רכבות 68-80-88

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רכבות 68-80-88 הוא שיר של דני רובס המוקדש לג'ון לנון. זהו השיר השני באלבומו הרביעי "בגוף ראשון" (1991), אורכו ארבע דקות ושלושים ושש שניות (4:36), והוא השיר המוכּר ביותר מבין שירי האלבום. השיר נכלל גם באלבום האוסף של רובס "עשור! או שאני יורה..." (1994). רובס שר אותו כמעט בכל הופעותיו והוא השיר היחיד פרי עטו שהוא מבצע בהופעותיו משירי הביטלס. הוא נוהג לספר בפירוט את הסיפור מאחורי השיר, החל מתיאור יום הרצח של לנון וכלה באופן שבו הוא השפיע על חייו.

הרקע לשיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדר האירועים בשיר מתחיל דווקא מהשנה האמצעית ונגמר בשנה הקדומה יותר. דהינו שרובס כתב את השיר כשהעלילה מתחילה ב-1980, ממשיכה ב-1988 ונגמרת ב-1968.

1980[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1980 היה רובס נשוי טרי לאשתו הראשונה דינה והם התגוררו בכיכר דיזנגוף בתל אביב ועברו מדירה בצד אחד של הכיכר לדירה בצד השני. ב-8 בדצמבר 1980, היום בו נרצח ג'ון לנון בידי מארק צ'פמן, הגיעו המובילים והעבירו את כל הארגזים לדירה החדשה ורובס, אחרי לילה של הופעה, נשאר לישון על מזרן בדירה הישנה עם טרנזיסטור פועל לצדו. רצף שירים של הביטלס משך אותו מתוך השינה ואז הוא שמע את קולו ה"קודר" של יואב קוטנר מכריז "ולמי שעוד לא שמע את הידיעה, הלילה נרצח ג'ון לנון". רובס, שהוא מעריץ ביטלס מושבע, קיבל בכאב את הידיעה המרה ורץ לאשתו, ששמעה אף היא את הידיעה ממקור אחר. הם נפגשו בכיכר והתחבקו באבל משותף על לנון, היוצר האהוב שהשפיע על חייהם.

1988[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1988 יצא לאקרנים הסרט "דמיין" (Imagine: John Lennon), סרט תיעודי על חייו של לנון. הסרט הורכב מראיונות עם בני משפחה וקולגות של לנון ומקטעי ארכיון. בין המרואיינים הייתה סינתיה לנון, אשתו הראשונה. ג'ון וסינתיה התחתנו צעירים, באופן לא מתוכנן, ב-1962, לאחר שהיא גילתה שהיא בהיריון עם בנם ג'וליאן, שלבסוף המשיך את דרכו של לנון והפך לזמר. נישואיהם ידעו קשיים ומשברים רבים, והסתיימו סופית ב-1968, אך היו לכך רמזים מטרימים, ועל רגע כזה סיפרה סינתיה בסרט.

1968[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת 1968 נסעו חברי הביטלס ובנות זוגם למהרישי מהש יוגי בהודו. הזוג לנון נפרדו זמן קצר לאחר ששבו לאנגליה, אך למעשה הסיפור שמתארת סינתיה בסרט התרחש באוגוסט 1967, כשהביטלס נסעו לשמוע את המהרישי בפעם הראשונה, בסמינר בנסיעה בבנגור, ויילס, שקוצרה עקב מותו הפתאומי של אמרגן הלהקה בריאן אפשטיין. חברי הלהקה נסעו לבנגלור ברכבת, והתחנה בלונדון שקקה המולת מעריצים, אנשי תקשורת, שוטרים ונוסעים. ג'ון, שהיה רגיל שיש מי שדואג עבורו לציוד, רץ לרציף עם חבריו ללהקה. סינתיה נשארה מאחור עם המזוודות, ניסתה למהר בעקבותיו תוך שהיא מפלסת את דרכה בין ההמון, אך כשהגיעה לרציף, עוכבה בידי שוטר שלא זיהה אותה; הוא חסם את דרכה והבהיר לה שהיא איחרה את הרכבת. סינתיה סיפרה כי ראתה בכך רגע סימבולי שסימן את תום היחסים ביניהם – ג'ון ברכבת המתרחקת, ממשיך קדימה, בשעה שהיא נשארת מאחור על הרציף, מוצפת דמעות[1].

אזכורים תרבותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרדיטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Cynthia Lennon (2005), John, pp.196–198