רגישות ללקטוז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רגישות ללקטוז
Lactose Haworth.svg
מבנה הלקטוז
שם בלועזית Lactose intolerance
ICD-10
(אנגלית)
E73
ICD-9
(אנגלית)
271.3
OMIM
(אנגלית)
223100
DiseasesDB
(אנגלית)
7238
MedlinePlus
(אנגלית)
000276
eMedicine
(אנגלית)
med/3429 ped/1270 
MeSH
(אנגלית)
D007787

רגישות ללקטוז, בשמה המדעי lactase non-persistence (לקטאז לא-מתמיד) או היפולקטזיה (hypolactasia), היא פנוטיפ (תכונה גנטית) שכיח, שבו ייצור האנזים לקטאז בגוף יורד אחרי גיל הגמילה. האנזים לקטאז אחראי על פירוק סוכר החלב לקטוז, ואנשים בעלי פנוטיפ זה אינם מעכלים לקטוז בצורה מיטבית. זהו המצב אצל רוב בני האדם בעולם, וככל הנראה אצל כל היונקים.
בקרב חלק מאוכלוסיות העולם התפתחה מוטציה חדשה הגורמת לגוף להמשיך לייצר את האנזים לקטאז גם בבגרות. בצפון אירופה וצפון אמריקה רק 20% מהאוכלוסיה אינה מעכלת לקטוז בצורה מיטבית‏[1]. בסין בסביבות 90% מהבוגרים, בתלות באיזור, אינם מעכלים לקטוז בצורה מיטבית‏[2]. בישראל 80% מהאנשים אינם מעכלים לקטוז בצורה מיטבית.‏[3].

הסבר ביוכימי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקטוז הוא דו-סוכר, המצוי בחלב ובמוצרי חלב שונים, בכמויות משתנות.

עיכולו של הלקטוז מתבצע במעי הדק, בעזרת האנזים לקטאז, המפרק את הסוכר לקטוז למרכיביו, גלוקוז וגלקטוז. את שני חד הסוכרים האחרונים, הגוף כבר מסוגל לפרק בקלות רבה. אולם, מסתבר שרק לשליש מבני המין האנושי יש כמות מספקת של אותו אנזים מפרק, לקטאז. אצל שני השלישים האחרים הוא חסר במידה זו או אחרת, ואצלם הלקטוז ממשיך ועובר במערכת העיכול אל המעי הגס. בחלק זה של הגוף, הלקטוז מפורק על ידי חיידקים, כאשר תוצרי תהליך הפירוק הזה, שונים לחלוטין, חומצה לקטית, גז מתאן וגז מימן. החומצה הלקטית הנוצרת בתהליך זה, כמו גם הלקטוז הבלתי מפורק, גורמים שניהם למעי, לספוח אליו יותר מים, דבר העלול לגרום לשלשול. שני התוצרים האחרים, המתאן והמימן, הם כאמור גזים, העלולים לגרום לנפיחות ולכאבי בטן. יש להבדיל אגב, בין תסמינים אלה, הנוצרים במערכת העיכול בלבד ואינם מערבים תגובה חיסונית, לבין אלרגיה לחלבון החלב, שהיא תגובה אימונולוגית לאחד או יותר מחלבוני החלב והיא תופעה שונה לחלוטין.

המצב ניתן לאבחון קליני על ידי בדיקת רגישות ללקטוז, בדיקת נשימה למימן, או בדיקת חומציות הצואה.

הסימפטומים של אי-סבילות ללקטוז מופיעים לאחר צריכה של חלב ומוצרי חלב ונעלמים לאחר הפסקת הצריכה‏[4]. רוב הרגישים ללקטוז יכולים לשתות ככוס חלב אחת ביום ללא תסמינים חריפים‏[5]. חוסר מולד באנזים לקטאז נקרא אלקטזיה, ובמקרה שתינוק סובל ממחלה זו גם תזונה דלת לקטוז לא תעזור ועליו להימנע לחלוטין ממאכלים הכוללים לקטוז.

שכיחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחמישית מהאנשים בצפון אמריקה וצפון אירופה יש רגישות ללקטוז. רגישות זו נובעת מירידה הדרגתית שחלה עם השנים לאחר הגמילה בכמות הלקטאז ופעילותו. ילדים קטנים בדרך כלל אינם מפתחים תסמינים של רגישות ללקטוז. רוב האנשים עם חסר בלקטאז חוו את תחילת התסמינים בגיל ההתבגרות ולאחריו‏[6]. בנוסף, מרבית אוכלוסיית סין ויפן, מרבית אוכלוסיית אפריקה שמדרום לסהרה, חלק ניכר מאוכלוסיית הילידים של דרום אמריקה ו-80% מאוכלוסיית ישראל הם בעלי רגישות ללקטוז.

