קרב אווריאר
 | ||||||||||||||||||
| מיניאטורה ארמנית מהמאה ה-15 המתארת את הקרב | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 26 במאי 451 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום |
אווריאר שבמישור וספורקן (בצפון-מערב מחוז מערב אזרבייג'ן שבאיראן המודרנית; בין גבול איראן המודרנית לימת ואן) | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
39°20′19.65″N 45°3′25.53″E / 39.3387917°N 45.0570917°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון מכריע של האימפריה הסאסאנית | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||
קרב אווריאר (בארמנית: Ավարայրի ճակատամարտ) היה קרב שהתנהל ב-26 במאי 451 בין הארמנים לבין צבא האימפריה הסאסאנית באווריאר שבמישור וספורקן (בין גבול איראן המודרנית לימת ואן). הרקע לקרב היה מרד ארמני בכפיית האמונה הזורואסטריות הפרסית על ארמניה ודרישת הארמנים לחופש דת לקיים את אמונתם הנוצרית. על אף שהקרב הסתיים בתבוסה ארמנית, הוא נתפס בתודעה הארמנית כצעד של גבורה שהוביל בסופו של דבר לאשרור חופש הדת לארמנים והם חוגגים את ה-26 במאי כחג דתי[1].
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארמניה נכבשה על ידי האימפריה הסאסאנית בשנת 387. שליט האימפריה, יזדגרד השני, הנהיג מדיניות של כפייה דתית במסגרתה נאסר קיום פולחני הדת הנוצרית בארמניה, נהרסו כנסיות ארמניות ונרצחו כמרים. במקביל ביקש יזדגרד השני לקרב אליו את העילית של בני הלאומים השונים שבשליטתו ולכפות עליהם את דת הזורואסטריות הפרסית. אחד מבני העילית הארמנית ששירת בבירה קטסיפון היה ורטן ממיקוניאן. עם שובו לארמניה ב-450 התכחש ורטן לדת הזורואסטריות והחל להוביל את המרד הארמני למען הכרה אימפריאלית בנצרות הארמנית ולמתן חופש דת לארמנים לקיים את אמונתם הנוצרית.
קרב אווריאר[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-26 במאי 451 התרחש קרב מכריע במסגרת המרד בין צבא האימפריה הסאסאנית לבין הארמנים. תאודוסיוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית הבטיח לסייע לארמנים ולתמוך בהם, אך הוא מת וכוחותיו לא הגיעו לשדה הקרב באווריאר שבמישור וספורקן (בצפון-מערב מחוז מערב אזרבייג'ן שבאיראן המודרנית). הצבא הארמני מנה כ-66,000 איש והיה מורכב מאנשי העם הפשוט, אך הונהג על ידי בני אצולה שזכו להכשרה צבאית ובהם פרשים שנחשבו לכוח צבאי מעולה. הצבא האימפריאלי הפרסי, מנגד, היה צבא סדיר, גדול פי שלושה וכלל יחידות מאומנות ומיומנות שכללו גם פילי מלחמה. לאחר לחימה אמיצה ונחושה מן הצד הארמני, נוצחו לבסוף הארמנים וורטן עצמו הוצא להורג יחד עם שמונה מקציניו.
לאחר הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
על מנת לכבות כליל את אש המרד, השליך השליט יזדגרד השני את האצולה הארמנית לכלא ומינה מושל תקיף. אולם אש המרד לא כבתה ומחתרת ארמנית המשיכה לפעול במשך עשרות שנים, מונהגת על ידי אחיינו של ורטן, והן ממיקוניאן. ב-484 הביא המרד הארמני לחתימת הסכם עם השליט הסאסאני בלש (אחיו ויורשו של פירוז הראשון, בנו של יזדגרד השני), אשר התיר חופש דת לארמנים, התיר להם לבנות מחדש את כנסיותיהם ואף מינה את והן ממיקוניאן למושל ארמניה.
השלכה נוספת של הקרב הייתה אי-השתתפותה של נציגות ארמנית בוועידת כלקדון שהתכנסה באותה שנה, דבר שגרם לפרישת הכנסייה הארמנית המונופיזיטית מן הזרם הראשי של הנצרות האורתודוקסית.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- St. Vartan The Warrior And His Companions, אתר הכנסייה הארמנית
- The War of Vartan, אתר תרבות ארמני. מאמר מאת James R. Russell, אוניברסיטת קולומביה, 1981
- מאה שנים - מאה עובדות
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ קרב אווריאר, בספר היסטוריה ארמנית
