שירלי ג'קסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שירלי ג'קסון
Shirley Hardie Jackson
ShirleyJack.jpg
לידה 14 בדצמבר 1916
סן פרנסיסקו, קליפורניה, ארצות הברית
פטירה 8 באוגוסט 1965 (בגיל 48)
צפון בנינגטון, ורמונט, ארצות הברית
עיסוק סופרת
בן/בת זוג Stanley Edgar Hyman עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת סירקיוז
שפות היצירה אנגלית
סוגה אימה, מתח, ספרות גותית
שנות פעילות 19401965
השפיעה על סטיבן קינג, ניל גיימן, ג'ואנה האריס, ריצ'רד מת'סון
פרסים והוקרה פרס או. הנרי
shirleyjackson.org
חתימה חתימה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

שירלי הארדי ג'קסוןאנגלית: Shirley Hardie Jackson;‏ 14 בדצמבר 1916 - 8 באוגוסט 1965) הייתה סופרת אמריקאית, שזכתה להכרה בעיקר בזכות כתיבתה בתחומי האימה והמסתורין. במהלך קריירת הכתיבה שלה, שנמשכה כשני עשורים, היא כתבה שישה רומנים, שני ספרי זכרונות ולמעלה מ-200 סיפורים קצרים. ג'קסון, ילידת סן פרנסיסקו, קליפורניה, למדה באוניברסיטת סירקיוז בניו יורק, לאחר התאקלמותה, היא נהייתה פעילה במגזין הספרותי של האוניברסיטה ופגשה שם את בעלה לעתיד, סטנלי אדגר היימן. הזוג התמקם בצפון בנינגטון, ורמונט בשנת 1940. אחרי שהיימן הצליח לבסס לעצמו קריירה יציבה בתור מבקר ספרותי, ג'קסון החלה בקריירת הכתיבה שלה.

אחרי שפירסמה את ספר הביכורים שלה הדרך החוצה את הקיר (1948), רומן אוטוביוגרפי למחצה על ילדותה בקליפורניה, ג'קסון זכתה לתשומת לב משמעותית מהציבור בזכות סיפורה הקצר "ההגרלה", שמתאר סוד אפל שמצוי בבסיס קיומה של עיירה אמריקאית נידחת. הסיפור פורסם לראשונה בניו יורקר[1], וגרר את כמות התגובות הגבוהה ביותר שקיבל הניו יורקר אי פעם עבור יצירה בדיונית[2].ג'קסון המשיכה לפרסם סיפורים קצרים רבים במגזינים ועיתונים במשך שנות ה-50, חלקם נאספו ופורסמו מחדש בממואר שלה מ-1953 חיי בינות לפראים שמכיל סיפורים קצרים רבים שפירסמה בעבר, המתארים את חיי המשפחה שלה עם ילדיה ובעלה. ב-1959, פירסמה ג'קסון את מי מתגורר בבית היל, מותחן אימה על-טבעי שנחשב בידי רבים כאחד מסיפורי הרוחות הכי טובים שאי פעם נכתבו, ואף זכה לעיבוד מוערך כסדרת טלוויזיה באותו השם בנטפליקס.

ג'קסון הייתה מתבודדת, ונשארה בצפון בנינגטון במשך שנות חייה האחרונות, וסרבה לדבר על העבודה שלה עם הציבור. ב-1960, הבריאות שלה החלה להתדרדר משמעותית כתוצאה מעלייה במשקל ועישון כבד, שלבסוף הובילו למותה כתוצאה מהתקף לב בשנת 1965, בהיותה אך בת 48. ג'קסון הוזכרה פעמים רבות כמקור ההשפעה על סופרים רבים ומגוונים, ביניהם ניל גיימן, סטיבן קינג, שרה ווטרס, ג'ואנה האריס, ריצ'רד מת'סון ועוד.

