לדלג לתוכן

שאבלי (יין)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שאבלי
Chablis
מוצא צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

שאבליצרפתית: Chablis) הוא מחוז היין הצפוני ביותר של אזור היין של בורגון בצרפת. האקלים הקריר שלו מייצר יינות עם יותר חומציות ופחות פירותיות מגפני שרדונה הגדלים באזורים חמים יותר. בהסמכת כינוי מקור מבוקר של שאבלי (Chablis Appellation d'origine contrôlée) נדרש להשתמש בענבי שרדונה בלבד.

הגפנים מסביב לעיירה שאבלי מייצרים יין לבן יבש (באותו שם) הידוע בטוהר הארומה והטעם שלו. בהשוואה ליינות הלבנים משאר בורגון, יין שאבלי מושפע בדרך כלל הרבה פחות מחבית יין מעץ אלון. השאבלי הבסיסי ביותר אינו מיושן כלל בחביות עץ אלון ומיוצר במיכלי נירוסטה.

כמות התיישנות בחבית, אם בכלל, היא בחירה סגנונית המשתנה מאוד בין מפיקי השאבלי. יינות גראן קרו ופרמייר קרו רבים מתיישנים לתקופה מסוימת בחביות עץ אלון, אך בדרך כלל הזמן בחבית ושיעור החביות החדשות קטן בהרבה מאשר עבור יינות לבנים של קוט דה בון.[1]

מיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחוז היון שבה נמצאת שאבלי

שאבלי שוכנת כ-16 ק"מ מזרחית לאוסר במחוז יון, הממוקם בערך באמצע הדרך בין קוט ד'אור לבין פריז. מבין אזורי גידול היין של צרפת, רק אזור היין שמפאן, לורן ואלזס נמצאות במיקום צפוני יותר. שאבלי קרובה יותר למחוז אוב הדרומי של שמפאן מאשר לשאר בורגון.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך ימי הביניים הכנסייה הקתולית, במיוחד נזירים ציסטרציאנים, הפכו לבעלי השפעה גדולה בביסוס האינטרס הכלכלי והמסחרי של גידול גפנים עבור האזור. מנזר פונטיני נוסד בשנת 1114, והנזירים נטעו גפנים לאורך הסריין.[2] אנסריק דה מונטריאול (Anséric de Montréal) נתן כרם בשאבלי למנזר בשנת 1186.[3] בשנת 1245 תיאר הכרוניקן סאלימבנה די אדם יין שאבלי.[4] מאמינים כי שרדונה ניטע לראשונה בשאבלי על ידי מנזר הציסטרציאנים של פונטיני במאה ה-12, ומשם התפשט דרומה לשאר אזור בורגון.[5]

אזור שאבלי הפך לחלק מדוכסות בורגונדיה במאה ה-15.[6] יש תיעוד באמצע המאה ה-15 של משלוח יין שאבלי לפלנדריה ולפיקארדי, אבל בפברואר 1568 העיר הייתה במצור על ידי ההוגנוטים, ששרפו חלק ממנה.[7]

אקלים וגאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל כרמי הגראן קרו וכרמי פרמייר קרו של שאבלי נטועים בעיקר על אדמת קימרידג'אן המורכבת מאבן גיר, חימר וקונכיות צדפות מאובנות (בתמונה) .

בהיותו ממוקם בצפון מזרח צרפת, אזור שאבלי נחשב לשלוחה הצפונית ביותר של אזור היין של בורגון, אך הוא מופרד מקוט ד'אור על ידי גבעות המורבן, כאשר עיירת היין הראשית בבורגון, בון (Beaune), ממוקמת יותר מ-100 ק"מ משם. עקב כך, אזור שאבלי מבודד יחסית מאזורי ייצור יין אחרים, כאשר הכרמים הדרומיים של איזור שמפאן במחוז אוב, הם איזורי ייצור היין הקרובים ביותר.

ייצור יין[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאה ה-20 ראתה התקדמות רבה בטכנולוגיה ובשיטות ייצור יין - במיוחד הכנסת תסיסה מבוקרת טמפרטורה והשריה מבוקרת של תסיסה מלולקטית. הנושא בייצור יין שעדיין שנוי במחלוקת באזור הוא השימוש בעץ אלון. מבחינה היסטורית התיישן שאבלי בחביות עץ ישנות שהיו נייטרליות במהותן: הן לא העניקו את טעמי עץ האלון האופייניים (וניל, קינמון, טוסט, קוקוס וכו') שקשורים היום ליישון יין בחביות. קשה היה לשלוט בהיגיינה עם החביות הישנות הללו, והן היו עלולות לפתח פגמים ביין, כולל שינוי צבע. החביות הישנות הללו הוחלפו במיכלי תסיסה מנירוסטה אשר גם נשלטו בטמפרטורות.[8]

כוס ובקבוק שאבלי

ענבים ויין[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאבלי מאופיין בצבעו הצהוב החיוור עם גוון ירקרק.

כל שאבלי עשוי 100% מענבי השרדונה. כמה מומחי יין, כמו ג'נסיס רובינסון, מאמינים שהיין משאבלי הוא אחד הביטויים ה"טהורים" ביותר לאופי הזני של השרדונה, בגלל הסגנון הפשוט של ייצור היין המועדף באזור זה. יינני שאבלי רוצים להדגיש את הטרואר של האדמה הגירנית והאקלים הקריר יותר המסייעים לשמור על חומציות גבוהה. יינות שאבלי מאופיינים בצבעם הירקרק-צהוב ובבהירותם. החומציות העזה, דמוית תפוח ירוק, היא סימן מסחרי של היינות ויכולה להיות מורגשת בזר. החומציות יכולה להירגע עם הגיל, כמו רוב הבורגונדי הלבן, שאבלי יכולה להתיישן. בעוד שהסגנונות והוינטג' של ההפקה יכולים למלא תפקיד משפיע, גראן קרו שאבלי יכול בדרך כלל להתיישן הרבה יותר מ-15 שנים בעוד שרבים מהפרימייר קרואים יזדקנו היטב במשך 10 שנים לפחות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שאבלי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ J. Robinson (ed) "The Oxford Companion to Wine" Third Edition pp. 148–149 Oxford University Press 2006 מסת"ב 0-19-860990-6.
  2. ^ Pierre Vital (1956). Les vieilles vignes de notre France (בצרפתית). Société civile d'information et d'édition des services agricoles. p. 184.
  3. ^ Constance Brittain Bouchard (1991). Holy Entrepreneurs: Cistercians, Knights, and Economic Exchange in Twelfth-century Burgundy. Cornell University Press. p. 104. ISBN 0-8014-2527-1.
  4. ^ Marie-Hélène BAYLAC (28 במאי 2014). Dictionnaire gourmand: Du canard d'Apicius à la purée de Joël Robuchon (בצרפתית). Place Des Editeurs. p. 433. ISBN 978-2-258-10186-9. {{cite book}}: (עזרה)
  5. ^ H. Johnson Vintage: The Story of Wine p. 130 Simon and Schuster 1989 מסת"ב 0-671-68702-6.
  6. ^ E. McCarthy & M. Ewing-Mulligan French Wine for Dummies pp. 90–93 Wiley Publishing 2001 מסת"ב 0-7645-5354-2.
  7. ^ Rosemary George (1 באוקטובר 1984). The Wines of Chablis and the Yonne. Sotheby Publications. pp. 21–2. ISBN 0856671797. {{cite book}}: (עזרה)
  8. ^ A. Domine (ed) Wine pp. 186–187 Ullmann Publishing 2008 מסת"ב 978-3-8331-4611-4.