שיבוטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קריאת טבלת מיוןשיבוטה
Black Ruby Barb 700.jpg
מצב שימור
נכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חששמצב שימור: פגיע
פגיע (VU)[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: מקריני סנפיר
סדרה: קרפיונאים
משפחה: קרפיוניים
תת־משפחה: Barbinae
סוג: Arabibarbus
מין: שיבוטה
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Arabibarbus grypus
הקל
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

שיבוטה (שם מדעי: Arabibarbus grypus) היא דג ממשפחת הקרפיוניים. השיבוטה היא דג מאכל הנזכר במקורות יהודיים תלמודיים, שזוהה לאחרונה בתור מין בסוג Arabibarbus.

השיבוטה יכולה להגיע למשקל 50 ק"ג כאשר היא מוצאת מספיק מזון.

השיבוטה כדג מאכל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד בבלי מתארים כיצד מתכוננים אמוראים שונים לקראת השבת: "... רב ספרא מחריך רישא רבא מלח שיבוטא...",[2] כלומר: רב ספרא היה חורך ראש (ככל הנראה ראש בהמה) להכשרתו, רבא היה ממליח שיבוטה. כלומר השיבוטה נאכלה בשבת. קיים דיון בשאלת הרישא לעומת השיבוטא ובשאלה האם היו אלה מזונות שנאכלו באופן קבוע בשבת.

בסעודות ראש הגולה, שהכילו אוכל יוקרתי, נמנים בימי חול מטעמי בשר בהמה ובשר גדיים, וכן דגים: שיבוטי וכוורי.[3]

השיבוטה ומחלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי תלמוד בבלי ראש שיבוטה מרפא מצהבת.[4]

בתלמוד בבלי מונה אביי את אכילת דג השיבוטא בחודש ניסן, חודש התרבות הדגים, כאחד הגורמים החיצוניים לצרעת, כלומר צרעת שלא באה כעונש אלוהי.[5]

גלות בבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי המדרש, הדג גלה לבבל לאחר החורבן, ויתגלה עם בוא הגאולה:

  • "... שבע מאות מיני דגים טהורים ושמונה מאות מיני חגבים טהורים, ולעוף אין מספר, כולם גלו עם ישראל לבבל, וכשחזרו כולם חזרו עמהן, חוץ מן הדג הנקרא שיבוטא. ודגים היאך גלו? רבי חונה בר יוסף אמר: דרך התהום גלו ודרך התהום חזרו."[6]

ומסביר התלמוד בבלי (קמה,ב) שדג השיבוטא לא עלה עם שאר הדגים בחזרה לא"י משום שעמוד השידרה שלו רך משל שאר הדגים לכן נשאר במקום שירד לבבל.

  • "שיבוטא. ודגים היאך גלו ר' חונה בר יוסף אמר דרך התהום גלו ודרך התהום חזרו. א"ר יוחנן אשרי מי שהוא רואה במפלתה של תרמוד שהיא הייתה שותפת בחרבן הבית ראשון ובחרבן הבית השני בחרבן ראשון העמידה שמונים אלף קשים ובחרבן השני העמידה שמונת אלפים קשטים: ונחרשה העיר. חרש רופוס שחיק עצמות את ההיכל".[7]

השיבוטה כתחליף חזיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי התלמוד הבבלי,[8], למוח השיבוטה טעם של חזיר. ילתא, אשתו של רב נחמן, בתו של ריש גלותא, שהייתה ידועה בחריפותה ובלמדנותה, הציגה בפני בעלה עיקרון לפיו התורה מתירה בפירוש אפשרות לנסות דברים שהם אסורים באופן כללי, ושואלת אותו מהו הדבר המותר אשר מאפשר לדעת טעמו של בשר בחלב. תשובתו של רב נחמן הייתה עטינים של פרה.