תחילת חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'קסון נולדה ב-14 בדצמבר 1916 בסן פרנסיסקו, קליפורניה ללסלי וג'רלדין ג'קסון. משפחתה הייתה בעלת שורשים אנגליים, ואמא ג'רלדין התחקתה אחר העץ המשפחתי שלהם עד לגיבור המלחמה נתנאל גרין שלחם במלחמת העצמאות האמריקאית. ג'קסון גדלה בבורלינגיים, קליפורניה פרבר של מעמד הביניים בסן פרנסיסקו. יחסיה עם אמא ג'רלדין היו מתוחים ומרוחקים, שכן ג'רלדין אשר התחתנה בגיל צעיר, נכנסה מהר מדי להריון עם שירלי לאכזבתה, מאחר שהיא תכננה לבלות עם בעלה הצעיר והנאה. ג'קסון נתקלה פעמים רבות באי יכולת להסתדר עם בני גילה, ובילתה זמן רב בכתיבה, למורת רוחה של אמא שלה. בהיותה בת נוער, ג'קסון סבלה מבעיות משקל, שהובילו לחוסר ביטחון עצמי שאיתו היא התמודדה לכל אורך חייה הבוגרים. ג'קסון פקדה את תיכון בורלינגיים, שם היא ניגנה בכינור בתזמורת בית הספר. במהלך שנת היב' שלה, משפחת ג'קסון עברו לרוצ'סטר ניו-יורק, בעקבות מעבר זה עברה ג'קסון לתיכון ברייטון, ממנו קיבלה תעודת גמר ב-1934. לאחר מכן, המשיכה ללימודים באוניברסיטת רוצ'סטר, שם הוריה הרגישו שהם יכולים להמשיך ולפקח עליה ועל לימודיה. ג'קסון לא הייתה מרוצה מלימודיה שם ולקחה שנת הפסקה מלימודיה לפני שעברה לאוניברסיטת סירקיוז, שם היא פרחה יצירתית וחברתית. בסירקיוז היא קיבלה תואר ראשון בעיתונאות. בזמן שהותה בסירקיוז, ג'קסון הפכה למעורבת במגזין הספרותי של האוניברסיטה, שם היא פגשה את בעלה לעתיד, סטנלי אדגר היימן, שהפך מאוחר יותר למבקר ספרות. בתקופה זו, פירסמה ג'קסון את הסיפור הראשון שלה "ג'ניס". סיפור של 250 מילים, שמתאר נערה שמדברת עם חברתה בטלפון, ומספרת לה על ניסיונה להתאבד.[3]

לאחר סיום הלימודים, ג'ון והיימן התחתנו ב-1940, ועברו בין תחנות שונות עד שלבסוף התמקמו בצפון בנינגטון, ורמונט. היימן התחיל לעבוד בתור מדריך בקולג' בנינגטון. ג'קסון התחילה לכתוב חומרים בד בבד עם ביסוס של היימן כמבקר ספרותי. הזוג נודע כמארחים נדיבים שהקיפו את עצמם בכשרונות ספרותיים כגון ראלף אליסון. שניהם היו קוראים נלהבים, שספרייתם האישית נאמדה באלפי כותרים. לזוג היו ארבעה ילדים: לורנס (לורי), ג'ואן (ג'ני), שרה (סלי) וברי, שזכו בעצמם לתהילה ספרותית, כיוון שאמם, יצרה גרסאות ספרותיות שלהם, בסיפוריה הקצרים.

לפי הביוגרף של ג'קסון, נישואיה להיימן נפגעו בשל בגידותיו הרבות, בעיקר עם תלמידות שלו, וג'קסון הסכימה בעל כורחה לדרישתו של היימן לקיים יחסים פתוחים. היימן שלט גם בכספים של הבית, והקציב לג'קסון חלק מההכנסות שלה לפי ראות עיניו, למרות העובדה שלאחר הצלחת "ההגרלה" ועבודות מאוחרות יותר שלה, ג'קסון הרוויחה יותר ממנו.[3]

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מי מתגורר בבית היל ועבודות אחרות 1959-1954[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1954 ג'קסון פירסמה את קן הציפור, ספר שעוקב אחר אשה עם אישיוּיוֹת מרובות ויחסיה עם הפסיכיאטר שלה. אחד מהעורכים של ג'קסון, רוג'ר שטראוס, קרא לספר "רומן מושלם", אבל בית ההוצאה שיווק אותו כסיפור אימה פסיכולוגי, למורת רוחה של ג'קסון. ספרה הבא, החוגה, פורסם ארבע שנים לאחר מכן, ותיאר משפחה אקצנטרית ועשירה שמאמינים שהם נבחרו לשרוד כשסוף העולם יתרחש. שנה לפני כן ג'קסון פירסה את הממואר השני שלה לגדל שדים (1957) שעוקב אחר התמות של קודמו חיי בינות לפראיים (1953), ומתאר דרך סיפורים קצרים את חיי המשפחה של ג'קסון ומשפחתה.

הרומן החמישי של ג'קסון מי מתגורר בבית היל (1959), עוקב אחר קבוצה של אנשים שמשתתפים במחקר על-טבעי במצודה שטוענים שהיא רדופת רוחות רפאים. הרומן, ששילב בין העל-טבעי והפסיכולוגיה האנושית, הפך לדוגמה בולטת ומוערכת לסוגת ה"בית הרדוף", ותוארה על ידי סטיבן קינג כאחד מסיפורי האימה החשובים ביותר של המאה ה-20.[4] בנוסף לאלו, ג'קסון פרסמה את המחזה המוזיקלי "הילד הרע", המבוסס על אגדת הילדים הנזל וגרטל.

