שירים על מות ילדים

שירים על מות ילדים (בגרמנית: Kindertotenlieder) הוא מחזור שירים לקול ותזמורת מאת גוסטב מאהלר. מילות השירים הן פואמות מאת פרידריך ריקרט.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה"שירים על מות ילדים" היו במקורם קבוצה של 428 פואמות, שריקרט כתב בשנים 1833–1834 בתגובה למחלת השנית ומותם של ילדיו. פרופסור קארן פיינטר תיארה את הפואמות במילים אלה: "428 הפואמות של ריקרט על מות ילדים היו לתעוד יחיד במינו, כמעט טרוף-דעת, של המאמץ הפסיכולוגי להתמודד עם אובדן כזה. שוב ושוב, בווריאציות חדשות ומשתנות, שואפות הפואמות של ריקרט להחייאה פיוטית של הילדים, מוטעמת בהתפרצויות מיוסרות. אבל מעל לכל מציגות הפואמות כניעה שקטה לגורל ולעולם שליו של נחמה."^[^{דרוש מקור]} הפואמות האלה לא נועדו לפרסום.

מאהלר בחר חמש מן הפואמות של ריקרט ללידר, שהלחין בין 1901 ל-1904. השירים כתובים בניב הרומנטי המאוחר של מאהלר ומשקפים, כמו הטקסטים, מזיגה של רגשות מעורבים: ייסורים, ניסיון הכחשה המדמה את שיבת הילדים לחיים, השלמה. השיר האחרון מסתיים בסולם מז'ור ובהלך נפש של התעלות.^[1]

מחזור השירים נוקב פי כמה עקב הידיעה כי ארבע שנים לאחר כתיבתו, איבד מאהלר את בתו, מריה, בת ארבע, במחלת השנית. הוא כתב אל גידו אדלר: "הצבתי את עצמי במצב של אובדן ילדתי שלי. לאחר שאיבדתי את בתי באמת ובתמים, לא הייתי יכול עוד לכתוב את השירים הללו."^[1]

מוזיקה וביצוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

תזמור[עריכת קוד מקור | עריכה]

היצירה כתובה לזמר סולן (גובה התווים מתאים לשירת בריטון או מצו סופרן) ולתזמורת בהרכב הבא:

המלחין כתב, בנוגע לביצוע היצירה, "חמשת השירים האלה מיועדים לביצוע כיחידה אחת בלתי נפרדת, ובביצועם אין לפגוע ברציפותם."^[2]

ביצוע הבכורה של ה"שירים על מות ילדים" התקיים בווינה ב-29 בינואר 1905. עם פרידריך ויידמאן כסולן ומאהלר כמנצח.

ביצוע היצירה נמשך כ-25 דקות.

מילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרגומים לעברית: אברהם עוז, שלומית קדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

