רוד איילנד (BB-17)
 | |
| USS רוד איילנד בלב ים | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי |
 צי ארצות הברית |
| סדרה | אוניות המערכה מסדרת וירג'יניה |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
Fore River Shipyard  |
| תחילת הבנייה | 1 במאי 1902 |
| הושקה | 17 במאי 1904 |
| תקופת הפעילות | 19 בפברואר 1906 – 30 ביוני 1920 (14 שנים) |
| אחריתה | נמכרה לגריטה ב-1 בנובמבר 1923 |
| מלחמות וקרבות |
מלחמת העולם הראשונה |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 15,188 טון, מקסימלי: 16,352 טון |
| אורך | 134 מטר |
| רוחב | 23 מטר |
| שוקע | 7 מטר |
| מהירות | 19 קשרים |
| גודל הצוות | 812 קצינים ומלחים |
| טווח שיוט | 9,000 ק"מ במהירות 10 קשר |
| הנעה | 12 דוודים המזינים 2 מנועי קיטור תלת-דרגתיים בהספק 19,000 כוחות סוס |
| צורת הנעה | 2 מדחפים |
| שריון |
חגורת שריון: 6–11 אינץ' (152–279 מ"מ) ברבטות: 10 אינץ' (254 מ"מ) צריחים: 12 אינץ' (305 מ"מ) מגדל הניווט: 9 אינץ' (229 מ"מ) |
| חימוש |
4 תותחי 12 אינץ' (305 מ"מ) 8 תותחי 8 אינץ' (203 מ"מ) 12 תותחי 6 אינץ' (152 מ"מ) 12 תותחי 3 אינץ' (76 מ"מ) 12 תותחי 3 פאונד 47 מ"מ (1.9 אינץ') 4 צינורות טורפדו 21 אינץ' (533 מ"מ) |
  | |
אוניית המערכה רוד איילנד (BB-17) הייתה האחרונה מבין חמש אוניות המערכה מסדרת וירג'יניה שנבנו עבור צי ארצות הברית, והייתה הספינה השנייה שנשאה שם זה. היא הונחה במאי 1902, הושקה במאי 1904 והוכנסה לשירות בצי האטלנטי בפברואר 1906. האונייה הייתה חמושה בסוללה התקפית של ארבעה תותחי 12 אינץ' (305 מילימטרים) ושמונה תותחי 8 אינץ' (203 מילימטרים), והייתה מסוגלת למהירות מרבית של 19 קשרים (35 קמ"ש).
הקריירה של האונייה כללה בעיקר אימונים עם אוניות המערכה האחרות של הצי האטלנטי. רוד איילנד השתתפה בשייט של הצי הלבן הגדול בשנים 1907–1909, ולאחר מכן נשארה בעיקר באוקיינוס האטלנטי. בסוף 1913, היא שייטה לחוף הים הקריבי של מקסיקו כדי להגן על האינטרסים האמריקאיים במהלך המהפכה המקסיקנית. לאחר כניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה באפריל 1917, רוד איילנד הוקצתה לסיורים נגד צוללות מול החוף המזרחי של ארצות הברית. החל מדצמבר 1918, לאחר תום המלחמה, שימשה האונייה להחזרת חיילים אמריקאים. היא נשאה למעלה מ-5,000 חיילים במהלך חמש הפלגות. היא הועברה לזמן קצר לצי האוקיינוס השקט ב-1919 לפני שהוצאה משירות ב-1920 ונמכרה לגרוטאות ב-1923 על פי תנאי האמנה הימית של וושינגטון.
תכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]
עבודת העיצוב על סדרת וירג'יניה החלה בשנת 1899, לאחר ניצחון ארצות הברית במלחמת ארצות הברית–ספרד, אשר הוכיחה את הצורך באוניות מערכה לים הפתוח המתאימות למבצעים בחו"ל, ופתרה סוף סוף את הוויכוח בין תומכי הסוג הזה לבין אלו אשר העדיפו אוניות עם לוח חופשי נמוך להגנה על החוף. המתכננים כללו סידור מרוכז של התותחים הראשיים וחלק מהתותחים המשניים, מה שהוכיח את עצמו כאכזבה משמעותית בשירות, שכן ירי של כל אחד ממערכות התותחים הפריע לאחרות, והאט את קצב האש.