התדרדרות בבריאות ומוות 1965-1960[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן ש"מי מתגורר בבית היל" פורסם, ג'קסון סבלה ממספר בעיות בריאותיות. היא סבלה ממשקל יתר, והייתה מעשנת כבדה, מה שהוביל לאסתמה כרונית, כאבי מפרקים, תשישות וסחרחורות שהובילו להתעלפויות, אשר שויכו לבעיות בליבה[5]. בסמוך למותה, ג'קסון הלכה לפסיכיאטר שטיפל בהתקפי חרדה חמורים, שהיא הסתירה מבעלה למשך תקופות זמן ארוכות[6]. כדי להקל על החרדה והאגרופוביה הרופא נתן לה מרשם לברביטורט, תרופה שבאותה העת נחשבה לבטוחה. במשך שנים רבות היו לה מרשמים לאמפטמינים להורדת משקל, שייתכן והשפיעו בעקיפין על החרדה שלה, מה שהוביל למעגל של שימוש בשתי תרופות שביטלו האחת את האפקט של השנייה[5]. כל אחד מהגורמים הללו, או כולם יחדיו, יכלו לתרום להתדרדרות בבריאות שלה. ג'קסון התוודתה בפני חבריה שהיא הרגישה שמתנשאים עליה על תפקידה כ"אשה למופת", ומנודה על ידי אנשי העיירה שבה חיה, נורת' בנינגטון. מצב זה הוביל אותה לשימוש מוגבר באלכוהול בנוסף למשככי הכאבים והאמפטמינים[5].

למרות בריאותה המתדרדרת, ג'קסון המשיכה לכתוב ולפרסם מספר עבודות בשנות ה-60, לרבות הרומן האחרון שלה, אנחנו תמיד גרנו בטירה (1962), סיפור מתח גותי. הספר נכלל ברשימה של 'עשרת הרומנים הטובים ביותר' של שנת 1962 מטעם מגזין טיים. בשנה שלאחר, היא פירסמה ספר ילדים בשם 'תשע משאלות קסומות', שמתאר ילד שנפגש בקוסם שנותן לו תשע משאלות למימוש[5].

ב-1965, ג'קסון מתה בשנתה, בביתה בנורת' בנינגטון, בגיל 48. המוות שלה נקבע כקשור לסתימת עורקים או לדום לב. על פי בקשתה, היא נשרפה לאחר מותה[5].

פרסומים לאחר מותה 2015-1968[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1968, בעלה של ג'קסון פרסם כרך של עבודות של ג'קסון לאחר מותה בשם "בואו איתי" ("Come along with me") שהכיל את הרומן האחרון והלא גמור שלה, בנוסף ל-14 סיפורים קצרים שלא פורסמו בעבר, ושלוש הרצאות שהיא נתנה בוועידת כותבים בקולג'ים בשנותיה האחרונות.

ב-1996, ארגז של סיפורים שלא פורסמו בעבר, נמצא באסם מאחורי הבית של ג'קסון. חלק מהסיפורים האלו, יחד עם מספר סיפורים שפורסמו בעבר רק במגזינים שונים, פורסמו באוסף שכותרתו "עוד יום רגיל" ("Just an Ordinary Day"). העזבון של ג'קסון זמין בספריית הקונגרס. הניו יורקר פרסם בגיליון של ה-5 באוגוסט 2013 סיפור בשם "פרנויה", שנטען שנמצא בספריית הקונגרס. אוסף נוסף של סיפורים קצרים ומאמרים מאת ג'קסון, שלא פורסמו בעבר, יצא לאור ב-2015 תחת השם "תנו לי לספר לכם" ("Let Me Tell You").

ביביליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפורים קצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ The Lottery פורסם ב-26 ביוני 1948
  2. ^ Franklin, Ruth (2013-06-25). ""The Lottery" Letters". The New Yorker
  3. ^ 3.0 3.1 Franklin, Ruth (2016). Shirley Jackson: A Rather Haunted Life. Liveright.
  4. ^ Sophie Missing, ‏The Haunting of Hill House by Shirley Jackson‏ מתוך אתר הגרדיאן ה-7 בפברואר 2010
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 Franklin, Ruth (2016). Shirley Jackson: A Rather Haunted Life. Liveright.
  6. ^ Downey, Dara; Jones, Darryl (2005). "Shirley Jackson and Stephen King". Shirley Jackson: Essays on the Literary Legacy: 214–36