שביתת הנשק של ארזינג'אן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שביתת הנשק של ארזינג'אן היה הסכם שביתת נשק שנחתם ב-18 בדצמבר 1917 (5 בדצמבר לפי הלוח השנה הישן היוליאני), בשלהי מלחמת העולם הראשונה על ידי האימפריה העות'מאנית ורוסיה הסובייטית. ההסכם חייב גם את ממשלת טרנסקווקזיה, הוועד המיוחד של טרנסקווקזיה, שהנהיג באותם הימים מדינה פדרטיבית בהתהוות תחת חסות רוסיה הסובייטית. מן הצד העות'מאני נחתם על ידי נציגי הארמייה השלישית העות'מאנית. ההסכם הביא להפסקת הקרבות בין הצבא הטורקי לצבא הרוסי בחזית האנטולית והפרסית שנמשכה עד 12 בפברואר 1918 כשהם חודשו.

אחרי שהגנרל והיב פאשה, מפקד הארמייה השלישית העות'מאנית, הציע שביתת נשק, הנציבות הטרנסקווקזית הסמיכה את מפקד הצבא הרוסי בחזית הקווקזית, הגנרל פרז'באלסקי, לשאת ולתת בסוגיה הזאת עם הצד העות'מאני. כתוצאה מכך נסיגת הכוחות הרוסיים השאירה את השטחים שהיו אז בשליטה פורמלית של הנציבות הטרנסקווקזית לגמרי ללא הגנה. ב-18 בדצמבר 1917 נחתם הסכם נספח שקבע את קו שביתת הנשר בין שני הצדדים.

השלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוחות הרוסים התחילו לעזוב את החזית הקווקזית עוד לפני ההסכם, בעקבות המדיניות החדשה של השלטון הבולשביקי שהתחיל עם מהפכת 7 בנובמבר 1917. אחרי יישום שביתת הנשק נותרו באזור כמה כוחות רוסים. בנוסף שמירת הגבול הוטלה על כ-20,000 לוחמים ארמנים. בהתחלה נראה כי הצבא העות'מאני היה מותש אחרי 4 שנות מלחמה. כמה חטיבות הועברו לחזיתות אחרות בארץ ישראל ובעיראק. לעומת זאת עד חודש פברואר 1918 הנוכחות הצבאית הטורקית בחזית הקווקזית אורגנה מחדש. בפברואר 1918 הגנרל והיפ פאשה שלח לגנרל הרוסי לבדינסקי, מפקד הכוחות הרוסיים בקווקז, אגרת מחאה, שבה האשים קבוצות מזוינות ארמניות בפיקודו של מוראד סבאסטאצי בהפרת ההסכם ובטבח ב-15,000 תושבים טורקים ב-15- 16 בינואר 1918 באזור ואן. על בסיס האשמות אלה הפר הצבא העות'מאני את שביתת הנשק ויצא ב-26 בפברואר למתקפה על העיר ארזינג'אן. כמה אלפי ארמנים ששבו לאזור באביב 1916, נמלטו בבהלה.[1] . ב-24 בפברואר 1918 הסכם שביתת הנשק של ברסט ליטובסק הופר על ידי גרמניה והפך לבלתי תקף. שני הסכמי שביתת הנשק הוחלפו על ידי הסכם ברסט ליטובסק שנחתם ב-3 במרץ 1918 ועל ידי הסכמי בתומי שנחתם בין מדינות יורשות של הפדרציה הטרנסקווקזית - גאורגיה וארמניה, ב-4 ביוני 1918

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Raymond Kevorkian The Armenian Genocyde - A Complete History, I.B.Tauris Publishers, London 2011
  • Robert M. Slusser, Jan F. Triska A Calendar of Soviet Treaties, 1917-1957, Volume 1917 Stanford University Press 1959

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ R.Kevorkian עמוד 703