"אמרה ליה ילתא לרב נחמן מכדי כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה אסר לן דמא שרא לן כבדא נדה דם טוהר חלב בהמה חלב חיה חזיר מוחא דשיבוטא"

ובתרגום לעברית: אמרה לו ילתא לרבי נחמן: כל מה שאסר לנו הרחמן התיר לנו כמותו: אסר לנו דם, התיר לנו כבד. נידה - דם טוהר. חֶלֶב בהמה - חֶלֶב חיה. חזיר - מוח של שיבוטה.

במדרש תנחומא, שמיני, י"ב,[9] מצוי קטע דומה, אלא שאינו מיוחס לילתא: "אסרתי לך דם נדה, התרתי לך דם בתולים. אסרתי לך את הדם, התרתי לך את הכבד שכלו דם. אסרתי לך את החזיר, התרתי לך את הדג ששמו שיבוטא, שהוא דומה לחזיר."

זיהוי השיבוטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיהוי עם דגים בני ימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימת מחלוקת על זיהויו של הדג. לפני כמה עשרות שנים כונה דג הקרפיון, שמקורו בסין, בשם שיבוטה. לפי השף ישראל אהרוני, דג השיבוטה הנזכר במתכונים הוא ההאליבוט, דג ים. לפי אברהם קורמן, כיום מזוהה השיבוטה עם דג משה רבנו.

ד"ר זהר עמר וד"ר ארי זיבוטפסקי מאוניברסיטת בר-אילן, אשר חוקרים את זיהויין של חיות המוזכרות במקרא, מזהים את השיבוטה עם שאבוט (ערבית), דג נהרות החי בנהרות הפרת והחידקל, וכן בנהר כהרון שבאיראן. דג השאבוט הוא דג כשר שיש הטוענים כי טעמו כטעם חזיר. משקלו עד 60 ק"ג.[10]

השיבוטה כעז ים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרי מגדים מתייחס לשיבוטא כאל עז ים, לפי תוספות (עבודה זרה ל"ט, ד"ה "וסימניך"):

"המנהיג בעיזא ושיבוטא מהו? מי אמרינן כיון דעיזא לא נחית בים ושיבוטא לא סליק ליבשה לא כלום עביד או דלמא השתא קא מנהיג" (בבא קמא נ"ה, א).

שם מדובר בנהיגה בשיבוטא ובעז יחד. רש"י אומר על כך: ""קשר קרון לעז ודג, זה צף על המים וזה מושך עמו על שפת הים". הדיון עוסק באיסור הנהיגה בכלאיים, והרעיון של נהיגת שיבוטא ועיזה יחד מהווה דוגמה לנהיגת בעלי חיים שונים לחלוטין יחד - דוגמה היפותטית.

כמו כן, בתוספות (מסכת עבודה זרה ל"ט, א): 'חמרא דימא שרי, תורא דימא אסור' וכן עז המים, שהיא בהמה גדולה הנמצאת בים שריא, היא הנקראת שיבוטא".

שיבוטה באמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלמה אבס התייחס אל השיבוטה כאל חיה ימית מסתורית.

יורם טהרלב הוסיף את השיבוטה לרשימת החיות שהעלה נח לתיבה בשירו "נח" (לחן: מתי כספי).[11] ברור כי לדגים לא היה צורך בתיבה להצלה מפני המבול, וטהרלב הוסיף את השיבוטה לשירו על דרך ההלצה וכחרוז למילה "ממותה".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שיבוטה באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מ"א, עמוד א'
  3. ^ מרדכי דב יודלביץ, חיי היהודים בזמן התלמוד – נהרדעא, ירושלים תשל"א, עמ' 50-49
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"י, עמוד ב'
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קי"ב, עמוד ב'
  6. ^ איכה רבה, פתיחתא דחכימי, פסקה ל"ד
  7. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד' הלכה ה'
  8. ^ מסכת חולין, דף ק"ט, עמוד ב'
  9. ^ מדרש תנחומא שמיני
  10. ^ TheMarkerטעמו של חזיר, באתר TheMarker‏, 19 באוגוסט 2005‬
  11. ^ מילות השיר "נח", באתר שירונט