הפשוטה". תיק בית המשפט נמשך מספר שנים, וב-1997 הציג הגרדיאן ראיות לכך שטענת אייטן שאשתו שילמה עבור השהות במלון אינה נכונה. בשנת 1999, אייטן נכלא בגין עדות שקר ועיוות הצדק.

בינואר 1995, מונה אלן רסברידג'ר לעורך העיתון. רסברידג'ר הוביל את העיתון להשקעה של מאות מיליוני ליש"ט באתר אינטרנט ותוכן דיגיטלי, כדי להיהפך לכלי תקשורת בעל השפעה בינלאומית. הוא הקים צוותים בארצות הברית ובאוסטרליה, שכר מאות עיתונאים ואנשי טכנולוגיה. האתר הושק ב-1999, זכה להצלחה רבה אך גרר את העיתון לשנים של הפסדים כספיים[13].

במאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין משרדי מערכת העיתון בלונדון, מאז 2008

בדצמבר 2000, מאמר מערכת שהתפרסם בעיתון עורר סערה, לאחר שקרא לקיים משאל עם בשאלת עתידו של בית המלוכה, או הפיכתה של בריטניה לרפובליקה; המאמר היה עבירה על חוק בן 150 שנה, לפיו כל מי שמביע תמיכה פומבית ברפובליקה יועמד לדין; אך חוק זה לא נאכף בפועל[14].

בשנת 2004 הודיע ​​ה"גרדיאן" על מתיחת פנים עם העברתו לפורמט מסוג "ברלינר", בדומה לעיתונים אירופיים רבים. הפורמט בגודל 470 × 315 מ"מ, הוא מעט גדול יותר מפורמט הצהובון המסורתי הבריטי. שינוי זה בא בעקבות מהלכים דומים של המתחרים העיקריים שלו ה"אינדפנדנט" ו"הטיימס"[15]. הפורמט החדש הושק ב-12 בספטמבר 2005. הפורמט גם כלל עיצוב מקיף מחדש של מראה העיתון. המעבר עלה לגרדיאן כ-80 מיליון ליש"ט וכלל הקמת בתי דפוס חדשים במזרח לונדון ובמנצ'סטר, מכיוון שעד אז אף מכונת דפוס בבריטניה לא יכלה לייצר עיתונים בפורמט ברלינר. ההשקעה הביא לעלייה בתפוצת העיתון. בדצמבר 2005 עמדה התפוצה היומית הממוצעת על 380,693 עותקים, כמעט 6 אחוז יותר מהנתון בדצמבר 2004. עם זאת בשנים הבאות חלה ירידה בתפוצת העיתון.

באוגוסט 2007 פרסם העיתון לראשונה כתבה בהתבסס על מידע שנמסר באמצעות אתר ויקיליקס, על שחיתות מצד משפחתו של מנהיג קניה לשעבר דניאל אראפ מוי. ב-2009 שיתפו פעולה העיתון והאתר שוב, לאחר שצו שהוציא שופט בלונדון מנע מהעיתון לפרסם תחקיר מקיף על ניסיונות של בנק ברקליס להונות את רשויות המס. בתגובה העביר הגרדיאן את כל המסמכים שהיו ברשותו בפרשה זו לוויקליקס, שפרסם אותם. שני כתבי העיתון, דייוויד ליי ולוק הרדינג, זכו לאמונו של מייסד ויקיליקס ג'וליאן אסאנג', והוא סיפק להם מידע רב שהחזיק האתר[16]. הוסכם גם שישותפו במידע את ה"ניו יורק טיימס" האמריקאי והשבועון "דר שפיגל" הגרמני. בין היתר נחשף, שמנהיגי מדינות ערביות תמכו בפתרון צבאי לתוכנית הגרעין האיראנית, מאות אלפי מסמכים על המלחמה בעיראק ובאפגניסטן[17], ואלפי מברקים מסווגים של דיפלומטים אמריקאים[18].

ביולי 2013, פרסם העיתון מספר כתבות שהיו המבוססות על מידע שהעביר לו אדוארד סנודן, עובד לשעבר בסוכנות לביטחון לאומי (NSA) של ארצות הברית[19]. חודש אחר כך מספר נציגים של סוכנות המודיעין הבריטית מטה התקשורת הממשלתית (GCHQ), הגיעו לעיתון ופיקחו על השמדתם של כוננים קשיחים ומחשבים שעליהם היו חומרים של סנודן. במאמר שכתב העורך, אלן רסברידג'ר, נמסר שהממשלה הבריטית איימה על העיתון שאם לא ישמיד, או ימסור לידיה, מסמכים הקשורים להדלפות של סנודן, יינקטו נגד הגרדיאן הליכים משפטיים[20]. אחר כך התפרסם כי שניים מיועציו הבכירים של ראש ממשלת בריטניה, דייוויד קמרון הם שהביאו לפעולה נגד העיתון[21]. בשימוע בפרלמנט הבריטי, טען עורך הגרדיאן שהביטחון הלאומי לא נפגע בעקבות פרסום מסמכי סנודן ורק 1% מהמסמכים שהודלפו על ידי אדוארד סנודן פורסמו לבסוף[22]. בשנת 2014, זכה העיתון בפרס פוליצר על סיקור הדלפות אדוארד סנודן[23].