רוד איילנד הייתה באורך כולל של 441 רגל 3 אינץ' (134.49 מטרים), רוחב של 76 רגל 3 אינץ' (23.24 מטרים) ושוקע של 23 רגל 9 אינץ' (7.24 מטרים). הדחק האונייה היה 14,948 טונות ארוכות (15,188 טונות) בתפוסה סטנדרטית ועד 16,094 טונות ארוכות (16,352 טונות) במעמס מלא. האונייה הונעה על ידי מנועי קיטור תלת דרגתיים עם שני מדחפים, בדירוג של 19,000 כוחות סוס (14,000 קילוואט), עם קיטור המסופק על ידי שנים עשר דוודי Babcock & Wilcox המופעלים בפחם. מערכת ההנעה העניקה של 19 קשרים (35 קמ"ש). כפי שנבנתה, הותקנו לה תרנים צבאיים כבדים, אך אלה הוחלפו במהירות בתרני כלוב ב-1909. היה לה צוות של 812 קצינים ומלחים.
האונייה הייתה חמושה בסוללה ראשית של ארבעה תותחי 12 אינץ' (305 מ"מ) /40 קליבר Mark 4 בשני צריחי תותחים תאומים על קו האמצע, מקדימה ומאחורה. הסוללה המשנית כללה שמונה תותחי 8 אינץ' (203 מ"מ) /45 קליבר ו-12 תותחי 6 אינץ' (152 מ"מ) /50 קליבר. תותחי ה-8 אינץ' היו מורכבים בארבעה צריחים תאומים; שניים מהם הוצבו על גבי צריחי הסוללה הראשיים, כאשר שני הצריחים האחרים לצד הארובה הקדמית. תותחי ה-6 אינץ' הונחו בקזמטים בגוף האונייה. להגנה מטווח קרוב נגד סירות טורפדו, היא נשאה 12 תותחי 3 אינץ' (76 מ"מ) /50 קליבר המורכבים בקזמטים לאורך דופן הגוף ו-12 תותחי 3 פאונד. היא גם נשאה שני תותחי 1 פאונד. כפי שהיה סטנדרטי עבור אוניות ראשה באותה התקופה, רוד איילנד נשאה ארבעה צינורות טורפדו בקוטר 21 אינץ' (533 מ"מ), שקועים בגוף שלה בצד הרוחב.
חגורת השריון הראשית של רוד איילנד הייתה בעובי 11 אינץ' (279 מילימטרים) מעל מחסני התחמושת וחללי המכונות ובעובי 6 אינץ' (152 מילימטרים) במקום אחר. חזיתות צריחי תותחי הסוללה הראשיים (והצריחים המשניים מעליהם) היו בעובי 12 אינץ' (305 מילימטרים). כל צריח נשען על ברבטות תומכות שהיו מוגנות עם חיפוי שריון בעובי 10 אינץ' (254 מילימטרים). למגדל הניווט היו דפנות בעובי 9 אינץ' (229 מילימטרים).
היסטוריית שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
קריירה מוקדמת והצי הלבן הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]
._Starboard_side,_05-02-1907_-_NARA_-_512930.jpg)
רוד איילנד הונחה במספנת פור ריבר במסצ'וסטס ב-1 במאי 1902 והושקה ב-17 במאי 1904, בקול תרועה רמה עקב שביתת עובדים במספנה. עם ההשקה, האונייה נתקעה על גדת בוץ שם היא נשארה לפני שנגררה לציפה יומיים לאחר מכן. האונייה הושלמה שנה לאחר מכן, וב-19 בפברואר 1906 הוכנסה לשירות בצי. האונייה ערכה שיוט טלטלה נרחב וניסויים ימיים לפני הפלגה להמפטון רודס, שם היא שובצה לפלגה השנייה של השייטת הראשונה, הצי האטלנטי ב-1 בינואר 1907. היא עזבה את המפטון רודס ב-9 במרץ 1907, לכיוון מפרץ גואנטנמו, קובה. שם ערכו היא ושאר השייטת הראשונה תמרונים ואימוני ירי. לאחר סיום התרגילים הללו, היא חזרה לחוף המזרחי של ארצות הברית לשייט למפרץ כף קוד.
