רובה בריחי

צלף מתפעל רובה צלפים בריחי M40A3 הנמצא בשירות חיל הנחתים האמריקני. מנגנון הפעולה הבריחי מאפשר דיוק רב יותר.

רובה צלפים M24 SWS המבוסס על רמינגטון מודל 700 בריחי הוא רובה אמין ומדויק מאוד (דיוק של חצי דקת קשת).

הבארט MRAD הוא רובה צלפים מודרני ועדיין נותר נאמן למכלול הבריחי המאפשר דיוק גבוה (0.5–0.35 דקת קשת)

רובה בריחי (באנגלית: Bolt-action rifle) הוא סוג של רובה שמנגנון הטעינה שלו הוא מסוג ירי-בודד המופעל באופן ידני על ידי היורה. כדי לרוקן את בית הבליעה על המפעיל למשוך בריח לאחור, וכדי לגרוף כדור ממחסנית הרובה לתוך בית הבליעה עליו לדחוף אותו קדימה. לפני הירי יש לנעול את הבריח למקומו מאחורי הכדור, כדי שיישאר שם ולא יזוז בעקבות רתע הירי.

מנגנון הפעולה הבריחי נמצא בשימוש גם באקדחים.

היסטוריה

בגלגולם הראשון, הייתה טעינת הרובים מתבצעת דרך קצה הקנה ממנו נורים הקליעים. המפעיל היה צריך לדחוס אבק שרפה בכמות מדודה לתוך הקנה ולדחוס אותו בעזרת חוטר, ולאחר מכן לדחוף את הקליע לקנה עד לתחילתו. אולם מתחילת המאה ה-19, החלו לייצר רובים בריחיים ונעשה בהם שימוש כרובי שירות בצבאות רבים בשתי מלחמות העולם. בסוף שנות השלושים החלו הצבא האדום וצבא ארצות הברית להכניס לשימוש רובים חצי-אוטומטיים, בהם טעינת הכדור הבא לאחר הירי מתבצעת בצורה אוטומטית. בשלבים הראשונים של מלחמת העולם השנייה היה רובה חצי אוטומטי מדגם SVT-40 רובה שירות עיקרים ביחידות חיל הרגלים בצבא האדום. אך האבדות שספג הצבא האדום והפגיעה בתעשייה הצבאית של ברית המועצות אילץ את הצבא לחזור לשימוש ברובה בריחי מדגם מוסין נגאן. לעומתו, בצבא ארצות הברית במהלך כל המלחמה הרובים העיקריים היו רובים חצי-אוטומטיים - M1 גאראנד וM1 קרבין. הצבא הנאצי התחיל את המלחמה עם רובים בריחיים בלבד, אך במהלך המלחמה הוכנסו לשירות רובים חצי-אוטומטיים מדגם Gewehr 41 וGewehr 43, ולקראת סוף המלחמה הוכנס לשירות רובה סער StG44, בו מתאפשר אף ירי של צרור בלחיצת אחת על ההדק. אך קצב הייצור של הרובים החדשים לא עמד בדרישות הצבא ורוב החיילים המשיכו להשתמש ברובים בריחיים.

ב20 שנים שעברו מאז תום מלחמת העולם השנייה עברו מרבית צבאות העולם לשימוש ברובים חצי-אוטומטיים או לשימוש ברובי סער. רובים בריחיים נשארו כרובי צלפים או כנשק טקסי.

שימוש בהווה

יתרונות הרובה הבריחי הם: אמינות ופשטות, דיוק פוטנציאלי ומשקל ועלות נמוכים. חסרונו הוא קצב האש, הנמוך יחסית לרובים בעלי מנגנון הפעלה מתקדם יותר. נתונים אלה הופכים את הרובה הבריחי למועדף כרובה צלפים: לציד, לצליפה צבאית ומשטרתית וכתחביב. רובי הצלפים הבריחיים נחשבים לרובי הצלפים המדויקים ביותר.

אופן הפעולה

הרובה הבריחי נטען מהקצה האחורי של הקנה. הבריח הוא חלק מרכזי במכלול שאחראי על דחיפת הכדור לבית הבליעה לשם ביצוע ירי. לפני הירי יש לשחרר את נעילת הבריח, לרוב על ידי סיבובו בעזרת ידית קטנה שמחוברת אליו, ולמשכו לאחור ולפנים כדי להכניס כדור ראשון לבית הבליעה. לאחר מכן נועלים את הבריח, באמצעות סיבוב הידית בחזרה לתוך חריץ ייעודי במעצה הנשק, על מנת שהגזים הנוצרים בעת הירי לא ייפלטו אחורה לכיוון היורה, אלא ינוצלו במלואם לדחיפת הקליע קדימה דרך הקנה מה שמגביר את מהירות הקליע וכתוצאה מכך את הדיוק בפגיעה במטרה.

לאחר הירי, מסובבים את הבריח כדי לשחרר את נעילתו, ומושכים אותו לאחור כדי לרוקן את בית הבליעה. לאחר מכן דוחפים אותו קדימה כדי לגרוף לבית הבליעה כדור מהמחסנית ולבצע ירי נוסף, ונועלים שוב את הבריח.

לקריאה נוספת

• רובה צלפים
• טנגו 51
• רמינגטון M24

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רובה בריחי בוויקישיתוף

• רובה בריחי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)