שאלאמון, מלך הונגריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שאלאמון, מלך הונגריה
Salamon magyar király
Salamoun.jpg
לידה 1053 עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1087 (בגיל 34 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הונגריה, ממלכת הונגריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה פולה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת בית ארפאד
אב Andrew I of Hungary עריכת הנתון בוויקינתונים
אם אנסטסיה מקייב עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
שאלאמון מבקש עזרה מהקיסר היינריך הרביעי
המלך שאלאמון ואחיו הצעיר הנסיך דוד

שַאלַאמוֹן או סלומוןהונגרית: Salamon; ‏10531087) היה נסיך הונגרי מבית ארפאד. משנת 1057 כונה "המלך הצעיר" כי לבקשת אביו הוכתר למלך במהלך מלכות אביו. בין השנים 1063 ו-1074  היה מלך הונגריה (אנ') השביעי[1] של ממלכת הונגריה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאלאמון הוכתר כ"מלך צעיר" בעיר סקשפהרוואר (Székesfehérvár) עוד בחיי אביו, אך נאלץ להימלט מהונגריה עם משפחתו לאחר שדודו, לימים, המלך בּלָה הראשון(אנ') הפיל את שלטון אביו בשנת 1060 במהלך סדרת קרבות בהם נהרג אביו. שאלאמון חזר להונגריה כעבור שלוש שנים בעזרת חיילות גרמניים[2], ניצח את המלך בלה בשנת 1063 והוכתר למלך ממלכת הונגריה. בהזדמנות זו נשא לאישה את יודית (אנ') אחותו הצעירה של הקיסר היינריך הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה שלמעשה החזיר אותו לכס המלוכה.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביו של שאלאמון היה אַנְדרַאש הראשון (אנ'), אחד מבניו של הנסיך ואַזול (אנ'). מאחר שוואזול לא היה מרוצה מהיורש לכס המלוכה שנבחר על ידי אישטוון הראשון, מלך הונגריה ( בהונגרית: I. István), הוא מרד בו בשנות השלושים של המאה ה-11. המרידה דוכאה על ידי אישטוואן והוא עיוור את וואזול והגלה את כל משפחתו. הם התיישבו תחילה בצ'כיה, בחצרו של נסיך בוהמיה אולדריק, ומשם יצאו לאדמה פולנית, שם מייסקו השני (אנ') אירח אותם. אנדראש, בנו של וואזול, המשיך לחצרו של יארוסלאב הראשון, נסיך קייב שכונה "ירוסלב החכם". בשנות גלותו שם הוא נשא לאישה את אנסטסיה מקייב, בתו של ירוסלב החכם. שנים רבות לא נולדו להם ילדים. עד שלבסוף נולדו שלושה בזה אחר זה.

בחיו של אנדראס חלה תפנית משמעותית כשהאצילים ההונגרים קראו לו בחזרה לכס המלכות ההונגרי שאותו אכן תפס במחצית השנייה של שנת 1046, הקיסר הגרמני, היינריך השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, לא השלים עם הדחתו של המלך פטר על ידי אנדראש וניסה לפלוש לממלכת הונגריה מספר פעמים, אך כל ניסיונותיו נהדפו. שיחות השלום בין הצדדים התחילו כבר על ידי בנו, היינריך הרביעי. אחת ההתחייבויות שהופיעו בהסכם השלום שנחתם בשנת 1058, הייתה איחוד השושלות. אנדראש אירס את שאלאמון בנו בן ה-5 עם יודית אחותו הצעירה בת ה -11 של היינריך. כשנה לאחר נישואיו בשנת 1963 חתם שאלאמון הסכם עם דודניו, גֵזָה (הו') ולאַסְלוֹ (אנ') שהכירו בשלטונו. מיד לאחר מכן, בשנת 1064 הוכתר שאלאמון שוב למלך הונגריה בעיר פץ' (Pécs). בתחילה פעלו יחד הוא ובני דודיו נגד הצ'כים והקומנים, אבל היחסים בין השלושה התדרדרו משנת 1070, ואז גזה התמרד נגדו. בקרב ב-14 במארס 1074 שאלאמון הובס. בשנת 1081 הוא ויתר רשמית על כס המלוכה. מאוחר יותר ניסה להשיג אותו בחזרה מספר פעמים ועל פי האגדה זנח את שאיפותיו אלה רק לקראת סוף ימיו ובילה את שארית חייו בעלייה לרגל ותפילה. הוא מת בשנת 1087 בפולה שבקרואטיה היום.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנישואי שאלאמון עם הנסיכה יודית משוואביה לא נולדו תחילה ילדים, ומקורות שונים מציינים שהנישואים לא היו אידיליים. כאשר ביקר שאלאמון את היינריך בשנת 1083 כדי לבקש ממנו עזרה נוספת, הוא ניסה לחדש את יחסיו עם אשתו, אך המקור הגרמני מציין: "אף אחד מהם לא שמר על נאמנות לקדושת הנישואים, אלא הדדית בגדו זה בזו ללא כל נקיפות מצפון"[3]. עם זאת, על פי אותם מקורות גרמניים, נולדה להם בכל זאת בת משותפת סופיה († כ 1100), שהפכה לאשתו של הרוזן Poppo von Berg-Schelklingen . עם קבלת הידיעה על מותו של שאלאמון נישאה יהודית בשנית לדוכס הפולני וולדיסלאו הראשון(אנ'), וילדה לו שלושה ילדים.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Anna Comnena: The Alexiad (Translated by E. R. A. Sewter) (1969). Penguin Books. ISBN 978-0-14-044958-7.
  • "Bernold of St Blasien, Chronicle" (2008). In Robinson, I. S. Eleventh-Century Germany: The Swabian Chronicles. Manchaster University Press. pp. 245–337. ISBN 978-0-7190-7734-0.
  • "Berthold of Reichenau, Chronicle: Second Version" (2008). In Robinson, I. S. Eleventh-Century Germany: The Swabian Chronicles. Manchaster University Press. pp. 108–244. ISBN 978-0-7190-7734-0.
  • "Pope Gregory VII's letter to King Solomon of Hungary, claiming suzerainty over that kingdom". In The Correspondence of Pope Gregory: Selected Letters from the Registrum (Translated with and Introduction and Notes by Ephraim Emerton). Columbia University Press. pp. 48–49. ISBN 978-0-231-09627-0.
  • Simon of Kéza: The Deeds of the Hungarians (Edited and translated by László Veszprémy and Frank Schaer with a study by Jenő Szűcs) (1999). CEU Press. ISBN 963-9116-31-9.
  • The Hungarian Illuminated Chronicle: Chronica de Gestis Hungarorum (Edited by Dezső Dercsényi) (1970). Corvina, Taplinger Publishing. ISBN 0-8008-4015-1.


מידע נוסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

Grandpierre K. Endre. Királygyilkosságok. Magyarok Titkos Története, 67–71. o. (1991). ISBN 963-7707-00-X ( רציחות מלכים, ההיסטוריה הסודית של ההונגרים)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Naptártörténeti kislexikon, összeállította Schalk Gyula, Fiesta-Saxum, 1999, ISBN 963-9084-50-6, 172. oldal (בהונגרית)
  2. ^ IV. Henrik hadjárata Béla ellen Salamon visszahelyezésére. (1060–1064.) - Bánlaky József: A magyar nemzet hadtörténelme,, (פלישת היינריך הרביעי להונגריה נגד המלך בלה להשבת שאלאמון לכס המלכות)
  3. ^ Magyarország uralkodói. Budapest: Pannonica. 2003. = Magyar Századok, 45. oldal, (שליטי ממלכת הונגריה)