"Nun will die Sonn' so hell aufgeh'n" Nun will die Sonn' so hell aufgeh'n als sei kein Unglück die Nacht gescheh'n. Das Unglück geschah nur mir allein. Die Sonne, sie scheinet allgemein. Du musst nicht die Nacht in dir verschränken musst sie ins ew'ge Licht versenken. Ein Lämplein verlosch in meinem Zelt, Heil sei dem Freudenlicht der Welt. "Nun seh' ich wohl, warum so dunkle Flammen" Nun seh' ich wohl, warum so dunkle Flammen ihr sprühtet mir in manchem Augenblicke. O Augen, gleichsam, um in einem Blicke zu drängen eure ganze Macht zusammen. Doch ahnt' ich nicht, weil Nebel mich umschwammen, gewoben vom verblendenden Geschicke, daß sich der Strahl bereits zur Heimkehr schicke, dorthin, von wannen alle Strahlen stammen. Ihr wolltet mir mit eurem Leuchten sagen: Wir möchten nah dir immer bleiben gerne! Doch ist uns das vom Schicksal abgeschlagen. Sieh' recht uns an, denn bald sind wir dir ferne! Was dir noch Augen sind in diesen Tagen: In künft'gen Nächten sind es dir nur Sterne. "Wenn dein Mütterlein" Wenn dein Mütterlein tritt zur Tür herein, und den Kopf ich drehe, ihr entgegen sehe, fällt auf ihr Gesicht erst der Blick mir nicht, sondern auf die Stelle, näher nach der Schwelle, dort, wo würde dein lieb Gesichten sein. Wenn du freudenhelle trätest mit herein, wie sonst, mein Töchterlein. Wenn dein Mütterlein tritt zur Tür herein, mit der Kerze Schimmer, ist es mir, als immer kämst du mit herein, huschtest hinterdrein, als wie sonst ins Zimmer! O du, des Vaters Zelle, ach, zu schnell erloschner Freudenschein! "Oft denk' ich, sie sind nur ausgegangen" Oft denk' ich, sie sind nur ausgegangen, bald werden sie wieder nach Hause gelangen. Der Tag ist schön, o sei nicht bang, sie machen nur einen weiten Gang. Ja wohl, sie sind nur ausgegangen, und werden jetzt nach Hause gelangen. O, sei nicht bang, der Tag is schön, sie machen einen Gang zu jenen Höh'n. Sie sind uns nur voraus gegangen, und werden nicht wieder nach Hause verlangen. Wir holen sie ein auf jenen Höh'n im Sonnenschein, der Tag ist schön, auf jenen Höh'n "In diesem Wetter" In diesem Wetter, in diesem Braus, nie hätt' ich gesendet die Kinder hinaus; man hat sie getragen hinaus, ich durfte nichts dazu sagen! In diesem Wetter, in diesem Saus, nie hätt' ich gelassen die Kinder hinaus; ich fürchtete sie erkranken, das sind nun eitle Gedanken. In diesem Wetter, in diesem Graus, Nie hätt' ich gelassen die Kinder hinaus; ich sorgte, sie stürben morgen, das ist nun nicht zu besorgen. In diesem Wetter, in diesem Graus! Nie hätt' ich gesendet die Kinder hinaus! Man hat sie hinaus getragen, ich durfte nichts dazu sagen! In diesem Wetter, in diesem Saus, in diesem Braus, sie ruh'n als wie in der Mutter Haus, von keinem Sturm erschrecket, von Gottes Hand bedecket.	