שיחה:שכונת המוגרבים/ארכיון
הוספת נושאאספתי הרבה חומר על השכונה, אני מציע שהוא יראה ככה
שכונת המוגרבים (בערבית: حارة المغاربة) נוסדה בשנת 1193 בפינה הדרום-מזרחית של העיר העתיקה בירושלים. בה'תרמ"ז (1887) ניסה הברון רוטשילד לרכוש את השטח עבור המתפללים היהודים. השכונה נהרסה בהוראת ממשלת ישראל בשנת 1967. כיום כל השטח שהיה שיטחה של השכונה הוא ברחבת הכותל המערבי.
שכונת המוגרבים[עריכת קוד מקור]
שכונת המוגרבים הייתה שכונת מגורים בפינה הדרום-מזרחית של העיר העתיקה בירושלים. השכונה נוסדה בשנת 1193 על ידי צלאח א-דין כווקף למרוקאים – יוצאי המגרב, שקבלו את הדירות חינם אין כסף. בתי השכונה הוקמו מלכתחילה סמוך לכותל המערבי כדי להצר את צעדי המתפללים היהודים [1], בתי השכונה גלשו לתוך השטח שבו התפללו היהודים מאז ומקדם. הדירות בשכונה היו צרות ומעופשות. תושבי השכונה הערבים הפריעו למתפללים היהודים וחיללו את קדושת הכותל, כפי שעולה מעדותו של ניסים בכר "הערבים היו צרים לישראל ומחללים יום יום את מקומנו הקדוש בהשליכם לשם אשפה ולפעמים גם צואה. אנחנו היינו מחויבים יום יום לנקות את החצר בשביל קדושת המקום" [2] גבולותיה היו הכותל המערבי במזרח, חומת העיר העתיקה בדרום, הרובע היהודי במערב והרובע המוסלמי בצפון.
נסיון רוטשילד לקנות את השכונה[עריכת קוד מקור]
בשנת ה'תרמ"ז ניסה הברון אדמונד דה רוטשילד לקנות את בתי השכונה ולתת תמורתם לתושבים, בתים טובים יותר במקום אחר, כדי לאפשר ליהודים להתפלל בכותל בצורה נאותה. מושל העיר קיבל ברצון את ההצעה שכן היא תרמה גם לרווחת תושבי השכונה שעל פיה קבלו בתים טובים יותר, ותרמה לשיפור הצפיפות בעיר העתיקה עצמה.
בעיתון הצבי בה'תרמ"ז כתב העורך "כבוד פחת עירנו הואיל לקבל ברצון את בקשת ניסים בכר בשם השר אדמונד די רוטשילד, אודות המקום לפני הכותל המערבי. להעניים המושלמים הערביים יבנו על חשבון השר בתים לשבתם, והמקום יפנה ויהיה פתוח ונקי כיאות למקום קדוש ונורא זה"
תיאור מפורט יותר מופיע בספרו של א.מ. לורנץ "הברון אדמונד די רוטשילד, ביקש לקנות את כל בתי השכונה הגובלים את המקום הזה, שהם קודש למוסלמי המערב, ולהרוס עד היסוד ולעשות במקום מישור ישר ונחמד, ולהקיפו בגדר של אבנים שיהיה הקדש לעדת היהודים. הבנינים והקרקע עלו בערך 74.000 פראנק שכל אחת מה37 החצרות המקיפות את הכותל נאמדו בסך הכל 20.000 פראנק לערך. הפחה הבין את הטובה הגדולה שיביא דבר זה למצב הבריאות בעיר בכלל, ולתושבי השכונה הזאת בפרט, ומשום כך היה כבר מוכן להשיג הסכם על כך מטעם כתב מלכות מיוחד. אולם הרעיון לא יצא לפועל משום מה[3].
את הסיבה לכשלון המהלך שגם הפחה תמך בו, מסביר ניסים בכר באיומים שהיו כי רכישת השטח בידי יהודים תוביל לפרעות מצד הערבים [4] .
תחת שלטון ישראל[עריכת קוד מקור]
בערבו של 10 ביוני 1967, שלושה ימים לאחר שכבש צה"ל את העיר העתיקה במלחמת ששת הימים, נאמר ל-650 תושבי שכונת המוגרבים לפנות את בתיהם תוך מספר שעות, וכי ינתנו להם בתים חלופים. לבקשתם עכבו את הפינוי עד שהתושבים יגמרו להוציא את חפציהם [5]. רק מעט מהתושבים סרבו [6] . חמש עשרה קבלנים אזרחים מירושלים פינו את השטח שבו היו 135 בתי השכונה[7] , כולל מסגד וזאווייה. במהלך העבודות נמצאה בהם אישה גוססת ללא סימני פגיעה, והנסיונות להצילה נכשלו.
ראש העיר טדי קולק הוא שיזם את הריסת השכונה בהמלצת דוד בן-גוריון שסייר אתו בכותל, יום אחרי כיבוש העיר העתיקה, שר המשפטים שפירא אף הוא תמך במהלך. ממשלת ישראל הודיעה כי הסיבה להריסת השכונה היא כי תחת השלטון הירדני היא הפכה לשכונת עוני. המהירות שבה ההריסה התבצעה נומקה ברבבות המבקרים היהודים שהיו צפויים לפקוד את הכותל המערבי בפעם הראשונה זה 19 שנה.
שנה לאחר ההריסה, ב-18 באפריל 1968, הפקיע משרד האוצר הישראלי רשמית את קרקעות השכונה לשימוש הציבור יחד עם הרובע היהודי כולו, והציע 200 דינר ירדני לכל משפחה שפונתה מהשכונה.
לשכונה נותר שריד אחד, "גשר המוגרבים" שמוביל מרחבת הכותל לשער המוגרבים. בי' שבט ה'תשס"ח (17.1.08) אושרה תוכנית מעלה המוגרבים בידי הוועדה המקומית של עירית ירושלים והועדה המחוזית, על פיה תורחה העזרת הנשים ברחבת הכותל המערבי ואף תיבחן אפשרות של שימוש בחללי המבנים שמתחת לגשר שלא יוסרו לטובת עזרת הנשים ובכך יתאפשר לתת להן הגנה מפני השמש והגשם[8] .
הערות שוליים[עריכת קוד מקור]
- ^ "הבתים הוקמו מלכתחילה כדי להצר את צעדי המתפללים היהודים" ציטוט מתוך ספרו של האלוף עוזי נרקיס, מופיע בספר "1967 והארץ שינתה את פניה" של תום שגב עמוד 422
- ^ ציטוט מדויק של ניסים בכר בראיון לשבועון "הדאר" בה'תרפ"ח
- ^ א.מ. לורנץ "ירושלים" כרך עשירי
- ^ ניסים בכר בראיון לשבועון "הדאר" בה'תרפ"ח
- ^ "1967 והארץ שינתה את פניה" של תום שגב עמוד 422
- ^ 1967 והארץ שינתה את פניה" של תום שגב עמוד 423
- ^ 1967 והארץ שינתה את פניה" של תום שגב עמוד 422
- ^ [1]