בשנת 2015 פרש אלן רסברידג'ר מתפקיד עורך העיתון, במקומו מונתה קתרין וינר, שניהלה קודם את מהדורת העיתון בארצות הברית. היא הייתה האישה הראשונה שמונתה לתפקיד עורכת ראשית[24]. שנה לאחר שמונתה, נאלץ העיתון לבצע קיצוץ נרחב ולפטר מאות עובדים לאחר הירידה המתמשכת במכירות הפרסום בעיתונות המודפסת[25].

באפריל 2016, היה העיתון שותף לפרסום מסמכי פנמה, שכוללו ראיות לפעילות פיננסית ענפה של אנשי עסקים ופוליטיקאים ממדינות שונות, במקלטי מס שונים ברחבי העולם, לרבות הלבנת הון[26].

בינואר 2018, עבר העיתון שוב מתיחת פנים והחל להיות מודפס בפורמט של טבלואיד בריטי סטנדרטי (280 × 430 מ"מ), בין היתר במטרה לצמצם את ההפסדים הכספיים שספג העיתון בעקבות ההתרחבות הבינלאומית שלו[27].

ביולי 2021, היה הגרדיאן שותף לקבוצה של 17 גופי תקשורת ברחבי העולם שעבדו על פרויקט פגסוס, תחקיר עיתונאי שחשף ריגול של ממשלות לעיתונאים, פוליטיקאים באופוזיציה, פעילים, אנשי עסקים ואחרים באמצעות תוכנת הריגול פגסוס שפותחה על ידי חברת הטכנולוגיה הישראלית NSO Group, שמשווקת לכאורה למעקב אחר "פשעים חמורים וטרור". בשנת 2020, רשימה של 50,000 מספרי טלפון דלפה לארגון "סיפורים אסורים", וניתוח של הרשימה גילה שהיא מכילה את מספרי טלפון של פוליטיקאים מובילים, פעילי זכויות אדם, עיתונאים, עורכי דין ופעילים חברתיים ברחבי העולם[28].

המהדורה הדיגיטלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1999, השיק העיתון אתר אינטרנט בכתובת Guardian.co.uk, שהפך במהרה לאתר העיתונות הפופולרי ביותר בבריטניה[13]. באוקטובר 2008 הוא הפך לעיתון הראשון בבריטניה שמשך יותר מ-25 מיליון משתמשים ייחודיים בחודש. באוגוסט 2010 עקף אותו אתר הצהובון השמרני דיילי מייל כאתר העיתון הפופולרי ביותר בבריטניה. ביוני 2011, הודיע העיתון כי האסטרטגיה החדשה תינתן עדיפות לגרסה המקוונת על פני המודפסת, בנוסף הוקם צוות של העיתון בארצות הברית, שיעסוק בפיתוח גרסה אמריקאית של האתר[29].

בשנת 2006, האתר דיווח על השנה הרווחית הראשונה שלו, כשההכנסה מגיעה בעיקר ממודעות דרושים ופרסום באנרים. אולם בעשור השני של המאה ה-21, סבל האתר מירידה משמעותית בהכנסות מפרסום, עם עלייתם של הרשתות החברתיות ומעבר תקציבי הפרסום אליהם[30].

ב-30 ביולי 2013, האתר הועבר מ-guardian.co.uk ל-theguardian.com כחלק מהגדלת ההשקעות באתר והפיכתו לאתר גלובלי.