הַשֶּׁמֶשׁ שׁוּב תִּזְרַח, זוֹרַעַת אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ שׁוּב תִּזְרַח, זוֹרַעַת אוֹר כְּמוֹ לֹא אָסוֹן יָרַד עַל לֵיל הַשְׁחוֹר. אַךְ הָאָסוֹן רַק בְּלִבִּי הָלַם. הַשֶּׁמֶשׁ מְאִירָה עַל פְּנֵי כֻּלָּם. אֶת פְּנֵי הַלַּיְלָה אַל תִּטְמֹן בַּחֵיק: עֲטֹף אוֹתוֹ בְּאוֹר נִצְחִי בּוֹהֵק בְּאָהֳלִי אוֹר קָט הָיָה לְצֵל; אוֹר שֶׁל שִׂמְחָה יִזְרַח עַל פְּנֵי תֵּבֵל. עַכְשָׁו אֶרְאֶה אֵיךְ אֹפֶל וְשַׁלְהֶבֶת עַכְשָׁו אֶרְאֶה אֵיךְ אֹפֶל וְשַׁלְהֶבֶת רָשְׁפוּ מֵעֵינֵיכֶם אֵלַי כָּל יוֹם. הוֹ, זוּג עֵינַיִם, כְּמוֹ לִצְבֹּר פִּתְאֹם אֶת מְלֹא כֹּחָן לִשְׁלֹחַ בִּי עַצֶּבֶת. מִבְּלִי לַחֲשֹׁד בַּעֲרָפֶל אוֹרָם, מִטְוֵה גּוֹרָל מֻכֶּה בְּעִוָּרוֹן כִּי כְּבָר קָרֵב יוֹמָם הָאַחֲרוֹן בּוֹ מַבָּטִים שָׁבִים אֶל מְקוֹרָם. אוֹר עֵינֵיכֶם שָׁב וּבִקֵּשׁ לוֹמַר לִי לִשְׁכֹּן בְּךָ בִּקַּשְׁתִּי בְּמַבָּט, אֲבָל גְּזַר הַגּוֹרָל אֲשֶׁר הֵמַר לִי יַפְרִיד בֵּינֵינוּ נֶצַח עוֹד מְעַט. שְׁלַח לִי בַּיּוֹם אוֹרְךָ אֲשֶׁר יָקַר לִי; עִם בּוֹא הַלַּיְלָה אֶהְיֶה כּוֹכָב לָעַד. כְּשֶׁנִּכְנֶסֶת אִמָּא כְּשֶׁנִּכְנֶסֶת אִמָּא מִן הַדֶּלֶת פְּנִימָה וַאֲנִי מַבָּט שׁוֹלֵחַ לְהִתְבּוֹנֵן אֵלֶיהָ אָז אוֹר עֵינַי רֵאשִׁית לֹא לַפָּנִים יַבִּיט: אֶשְׁלַח מַבָּט נִכְסָף מְעַט מֵעַל לַסַּף שָׁם זָהֲרוּ פָּנַיִּךְ בִּתִּי יְפַת הָעַיִן בְּעֵת נִכְנַסְתְּ בִּיעָף שְׂמֵחָה וּמְרַקֶּדֶת אִתִּי אֶל תּוֹךְ הַחֶדֶר. כְּשֶׁנִּכְנֶסֶת אִמָּא מִבְּעַד לַדֶּלֶת פְּנִימָה בְּיָדָה רוֹעֵד הַנֵּר לִבִּי אָז מְנַתֵּר: הֲאִם גַּם אַתְּ נֶחְפֶּזֶת, קָלִילָה וּמְפַזֶּזֶת, פְּנִימָה אִתָּהּ יַחְדָּו? אֲבוֹי, חַדְרוֹ שֶׁל אָב, בְּטֶרֶם עֵת בְּךָ כָּבָה אוֹר הַשִּׂמְחָה. תְּכוּפוֹת אֲנִי חוֹשֵׁב: יָצְאוּ לְרֶגַע תְּכוּפוֹת אֲנִי חוֹשֵׁב: יָצְאוּ לְרֶגַע וְעוֹד מְעַט יָשׁוּבוּ לְלֹא פֶּגַע. הַיּוֹם בָּהִיר, אַל נָא תִּפְחַד יָצְאוּ רַק לְטַיֵּל מְעַט יֵלְכוּ שָׁעָה אוֹ שְׁעָתַיִּם וּבְשׁוּבָם יֵאוֹר הַבַּיִת. אַל נָא תִּפְחַד, הַיּוֹם בָּהִיר, פִּסְגּוֹת גְּבָהִים יָצְאוּ הֵם לְהָאִיר. הִקְדִּימוּ קְצָת אוֹתָנוּ, הֵם כְּבָר שָׁם: לָשׁוּב הַבַּיְתָה לֹא מַשְׂאַת נַפְשָׁם. נִפְגּשׁ בָּם עַל פִּסְגּוֹת גְּבָהִים, אוֹר שֶׁמֶשׁ, יוֹם בָּהִיר, מַדְהִים, שָׁם בַּגְּבָהִים. בְּיוֹם סוֹעֵר בְּיוֹם סוֹעֵר, בָּרוּחַ הַשׁוֹעֵט הֵן לֹא נָתַתִּי לַיְלָדִים לָצֵאת. הֵם נֶחְטְפוּ בְּיַד גּוֹרָל אַכְזָר, לִי לֹא נִתַּן לוֹמַר דָּבָר. בְּיוֹם סוֹעֵר, נוֹגֵחַ וּבוֹעֵט הֵן לֹא נָתַתִּי לַיְלָדִים