ב-8 בדצמבר, רוד איילנד חזרה להמפטון רודס, שם היא וחמש עשרה אוניות מערכה אחרות ערכו סקירה ימית בתחילת השייט של הצי הלבן הגדול. אל אוניות המערכה הצטרפו אוניות תובלה ושייטת ספינות טורפדו. ב-16 בדצמבר, הנשיא תאודור רוזוולט סקר את הצי לפני שיצא למסע הראשון. השייט של הצי הלבן הגדול נתפס כדרך להפגין כוח צבאי אמריקאי, במיוחד כלפי יפן. המתיחות החלה לעלות בין ארצות הברית ליפן לאחר ניצחונה של האחרונה במלחמת רוסיה–יפן ב-1905, במיוחד בשל התנגדות גזענית להגירה היפנית לארצות הברית. העיתונות בשתי המדינות החלה לקרוא למלחמה, ורוזוולט קיווה להשתמש בהפגנת הכוח הימי כדי להרתיע את התוקפנות היפנית. הצי שייט דרומה לאיים הקריביים ולאחר מכן לדרום אמריקה, וערך עצירות בפורט אוף ספיין, ריו דה ז'ניירו, פונטה ארנס וולפראיסו, בין ערים אחרות. לאחר הגעתו למקסיקו במרץ 1908, הצי בילה שלושה שבועות באימון ירי.
לאחר מכן חידש הצי את מסעו במעלה חוף האוקיינוס השקט של אמריקה, ועצר בסן פרנסיסקו ובסיאטל לפני שחצה את האוקיינוס השקט לאוסטרליה, ועצר בדרך בהוואי. העצירות בדרום האוקיינוס השקט כללו את מלבורן, סידני ואוקלנד. לאחר שעזב את אוסטרליה, פנה הצי צפונה לפיליפינים, ועצר במנילה, לפני שהמשיך ליפן שם נערך טקס קבלת פנים ביוקוהמה. לאחר מכן ערך הצי שלושה שבועות של תרגילים במפרץ סוביק בפיליפינים בנובמבר. האוניות חלפו על פני סינגפור ב-6 בדצמבר ונכנסו לאוקיינוס ההודי; הם הטעינו פחם בקולומבו לפני שהמשיכו לתעלת סואץ והטעינו שוב פחם בפורט סעיד, מצרים. הצי ביקר במספר נמלים ים תיכונים לפני שעצר בגיברלטר, שם צי בינלאומי של ספינות מלחמה בריטיות, רוסיות, צרפתיות והולנדיות קיבל את פני האמריקנים. לאחר מכן חצו האוניות את האוקיינוס האטלנטי כדי לחזור להמפטון רודס ב-22 בפברואר 1909, לאחר שעברו 46,729 מיילים ימיים (86,542 ק"מ). שם ערכו סקירה ימית עבור תאודור רוזוולט.
1909–1923[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר סיום הסקירה, רוד איילנד יצאה לניו יורק לשיפוץ במספנת הצי של ניו יורק. במהלך השיפוץ, ב-8 במרץ, הוקצתה האונייה לפלגה השלישית, השייטת הראשונה. לאחר שיצאה מהמבדוק היבש, היא חידשה את שגרת התמרונים הרגילה של ימי השלום עם שאר השייטת, אימוני ירי והפלגות אימונים. בפברואר 1910 היא נשלחה לשייט באיים הקריביים. האונייה שובצה לפלגה הרביעית, השייטת הראשונה ב-20 באוקטובר, ושבועיים לאחר מכן ערכו היא ושאר השייטת סקירה ימית בבוסטון עבור הנשיא ויליאם הווארד טאפט ב-2 בנובמבר. לאחר מכן חצו הספינות את האוקיינוס האטלנטי כדי לבקר בנמלי אירופה; רוד איילנד הפליגה לגרייבסנד. במהלך השייט ערך הצי אימוני קרב וסיור בקנה מידה גדול. רוד איילנד ושאר האוניות חצו מחדש את האוקיינוס האטלנטי ועצרו במפרץ גואנטנמו ב-13 בינואר 1911.
