קרב פרבזה
.jpg) | ||||||||||||||||||
| קרב פרבזה, אוהנס אוֹמֵד בֵּהזַאד | ||||||||||||||||||
| מערכה: המלחמה העות'מאנית-ונציאנית השלישית | ||||||||||||||||||
| תאריך | 28 בספטמבר 1538 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | סמוך לפרבזה, הים היוני | |||||||||||||||||
| קואורדינטות | 38°57′33″N 20°45′01″E / 38.9592°N 20.7503°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון הצי העות'מאני | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
  | ||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
קרב פרבזה היה קרב ימי שהתרחש ב-28 בספטמבר 1538 בין הצי העות'מאני לבין הצי הימי של הליגה הקדושה, ליד פרבזה בים היוני בצפון מערב יוון. הקרב הסתיים בניצחון עות'מאני. הקרב התרחש באותו אזור בים היוני בו נערך קרב אקטיום בשנת 31 לפני הספירה,[2] ונחשב לאחד משלושת קרבות הים הגדולים ביותר שהתרחשו בים התיכון של המאה השש עשרה, יחד עם קרב ג'רבה וקרב לפנטו.[3]
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1537 כבש צי עות'מאני גדול בפיקודו של ח'יר א-דין מספר איים בים האגאי הים היוני שהשתייכו לרפובליקה של ונציה, בהם האיים סירוס, אגינה, איוס, פארוס, טינוס, קרפאתוס, קאסוס ונקסוס, ובכך סופחה דוכסות נקסוס לאימפריה העות'מאנית. הוא ניסה ללא הצלחה לכתר את המעוז הוונציאני בקורפו והרס את חופי קלבריה שבדרום איטליה, שהיו בשליטת ספרד.[4]
מול איום זה, כינס האפיפיור פאולוס השלישי בפברואר 1538 את "הליגה הקדושה", שכללה את מדינות האפיפיור, ספרד ההבסבורגית, הרפובליקה של ג'נובה, הרפובליקה של ונציה ומסדר ההוספיטלרים, כדי להתעמת עם הצי העות'מאני תחת פיקודו של ברברוסה.[5]
את הקרב ניהל אנדראה דוריה, אדמירל הצי המלחמתי של הרפובליקה של ג'נובה, בשירות הקיסר קרל החמישי.
פריסה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ה"ליגה הקדושה" ריכזה את צי המלחמה שלה ליד האי קורפו צי האפיפיור, בפיקודו של אדמירל מרקו גרימני (אי'), הפטריארך של אקוויליה והצי הוונציאני בפיקודו של וינצ'נזו קאפלו הגיעו ראשונים. אנדראה דוריה הצטרף אליהם עם הצי הספרדי-גנו'בי ב-22 בספטמבר 1538.
לפני הגעתו של אנדראה דוריה, גרימני ניסה להנחית כוחות ליד מבצר פרבזה, אך הוא נסוג חזרה לקורפו לאחר שספג מספר אבדות בעימות עם הכוחות העות'מאניים.
ברברוסה עדיין היה אז באי קוס בים האגאי, אך עד מהרה הגיע לפרבזה עם שאר הצי העות'מאני, לאחר שכבש בדרך את האי קפלוניה. סנאן ראיס, אחד מסגניו, הציע להנחית כוחות באקטיום במפרץ ארטה ליד פרבזה, רעיון שברברוסה התנגד לו בתחילה, אך התגלה כחשוב להבטחת הניצחון העות'מאני. כעת, משהחזיקו הטורקים במצודת אקטיום, הם יכלו לתמוך מהחוף בצי של ברברוסה באש תותחים, ובכך אילצו את אנדראה דוריה להרחיק את ספינותיו מהחוף. שליחת כוחות של הליגה הקדושה לכבוש את אקטיום הייתה הכרחית על מנת להבטיח ניצחון, אך דוריה חשש מתבוסה ביבשה לאחר שחייליו של גרימני נהדפו. שני ניסיונות נוספים של הליגה הקדושה להנחית את כוחותיה, הפעם ליד מבצר פרבזה בחוף הנגדי מול אקטיום, נהדפו על ידי כוחות מוראט רייס ב-25 וב-26 בספטמבר.