קיימות דרגות שונות של רגישות ללקטוז. על פי מסקנות נייר עמדה של המכון הלאומי לבריאות בארצות הברית (NIH), שפורסם בפברואר 2010, רוב האנשים בחברה המערבית, שיש אצלם ספיגה לקויה של לקטוז, אינם סובלים ברמה קלינית, אלא ברמה פחותה בהרבה. רובם יכולים לצרוך כמות השווה לכוס חלב ביום, מבלי לסבול מסימפטומים כלשהם‏[7]. בעלי רגישות ללקטוז גם יכולים לרוב לצרוך חלב דל או נטול לקטוז, או לחלופין כמויות קטנות של לקטוז, כגון אלו המצויות ביוגורט, בקוטג' ובגבינות קשות. רק מיעוט מקרב הסובלים מרגישות ללקטוז אינם מסוגלים כלל לעכל מוצרי חלב.

בנוסף, אנשים רבים המניחים שיש להם רגישות ללקטוז, טועים ובפועל מסתבר שיש להם מגוון הפרעות אחרות במערכת העיכול ולא רגישות ללקטוז. מסיבות אלה, האומדנים לשכיחות התסמונת אינם עקביים ואינם מדויקים, מה עוד, שחלק מהאומדנים מתבסס על דעתם האישית של האנשים ולא על מידע רפואי אמין‏[7].

לרוב האוכלוסייה בישראל יש אי סבילות קלה בלבד ללקטוז[דרוש מקור]. השכיחות גבוהה יותר בקרב עדות המזרח והבדואים מאשר בקרב הקבוצות האתניות האחרות.

אבולוציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד למהפכה החקלאית, שהחלה לפני כ-12,000 שנים במזרח התיכון, גוף האדם היה מייצר לקטאז לפירוק חלב, רק בגיל הינקות, ממש כמו אצל מרבית היונקים האחרים. היתרון האבולוציוני שבכך, ברור - הלקטאז מיוצר רק כשיש בו צורך, לפירוקו של חלב האם. בחברות אנושיות שמעולם לא עברו מהפכה חקלאית, הגוף אכן המשיך לנהוג כך. אולם בחברות חקלאיות, שהחזיקו בהמות חולבות (כצאן ובקר), היתרון האבולוציוני התהפך לטובת מי שיכול היה להמשיך ולפרק חלב גם לאחר תקופת ההנקה.

להערכת החוקרים, לפני כ-12,000 שנים אירעה מוטציה עיקרית אחת, ככל הנראה באזור טורקיה של היום. ייתכן גם שמדובר בכמה מוטציות שונות, שאירעו אולי בכמה אזורים חקלאיים בעולם. מכל מקום, מוטציה או מוטציות אלה איפשרו למי שנשא אותן, להמשיך לייצר את האנזים המפרק, גם לאחר תקופת ההנקה.

בתהליך ברירה טבעית שלקח כמה אלפי שנים בודדות בלבד, הפכו המוטציה או המוטציות הללו לשליטות באותן אוכלוסיות, משום שהן פעלו לטובת פרטים ששמרו על היכולת לעכל חלב ומוצריו עד גיל מאוחר ואפילו במשך כל חייהם. היכולת הזו נחשבת כיום לאחד הגורמים לעלייה הדמוגרפית של התקופה הנאוליתית. על פי התאוריה הזו אם כן, זוהי הסיבה שבאירופה, בניגוד לחלקי עולם אחרים, כ-80% מהאוכלוסייה נושאת כיום את המוטציה‏[8].

תורשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלל הגן לרגישות ללקטוז הינו רצסיבי. התופעה נשלטת בלוקוס גנטי בודד חסר תאחיזה למין. כלומר, המודל המסביר את הורשת התכונה הוא המודל התורשתי הפשוט ביותר שנתגלה כבר על ידי גרגור מנדל[דרושה הבהרה].

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

1. Heyman MB. Lactose intolerance in infants, children, and adolescents. Pediatrics. 2006;118:1279-86.
2. American Academy of Pediatrics. Optimizing bone health and calcium intake of infants, children and adolescents. Pediatrics 2006;117:578-85.
3. U.S. Department of Health and Human Services and U.S. Department of Agriculture. Dietary Guidelines for Americans, 2005. 6th Edition. Washington, D.C.: U.S. Government Printing Office, January 2005. www.healthierus.gov/dietaryguidelines.
4. Wooten WJ, Price W. Consensus report of the National Medical Association. The role of dairy and dairy nutrients in the diet of African Americans. J Natl Med Assoc. 2004;96:5S-31S.
5. NIH Consensus Development Conference. Lactose Intolerance and Health, February 2010.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.