לאחר מכן חידשה האונייה את שגרת ימי השלום שלה, שנמשכה במשך שלוש השנים הבאות, עם שייט לקי וסט, פלורידה והוואנה ומפרץ גואנטנמו בקובה ביוני – יולי 1912. עם שובה, היא שובצה באופן זמני כאוניית הדגל של הפלגה השלישית ב-17 ביולי. משימה זו הייתה קצרת מועד, וב-1 באוגוסט העביר מפקד הפלגה את דגלו לאוניית האחות שלה ניו ג'רזי. ב-28 ביוני 1913, רוד איילנד הפכה שוב לאוניית הדגל של הפלגה, ותפקיד זה נמשך עד 18 בינואר 1914. בסוף 1913, הצי האמריקני החל להיות מעורב יותר ויותר במהפכה המקסיקנית; בסוף 1913, רוד איילנד שייטה מול וראקרוס, טמפיקו וטוקספן כדי להגן על אזרחים אמריקאים במדינה. בפברואר 1914 עזבה האונייה את האזור ועצרה במפרץ גואנטנמו למשך שבועיים לפני שהמשיכה לארצות הברית כדי לחזור לשגרה הרגילה שלה.
האונייה יצאה לשני הפלגות כדי להציג את הדגל באיים הקריביים, הראשון מאוקטובר 1914 עד מרץ 1915, והשני מינואר עד פברואר 1916. בתקופה זו שימשה כאוניית הדגל של הפלגה הרביעית, השייטת הראשונה, מ-19 בדצמבר 1914 עד 20 בינואר 1915. ב-15 במאי 1916, היא צומצמה לעתודת הצי במספנת הצי בבוסטון, והודחה רשמית מהצי האטלנטי למחרת. בין 24 ביוני ל-28 בספטמבר, היא שירתה כאוניית הדגל של המפקד העליון, כוח המילואים, הצי האטלנטי. רוד איילנד הוחזרה לפעילות ב-27 במרץ 1917, כאשר המתיחות עם גרמניה עלתה באופן דרמטי כתוצאה ממערכת הצוללות הבלתי מוגבלת של הגרמנים שהושקה מוקדם יותר באותה השנה. ארצות הברית הכריזה מלחמה ב-6 באפריל, וב-3 במאי הפכה האונייה לאוניית הדגל של פלגת אוניות המערכה השלישית, הצי האטלנטי. צוות האונייה עבר הכשרה מקיפה כדי להעלות את האונייה למוכנות לחימה לפני שהיא שובצה לסיורים נגד צוללות מול האי טנג'יר, מרילנד. היא התבססה מחוץ להמפטון רודס בשנת 1918.
באפריל, רוד איילנד הועברה לפלגת אוניות המערכה השנייה, וביוני היא ערכה ניסויים להוכחת טורפדו. בתום המלחמה בנובמבר, הוקצתה האונייה למבצע הובלת חיילים אמריקאים חזרה מצרפת. המסע הראשון החל ב-18 בדצמבר; רוד איילנד ווירג'יניה יצאו לברסט, צרפת, לשם הגיעו ב-30 בדצמבר. שתי האוניות קלטו 2,043 איש ביניהן במהלך שהות של שלושה ימים בנמל. במהלך ארבע מסעות נוספים, שהאחרון שבהם הסתיים ב-4 ביולי 1919, היא נשאה יותר מ-5,000 איש לבוסטון. ב-17 ביולי, היא הוקצתה כאוניית הדגל של פלגת אוניות המערכה הראשונה, צי האוקיינוס השקט. היא עזבה את בוסטון חמישה ימים לאחר מכן ושייטה לבלבואה, בכניסה לתעלת פנמה. לאחר מעבר התעלה, יצאה רוד איילנד צפונה, אל Mare Island Navy Yard, שם היא נשארה עד 1920. ב-30 ביוני היא הוצאה מהשירות והושמה במילואים. על פי תנאי האמנה הימית של וושינגטון משנת 1922, רוד איילנד נמכרה לגרוטאות ב-1 בנובמבר 1923 ופורקה. פעמון האונייה נשמר בתצוגה בבית מדינת רוד איילנד.