מכיוון שספינותיו של דוריה שמרו מרחק מהחוף, מחשש מפני רוחות עוינות שידחפו אותן אל חוף עוין, היה לברברוסה יתרון המיקום. לכן, במהלך הלילה שבין 27 ל-28 בספטמבר, הפליג דוריה 30 מייל דרומה, וכאשר הרוח שככה, עגן בססולה ליד האי לפקדה. במהלך הלילה, הוא ומפקדיו החליטו שהאופציה הטובה ביותר שלהם היא לבצע התקפה לעבר לפנטו ולאלץ את ברברוסה להילחם.
מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצי העותמאני היה מסודר בצורת Y: ברברוסה,[6] יחד עם בניו חסן רייס (לימים חסן פאשה), סינאן רייס, קפר רייס ושבאן רייס, עמדו במרכז; סיידי עלי רייס פיקד על האגף השמאלי;[6] סאלח רייס פיקד על האגף הימני;[6] בעוד דראגוט,[6] מלווה במוראט רייס המבוגר, גוזלסה מהמט רייס וסאדיק רייס, פיקד על האגף האחורי. הטורקים תקפו במהירות את ספינות הליגה הקדושה שכללו את ונציה, מלטה וצי האפיפיור, אך דוריה היסס להכניס את ספינותיו אשר היו במרכז הכוח לפעולה נגד ברברוסה, מה שהוביל לתמרונים טקטיים רבים והימנעות מלחימה. ברברוסה רצה לנצל את היעדר הרוח ששיתקה את ספינות המפרס(barques) של הליגה הקדושה, שהיוו את רוב ההבדל המספרי בין שני הצדדים. הברקים הללו נפלו טרף קל לטורקים, שעלו עליהם מהגלריות והגליות הניידות יותר יחסית. מאמציה של דוריה ללכוד את הספינות העות'מאניות בין ירי התותחים של הברקים והגליות שלו כשלו.[6]
אחרי[עריכת קוד מקור | עריכה]
רווחת סברה כי גרירת הרגליים והיעדר ההתלהבות של דוריה נבעו מחוסר רצונו לסכן את ספינותיו (חלק משמעותי מהצי "הספרדי-גנואי" היה בבעלותו הפרטית) ומאיבתו ארוכת השנים כלפי ונציה, יריבתה המרה של עיר הולדתו והמטרה העיקרית של התוקפנות העות'מאנית באותה תקופה. [7]
ניקולו זן הצעיר כתב את "ההיסטוריה של המלחמה בין ונציה והטורקים". כתב יד זה שלא פורסם שימש כתביעה נוקבת נגד אלו שתמכו במלחמה נגד העות'מאנים, סכסוך שבו הוונציאנים בסופו של דבר לא הצליחו. כתב היד הופץ בקרב משפחת זן ושרד, וכיום הוא נמצא בספריית מרקיאנה בספרייה הלאומית של סאן מארקו.[8]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Crowley, Roger (2008). Empires of the Sea: The Final Battle for the Mediterranean 1521–1580. Faber & Faber. ISBN 978-0571232314.
- Hattendorf, John; King, Ernest (2013). Naval Strategy and Power in the Mediterranean: Past, Present and Future. Routledge. ISBN 978-1-136-71317-0. נבדק ב-25 בנובמבר 2015.
{{cite book}}: (עזרה)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Crowley 2008, pp. 70–71
- ^ Hattendorf & King 2013, p. 6
- ^ Hattendorf & King 2013, p. 15
- ^ Crowley (2008) pp. 67-69
- ^ Partridge, Loren (2015-03-14). Art of Renaissance Venice, 1400 1600 (באנגלית). Univ of California Press. ISBN 9780520281790.
- ^ 1 2 3 4 5 Mikaberidze, Alexander (2011). Conflict and Conquest in the Islamic World: A Historical Encyclopedia [2 Volumes] A Historical Encyclopedia. ABC-Clio. p. 725. ISBN 9781598843378. נבדק ב-1 בספטמבר 2021.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Crowley (2008) p. 71