רארויה
 | |
| צילום של אטול רארויה מהחלל | |
| נתונים גאוגרפיים | |
|---|---|
| מיקום |
האוקיינוס השקט  |
| קואורדינטות | 16°01′00″S 142°26′00″W / 16.016666666667°S 142.43333333333°W |
| ארכיפלג | איי טואמוטו |
| שטח | 359 קילומטר רבוע |
| נתונים מדיניים | |
| מדינה |
צרפת |
| אזור זמן | UTC-10 |
| תאריך גילוי |
14 בפברואר 1606 |
|
(למפת פולינזיה הצרפתית רגילה) | |
  | |
רארויה (בצרפתית: Raroia) או רארו-נוקו (Raro-nuku), הוא אטול באיי טואמוטו בפולינזיה הצרפתית, השוכן 740 קילומטרים צפונית-מזרחית לטהיטי ו-6 קילומטרים דרומית-מערבית לאטול טאקומה (אנ'). מבחינה מנהלית הוא חלק מהקומונה של מאקמו (אנ').
גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
האטול בצורת אליפסה באורך 43 קילומטרים וברוחב של 14 קילומטרים, כששטח הלגונה המרכזית הוא 359 קילומטרים רבועים, וגודל השטח היבשתי הוא 41 קילומטרים רבועים. השטח היבשתי מורכב מ-280 איי שונית (מוטו), שמתוכם כ-60 (כולל הגדולים והגבוהים יותר) נמצאים בצד הפונה אל הרוח. הכפר גרומאואה (Garumaoa), השוכן בצד הצפון-מערבי של הלגונה, הוא היישוב העיקרי. נתיב מים בר ניווט (Passe Garue) מוביל ללגונה.[1] האוכלוסייה נכון למפקד האוכלוסין של 2012 הייתה 233.
הכניסה ללגונה בצפון-מערב מחולקת לשלושה ערוצים המופרדים זה מזה בשרטונים. התעלה הצפונית ביותר היא בעומק של עד 6.4 מטרים וניתן להיכנס דרכה באמצעות ספינות באורך של עד 100 מטרים. בצד המזרחי של האטול יש שדות שיחים, בצפון ובמערב האטול מכוסה עצים, במיוחד ליד הכניסה ועד 5 קילומטרים דרומית לה. בפנים עומק הלגונה הוא עד 27 מטרים. גידול פנינים מתבצעת כאן על שוניות האלמוגים.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
רארויה וטאקומה נקראו על ידי אנשי פאומוטו (אנ') הקדומים נאפייט, "התאומים" (Napaite, -ייט, שניים).
האירופאים המתועדים הראשונים שהגיעו לרארויה היו במשלחת הספרדית בראשות חוקר הארצות הפורטוגלי פדרו פרננדש דה קיירוש ב-14 בפברואר 1606. האי קיבל את השם "לה פוחיטיבה" (La Fugitiva, "הנמלטת" בספרדית). מאתיים שנים אחר-כך, בשנת 1820, נצפה האי שוב על ידי פביאן גוטליב פון בלינגסהאוזן, שקרא לו ברקלאי דה טולי על שם הפלדמרשל הרוסי מיכאיל ברקלאי דה טולי.
בשנת 1947 הגיעה רפסודת קון-טיקי של תור היירדאל לרארויה לאחר מסעה בן 101 הימים מאמריקה הדרומית. מאוחר יותר התגורר שם אחד מאנשי הצוות, האנתרופולוג השוודי בנגט דניאלסון (אנ'),[2] שחקר את הכלכלה והחברה של האי. הוא כתב כמה ספרים על רארויה, בהם "עבודה וחיים ברארויה" (Work and Life on Raroia מ-1955, המבוסס על עבודת התזה שלו לתואר דוקטור באוניברסיטת אופסלה). בספרו "רארויה: אי שמח בימי הדרום" (Raroia: Happy Island of the South Seas) מ-1952 הוא מציין, "השלום ברארויה נובע מכך שלעם אין מצוקות חומריות ואין שום מטרה אחרת בחיים מאשר רק לחיות" (Danielsson, 294).
באפריל 2006 החל שדה התעופה ברארויה לשרת את צורכי התחבורה האווירית של האטול, עם טיסות בלתי סדירות של חברת אייר טהיטי (אנ').[3]
תושבים[עריכת קוד מקור | עריכה]
השפות המדוברות ברארויה הן פאומוטו (אנ') וצרפתית. פאומוטו היא השפה המקומית, וצרפתית נלמדת בבית הספר היסודי בכפר גרומאואה שבאי. כדי ללמוד בבית ספר תיכון הילדים מפליגים לאי הגדול יותר מאקמו. כדי ללמוד באוניברסיטה הם יכולים לנסוע לטהיטי, שנמצאת במרחק של 748 קילומטרים משם. תושבי רארויה ידועים, כמו רוב הפולינזים, בסבר פנים יפות, ולמרות שאין מקומות לינה מוסדרים לתיירים על האי, המקומיים יחלקו לעיתים קרובות את מקומות הלינה שלהם עם המטיילים. התזונה ברארויה מורכבת בעיקר ממאכלי ים מקומיים, לחם מיובא, אורז ומזון משומר. ענפי הכלכלה העיקריים של האי הם דיג גידול פנינים וגידול קופרה.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Bengt Danielsson, Work and Life on Raroia: An Acculturation Study from the Tuamotu Group, French Oceania, G. Allen & Unwin, 1956
- Bengt Danielsson, Raroia - Happy Island of the South Seas, Rand McNally, 1953
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "Tuamotu Archipelago - Raroia". Oceandots.com. אורכב מ-המקור ב-23 בדצמבר 2010.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Danielssons awarded alternative peace prize
- ^ Official site (אורכב 10.05.2009 בארכיון Wayback Machine) - photos of the airport