שירלי ג'קסון

שירלי ג'קסון
Shirley Hardie Jackson

ג'קסון בשנות ה־40
לידה	14 בדצמבר 1916 סן פרנסיסקו, קליפורניה, ארצות הברית
פטירה	8 באוגוסט 1965 (בגיל 48) צפון בנינגטון, ורמונט, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
מקום מגורים	סן פרנסיסקו
תחום כתיבה	סיפורת, סיפורים קצרים, מסות וספרות לילדים
סוגה	ספרות גותית, סיפורת אימה, מותחן פסיכולוגי, סאטירה
שפות היצירה	אנגלית
השכלה	אוניברסיטת סירקיוז
תקופת פעילות	1940–1965 (כ־25 שנים)
עיסוק	סופרת
בן זוג	Stanley Edgar Hyman (1940 – 8 באוגוסט 1965 (כ־25 שנים))
ילדים	Laurence Jackson Hyman
פרסים והוקרה	פרס אדגר (1961) Bram Stoker Award for Best Anthology (2021)
חתימה
shirleyjackson.org

שירלי הארדי ג'קסון (באנגלית: Shirley Hardie Jackson;‏ 14 בדצמבר 1916 – 8 באוגוסט 1965) הייתה סופרת אמריקאית, מן הדמויות הבולטות בספרות הגותית ובאימה הפסיכולוגית האמריקאית במאה ה־20. יצירתה שילבה אימה, סאטירה, הומור ביתי וביקורת חברתית, ועסקה בין השאר בקהילה כמקור לאיום, בבית ובמשפחה כמקומות שהם בעת ובעונה אחת מקלט ומלכודת, בזהות בלתי יציבה ובנשים המתמודדות עם בידוד ועם ציפיות חברתיות. אף שרק חלק מיצירתה כולל תופעות על־טבעיות מובהקות, במשך שנים זוהתה בעיקר כסופרת אימה.

יצירותיה הידועות ביותר הן הסיפור הקצר "ההגרלה" (1948), שעורר תגובה ציבורית יוצאת דופן לאחר פרסומו בהניו יורקר, והרומנים בית היל הרדוף (1959) ותמיד גרנו בטירה (1962). לצד יצירות אלה פרסמה ארבעה רומנים נוספים, מאות סיפורים ומאמרים, ספרים לילדים ושני ספרים הומוריסטיים המבוססים על חיי משפחתה. בכתיבתה הביתית השתמשה בחלק מאותם חומרים – ילדים, נישואים, שכנים, משק בית ואי־סדר – שביצירתה האפלה יותר נעשו למקורות של חרדה ואיום.

ג'קסון זכתה לקהל רחב במהלך חייה, אך מבקרים בני זמנה נטו לעיתים להפריד בין יצירתה הגותית לבין כתיבתה ההומוריסטית כאם וכעקרת בית. מעמדה הספרותי התחזק בעשורים שלאחר מותה, ובמיוחד מראשית המאה ה־21, עם פרסום מחקרים וביוגרפיות, הוצאה מחודשת של יצירותיה, פרסום כתבים ומכתבים מן הארכיון ועיבודים חדשים לקולנוע ולטלוויזיה. בשנת 2010 החל לייבררי אוף אמריקה (Library of America) לפרסם מהדורות של יצירתה, וב־2020 נכללו במסגרת זו כל ששת הרומנים שלה.

ביוגרפיה

ילדות, משפחה וראשית הכתיבה

ג'קסון נולדה בסן פרנסיסקו ללסלי הארדי ג'קסון ולג'רלדין באגבי ג'קסון, וגדלה תחילה בברלינגיים שבקליפורניה. משפחתה הייתה אמידה ושמרנית יחסית. יחסיה עם אמה היו מתוחים לאורך שנים; ג'רלדין ביקרה לעיתים את הופעתה ואת משקלה של בתה, ודפוס זה נמשך גם בבגרותה. ההתכתבות המשפחתית שנשמרה בארכיונה מאפשרת לעקוב אחר היחסים המורכבים ביניהן לאורך עשרות שנים.

בשנות נעוריה עברה המשפחה לרוצ'סטר, במדינת ניו יורק. ג'קסון למדה באוניברסיטת רוצ'סטר בשנים 1934–1936, אך עזבה את הלימודים. בשנה שלאחר מכן נשארה בבית והקדישה זמן רב לכתיבה; לפי הביוגרפיה שפרסם עיזבונה, הציבה לעצמה בתקופה זו יעד של לפחות אלף מילים ביום.

אוניברסיטת סירקיוז, קריאה והיכרות עם היימן

ב־1937 החלה ג'קסון ללמוד באוניברסיטת סירקיוז, שם למדה ספרות וכתיבה ופרסמה שירים וסיפורים בעיתונות הסטודנטיאלית. סיפורה "Janice" משך את תשומת לבו של סטודנט צעיר ממנה, סטנלי אדגר היימן (Stanley Edgar Hyman), שהיה בראשית דרכו כמבקר ספרות. לאחר שקרא את הסיפור ביקש היימן לדעת מי כתבה אותו. השניים נפגשו ב־3 במרץ 1938 בחדר ההאזנה של ספריית האוניברסיטה, וקשר אינטלקטואלי שהתפתח ביניהם הפך במהרה גם לקשר רומנטי.