בשנת 2014, השיק תוכנית מינויים דיגיטלית. התוכנית שואפת לצמצם את ההפסדים הכספיים שנגרמו ל"גרדיאן" מבלי להפעיל חומת תשלום, ולשמור על גישה פתוחה לאתר לכל אחד. קוראי האתר יכולים לשלם מנוי חודשי, בשלוש רמות, או לשלם עבור 'תמיכה' חד פעמית או קבועה בכל סכום. באופן מפתיע גישה זו זכתה להצלחה, לאחר שהביאה יותר ממיליון מנויים או תרומות, תוך זמן קצר, אף על פי שהאתר נשאר פתוח גם לקוראים לא משלמים[13].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הגרדיאן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שירות גלובס, ‏העיתון הבריטי "גארדיאן" משיק מחדש את האתר בארה"ב, באתר גלובס, 30 באוקטובר 2014
  2. ^ Jim Waterson, Guardian Media Group digital revenues outstrip print for first time, The Guardian, ‏2 ביוני 2018
  3. ^ Guardian Media Group plc (GMG) publishes 2020/21 statutory financial results, הגארדיאן, ‏27 ביולי 2021 (באנגלית)
  4. ^ Wainwright, Martin (13 באוגוסט 2007). "Battle for the memory of Peterloo: Campaigners demand fitting tribute". The Guardian (London). אורכב מ-המקור ב-5 July 2013. בדיקה אחרונה ב-26 במרץ 2008. 
  5. ^ Harrison, Stanley (1974). Poor men's guardians : a record of the struggles for a democratic newspaper press, 1763–1973. London: Lawrence and Wishart. עמ' 53. ISBN 978-0-85315-308-5. 
  6. ^ Kettle, Martin (24 בפברואר 2011). "Lincoln, evil? Our certainties of 1865 give us pause today". The Guardian. בדיקה אחרונה ב-26 ביוני 2020. 
  7. ^ 1 2 אשר שכטר, ג'ו קונפינו: "רק עיתונות ערכית ומעמיקה תציל את העולם מאסון חברתי", באתר TheMarker‏, 2 באוקטובר 2010
  8. ^ Julian Borger, ‘I seek a kind person’: the Guardian ad that saved my Jewish father from the Nazis, The Guardian, ‏4 באפריל 2021
  9. ^ ה״גרדיאן" על מדיניות האטום של ישראל, הארץ, 29 בדצמבר 1961
  10. ^ David Leigh, ‏US kept in the dark as secret nuclear deal was struck, באתר הגרדיאן
  11. ^ יוסי מלמןכך מכר "סר המפרי" מים כבדים לישראל, באתר הארץ, 15 באוגוסט 2005
  12. ^ אהרן קליין, רותי זוטא, דפנה ורדי, "הגרדיאן": התנהגות ישראל עצובה, זו מניפולציה אפלה, חדשות, 2 בדצמבר 1992
  13. ^ 1 2 3 ליאור קודנרעורך ה"גרדיאן" מסכם 20 שנות כהונה סוערת ומודה: טראמפ טוב לעיתונות, באתר הארץ, 17 בינואר 2019
  14. ^ סערה בבריטניה: "הגרדיאן" נגד המלכה, באתר וואלה!‏, 7 בדצמבר 2000
  15. ^ פורמט חדש גם ל"גרדיאן", באתר הארץ
  16. ^ יוסי מלמן, לונדון, ביקור בחמ"ל של ויקיליקס, באתר הארץ, 17 בפברואר 2011
  17. ^ נטשה מוזגוביה (וושינגטון), דנה הרמן (לונדון), ויקיליקס צפוי לפרסם היום מאות אלפי מסמכים על המלחמה בעיראק, באתר הארץ, 17 באוקטובר 2010
  18. ^ נטשה מוזגוביהמבוכה בארה"ב לקראת חשיפת מסמכי ויקיליקס היום, באתר הארץ, 28 בנובמבר 2010
  19. ^ סיון פינגולד, הסקופ שגרם לחילופי עקיצות 
בין ה"טיימס" ל"גרדיאן", באתר TheMarker‏, 12 ביוני 2013
  20. ^ רויטרסעורך הגרדיאן: הממשלה השמידה מחשבים של העיתון שהכילו חומרים שסיפק סנודן, באתר הארץ, 20 באוגוסט 2013
  21. ^ גרדיאןדאונינג 10: קמרון היה זה שהורה לגרדיאן להשמיד את מסמכי סנודן, באתר הארץ, 21 באוגוסט 2013
  22. ^ גרדיאן והארץ, עורך הגרדיאן: פרסמנו 1% ממסמכי סנודן שהודלפו לנו, באתר הארץ, 4 בדצמבר 2013
  23. ^ עוזי בנזימן, יש עתיד - הבחירה בחתני פרס פוליצר השנה מעידה כי העיתונאי הנבל של היום הוא יקיר החברה של מחר, באתר העין השביעית, 24 באפריל 2014
  24. ^ פייננשל טיימס, ‏לראשונה: העיתון הבריטי "גארדיאן" ממנה אישה לעורכת, באתר גלובס, 22 במרץ 2015
  25. ^ פייננשל טיימס, ‏עיתון "הגרדיאן" הבריטי בדרך למהלך פיטורים וקיצוצים נרחב, באתר גלובס, 17 בינואר 2016
  26. ^ גרדיאן ו"הארץ", מסמכי פנמה: עסקים של עשרות חברות הנתונות לסנקציות נוהלו במקלטי מס, באתר הארץ, 5 באפריל 2016
    ג'ים רוטנברג, ניו יורק טיימס, "ויקיליזציה": מסמכי פנמה משנים את כללי המשחק העיתונאיים, באתר הארץ, 12 באפריל 2016
  27. ^ ניו יורק טיימסה"גרדיאן" עובר מתיחת פנים: יודפס מעתה בפורמט של טבלואיד, באתר הארץ, 15 בינואר 2018
  28. ^ יוסי הטוני, ‏התחקיר נגד NSO: מי סומנו כמטרות של תוכנת פגסוס?, באתר "אנשים ומחשבים", 19 ביולי 2021
  29. ^ הגר שיזף, האסטרטגיה החדשה של "הגרדיאן", באתר העין השביעית, 19 ביוני 2011
  30. ^ יונתן כיתאין, ‏"המטרה של פייסבוק היא להרוג את תעשיית המדיה, אתרי התוכן בהיסטריה", באתר גלובס, 22 באוגוסט 2016