שיכרון מדברי
 שיכרון מדברי
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | בעלי פרחים |
| מחלקה: | דו-פסיגיים |
| סדרה: | סולנאים |
| משפחה: | סולניים |
| סוג: | שיכרון |
| מין: | שיכרון מדברי |
| שם מדעי | |
 Hyoscyamus desertorumLaurent-Täckholm, 1942 | |
שִׁכָּרוֹן מִדְבָּרִי (שם מדעי: Hyoscyamus desertorum) הוא מין של צמח מדברי חד-שנתי רעיל לבני אדם ודביק, צהבהב ומשחיר בהתייבשו, ממשפחת הסולניים[1]. מין זה הוא צמח חולות של מדבר קיצוני אוהב חום שכותרתו בצבע צהוב בהיר ולועו ארגמני, בולטת מגביע שמן וגדול. שיכרון מדברי הוא צמח רעיל לבני אדם כמו כל מיני השיכרון. הוא מכיל אלקלואידים הגורמים לערפול החושים של הטועם מחלקיו גם בכמות קטנה ואף למוות, אם אין מטפלים בטועם במהירות. שימוש בו כתחליף לחשיש גורמת למחלה ואף למוות. חלקי הצמח או זרעים הנכנסים לעיניים פוגעים בשרירים המפעילים את האישון למספר ימים[2].
הפריחה מסוף פברואר ועד תחילת יוני לפעמים עד אוגוסט.
שמות[עריכת קוד מקור | עריכה]
שמו הקודם של שיכרון מדברי הוחלף משיכרון המדבר. שם הלוואי הקודם הַמִּדְבָּר הוחלף בצורת שם התואר כדי לשמר את צורת הנפרד של שם הסוג.
בית גידול ותפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]
טיפוס תפוצתו של שיכרון מדברי הוא סהרו-ערבי ותפוצתו מצומצמת ומשתרעת מסוריה בצפון ועד מצרים ועד צפון מזרח חצי האי-ערב[1]. בישראל הוא נפוץ בדרום הנגב; מצוי במערב הנגב ובערבה, נדיר בבקעת ים המלח ובהר הנגב ונדיר מאוד באדום[3]. בית גידולו הראשוני הוא ערוצי נחל לאחר שיטפונות וכיום הוא גדל בעיקר במקומות מופרים ובצדי דרכים במדבר[4].
מורפולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שיכרון מדברי הוא צמח עשבוני חד-שנתי בעל מספר גבעולים זקופים, גובהו 20 עד 50 ס"מ, דביק וכולו מכוסה בשערות בלוטיות ארוכות או קצרות וצפופות שאינם נעימות למגע[5]. פרחיו (עלי הכותרת) יוצאים מגביע שמן וגדול.
הגבעולים זקופים וכמעט אינם מסועפים[2].
הלוואים נעדרים. הפטוטרות קיימות בעלים התחתונים ולא בעליונים[2].
העלים מסורגים ופשוטים, רוב העלים של הגבעול דמויי ביצה רחבה, רוחבם שווה כמעט לאורכם, אונות העלים קצרות ורוחבן גדול מאורכן (צורתן משולש) וחלקן משוננות. העלים בחלק העליון של הגבעול תמימים או כמעט כך צורתם דמוית ביצה או אליפסה[5].
התפרחות הן תפרחות עקרביות, שגביעיה נותרים זקופים לאחר הפריחה. התפרחות שיבוליות חד-צדדיות, כלומר הפרחים צפופים מאוד, יושבים (ללא עוקץ) מרוכזים בצד אחד של גבעול התפרחת בטור אחד. קצה הגבעול מתכוף כעוקץ עקרב ועל התפרחות קרויות תפרחות עקביות. הגביעים נותרים זקופים על גבעול התפרחת לאחר הפריחה.
הפרחים צהובים, חיקיים, יושבים (ללא עוקץ), דו-מיניים, ובלתי נכונים, בעלי שחלה עילית, בעלי עטיף כפול.
הגביע מאוחה בעל צינור דמוי צינור-פעמון, מסתיים בחמש שיניים והוא משתייר בפרי וגדל עמו. בפרי הוא נוקשה ועם עורקים מוגבהים ובולטים. הגביע גדול ושמן בעת ההבשלה כ-2 ס"מ[5].
הכותרת מאוחת עלים דמוית משפך עד פעמון, היא ארוכה בהרבה מהגביע, אורכה כ-3 ס"מ, וצבעה צהוב בהיר ולועה מעוטר בכתמים ארגמניים כהים[5].
הכותרת מאוחת עלים דמוית משפך עד פעמון; אוגן הכותרת בלתי נכון, בעל 5 אונות, ולעתים קרובות סדוק בין האונות הקדמיות. האונות בלתי שוות פחות או יותר, וקהות (מעוגלות בראשן). הזירים, המאבקים הצהובים ועמוד השחלה בולטים מתוך הכותרת[2].
האבקנים 5, כמספר אונות הכותרת, אינם שווים באורכם זה לזה, על פי רוב וקבועים בבסיס צינור הכותרת ובולטים כרגיל מתוכה. הזירים דקיקים וארוכים מהמאבקים.
השחלה עילית, עמוד שחלה ארוך בולט מחוץ לכותרת, הצלקת דמוית גולה.
הפרי הלקט בלתי קוצני, מרובה זרעים, בן 2 מגורות, כלוא בתוך גביע מתפרה שגדל עם הפרי והתקשה, ולאורכו עורקים מוגבהים ובולטים. אורך הגביעים 10 עד 30 מ"מ, אורך העוקץ שלהם משתנה מפרט לפרט ואף לאורך ציר התפרחת עצמו[2].
ההלקט נפתח על ידי מכסה. הפתיחה היא היקפית על ידי סדק רוחב ברקמת הניתוק שהתפתחה סביב, באופן שנוצר מכסה.
הזרעים מגובששים או מגוממים.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שיכרון מדברי, באתר NCBI (באנגלית)
- שיכרון מדברי, באתר צמח השדה
- שיכרון מדברי, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
- שיכרון מדברי, באתר Tropicos (באנגלית)
- שיכרון מדברי, באתר GBIF (באנגלית)
- שיכרון מדברי, באתר The Plant List (באנגלית)
- שיכרון מדברי, באתר IPNI (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Hyoscyamus desertorum, POWO plants of the World Online. Published on the Internet
- ^ 1 2 3 4 5 עזריה אלון, מיכה לבנה, דוד הלר (ע), החי והצומח של ארץ ישראל, צמחים בעלי פרחים, כרך 11, רמת גן: משרד הבטחון - ההוצאה לאור, החברה להגנת הטבע, 1983, עמ' 84-85
- ^ שיכרון מדברי, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
- ^ נעמי פינברון-דותן, אבינעם דנין, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל, ירושלים: כנה, 1998, עמ' 589-590
- ^ 1 2 3 4 מיכאל זהרי, מגדיר חדש לצמחי ישראל, תל אביב עם עובד 1989 מהדורה חדשה מתוקנת ומורחבת, תל אביב: עם עובד, 1989, עמ' 397-399