לָצֵאת; פָּחַדְתִּי שֶׁיִּהְיוּ חוֹלִים: עַכְשָׁו כָּל זֶה דְּבָרִים בְּטֵלִים. בְּיוֹם סוֹעֵר, בְקֹר פְּרֳאִים יוֹקֵד הֵן לֹא נָתַתִּי לַיְלָדִים לָצֵאת. פָחַדְתִּי כִּי יָמוּתוּ כְּבָר מָחָר: אֵין דְּאָגָה כָּזֹאת עוֹד: מְאֻחָר. בְּיוֹם סוֹעֵר, בִּכְפוֹר אֵימִים שׁוֹתֵת אָסוּר הָיָה לָתֵת לַיְלָדִים לָצֵאת: הֵם נִקְרְעוּ מִמֶּנִּי בְּסוּפָה בְּלוּלָה וְלִי אָסוּר הָיָה לוֹמַר מִלָּה. בְּיוֹם סוֹעֵר, בַּקֶצֶף הַנִּדְהָם נָחִים הֵם חֶרֶשׁ כְּמוֹ בְּבֵית אִמָּם. לֹא יִפְחֲדוּ מִזַּעַם מִשְׁתּוֹלֵל: הֵם מְכֻסִּים דּוּמָם בְּיַד הָאֵל. * והשמש רוצה לזרוח בהירה כתמיד והשמש רוצה לזרוח בהירה כתמיד כמו דבר לא אירע במשך הלילה. רק אותי פקד האסון, רק אותי, אך השמש חולקת אורה לכולם. אל תטמון את הלילה עמוק בחובך. טבלהו בזוהר, באור תמיד הציפהו. באוהלי כוכב קט כבה, אך בעולם אור שמחות זורח. עתה, כשאני מיטיב לראות, מדוע בלהבות אפלות שכאלה עתה, כשאני מיטיב לראות, מדוע בלהבות אפלות שכאלה מבט אחר מבט אתן רושפות עלי, עיניים: כמו במבט יחיד תבקשו את כל עוצמתכן לאסוף באחת. לא תפסתי, אפוף ערפילים שזורים בחוטי גורל סבוכים, כי שבה אחור קרן אורכם, שבה אל מקורה, ממנו נובעות כל קרני האור כולן. וזאת לי תאמרו בבוהק אורכם: בשמחה היינו נשארים עמך! אך לא כן פסק הגורל. הבט בנו, עוד מעט נרחק מאוד! העיניים שאתה רואה היום, בבוא הליל כוכבים יהיו בשמיך. כאשר אמך כאשר אמך באה ונכנסת בדלת ואני מפנה ראשי להביט בה, לא על פניה נופל מבטי ראשונה אלא על המקום, הסמוך יותר למפתן, שם, שם היו פנייך הקטנים, היקרים מופיעים, עת קורנת שמחה היית נכנסת ובאה, כדרכך תמיד, בתי הקטנה. כשאמך באה ונכנסת בפתח עם הנר המאיר בידה, נדמה לי תמיד כי גם את באת עמה, נחפזת מאחוריה, כדרכך תמיד, לבוא אל החדר. ועתה הנך, כה מוקדם, טרם עת, אור שמחות שאבד. תכופות אני חושב: הם רק יצאו לשעה קלה תכופות אני חושב: הם רק יצאו לשעה קלה ועכשיו יחזרו הביתה. היום בהיר, אל תדאג, הם רק יצאו לטיול ארוך. אומנם כן, הם רק יצאו להם ועכשיו הם בדרכם הביתה. אל תדאג, היום בהיר, הם רק יצאו לטיול, שם, גבוה. הם פשוט הקדימו אותנו בדרכם, ואינם חושבים על חזרה הביתה. נצא לפגוש אותם שם, גבוה באור החמה, כה בהיר הוא היום, שם, גבוה. במזג אוויר כזה במזג אוויר כזה, ברוח סערה שכזו, לעולם לא הייתי שולח את הילדים החוצה. הם נסחפו, הם נגרפו, לא יכולתי לעצור בעדם! במזג אוויר כזה, בסופה כזאת, לעולם לא הייתי מרשה להם לצאת, הייתי חושש שמא יחלו: עכשיו אין עוד מקום למחשבות כאלה. במזג אוויר כזה, בסערה כזאת, לעולם לא הייתי מרשה לילדים לצאת, הייתי חושש שמא ימותו למחרת היום: עכשיו אין עוד למה לחשוש. במזג אוויר כזה, בסערת רוחות כזאת, לעולם לא הייתי שולח את הילדים החוצה. הם נסחפו, הם נגרפו. לא יכולתי לעצור בעדם. במזג אוויר כזה, בסופה הזאת, ברוח הסערה הזאת, הם שרויים במנוחה כבבית אמם: כל סופה לא תפחידם, הם חוסים ביד האל.