ג'קסון והיימן ייסדו יחד את כתב העת הספרותי הסטודנטיאלי Spectre, וג'קסון הייתה פעילה בעריכתו. סיפורה "Call Me Ishmael" הופיע ב־1939. הקשר ביניהם היה מראשיתו גם שותפות ספרותית ואינטלקטואלית. המכתבים שנשמרו בארכיוניהם מן השנים 1938–1942 משלבים עניינים אישיים עם דיונים בספרות וברעיונות; ספריית הקונגרס מתארת את שתי קבוצות המכתבים המשלימות כמתעדות תלות הדדית הולכת וגוברת ואת המידה שבה השפיע כל אחד מהם על עבודתו של האחר.

ג'קסון הייתה גם קוראת נלהבת. תיאור ביוגרפי שהכין היימן במהלך חייה הציג אותה כמי שקראה סיפורת בהיקף נרחב במיוחד, וציין כי הספרות האנגלית של המאה ה־18 הייתה מן התקופות האהובות עליה וכי בין הסופרים שאהבה היו פאני ברני, סמיואל ריצ'רדסון וג'יין אוסטן. לצד הספרות הקאנונית קראה גם ספרות מסתורין ופנטזיה והתעניינה בפולקלור, בכישוף ובמאגיה.

הקריאה לא הייתה עבורה רק פעילות פרטית, אלא גם דרך ליצירת קשרים ולשמירתם. ידידותה ארוכת השנים עם רלף אליסון כללה קריאה ודיון ביצירותיהם זה של זה, ואחת מחברויותיה האינטימיות ביותר בשנותיה המאוחרות, עם ז'אן ביטי (Jeanne Beatty), החלה בהתכתבות על ספרי ילדים. הביוגרפית רות פרנקלין הצביעה על הספרות כגורם מניע חשוב במערכות היחסים של ג'קסון.

ג'קסון והיימן סיימו את לימודיהם ב־1940 ונישאו באותה שנה. לאחר מכן התגוררו בין השאר בגריניץ' וילג' בניו יורק ועבדו בעבודות שונות בעוד שניהם מנסים לבסס קריירות ספרותיות. ג'קסון המשיכה לכתוב ולפרסם; בין פרסומיה המוקדמים היו "My Life with R. H. Macy" בThe New Republic ו-"After You, My Dear Alphonse" בהניו יורקר.

ילדים וצפון בנינגטון

לג'קסון ולהיימן נולדו ארבעה ילדים: לורנס ("לורי"; 1942), ג'ואן ("ג'אני"; 1945), שרה ("סאלי"; 1948) ובארי (1951). הילדים הופיעו בגרסאות ספרותיות שלהם בסיפורים ההומוריסטיים שכתבה על משפחתה ובספרים Life Among the Savages ("חיים בין הפראים", בתרגום חופשי; 1953) ו-Raising Demons ("לגדל שדים", בתרגום חופשי; 1957).

ארבעת ילדיהם של ג'קסון והיימן, בקירוב 1953. הילדים וחיי המשפחה היו חומר מרכזי בכתיבתה ההומוריסטית.

ב־1945, לאחר שהיימן קיבל משרת הוראה בבנינגטון קולג', עברה המשפחה לצפון בנינגטון שבורמונט. למעט תקופה שבה התגוררו בוסטפורט שבקונטיקט, צפון בנינגטון נשאר ביתה של ג'קסון עד מותה.

יחסיה עם היישוב היו מורכבים. ג'קסון ומשפחתה חוו לעיתים עוינות חברתית, ובני המשפחה נתקלו גם באנטישמיות שהופנתה כלפי היימן, שהיה יהודי. מנגד, בנה בארי זכר כי אמו העריכה את מידת הפרטיות שהחיים בכפר אפשרו לה. לפיכך, תיאורה כמי שנדחתה באופן אחיד בידי כל הקהילה מפשט מערכת יחסים אמביוולנטית יותר.

הבית בצפון בנינגטון היה במשך שנים מרכז חברתי ואינטלקטואלי פעיל. ג'קסון והיימן קראו בהיקף רב, דנו בספרות, קראו כתבי יד של חברים ואירחו סופרים, מבקרים ואנשי אקדמיה. בין חברי המעגל היו רלף אליסון, הווארד נמרוב וברנרד מלמוד.

רלף אליסון ב־1961. הידידות בינו לבין ג'קסון והיימן כללה התכתבות, דיונים ספרותיים וקריאה ביצירותיהם זה של זה.

הקשר עם אליסון היה משמעותי במיוחד. בארכיונו נשמרה התכתבות עם ג'קסון ועם היימן, ומחקרים מאוחרים עסקו בקשרים האינטלקטואליים בין השלושה ובדיוניהם על ספרות, גזע, מעמד, מיתוס ודמוקרטיה אמריקאית.

נישואים, משפחה וחיים מקצועיים

הנישואים בין ג'קסון להיימן היו מורכבים. לצד השותפות הספרותית והאינטלקטואלית, היימן ניהל לאורך השנים מערכות יחסים מחוץ לנישואים ותמך במבנה של נישואים פתוחים גם כאשר ג'קסון התקשתה לקבל זאת. מכתביה והביוגרפיות שלה מתעדים את הכאב והקנאה שעוררו בה יחסיו עם נשים אחרות.

במקביל לקריירה הספרותית נשאה ג'קסון בחלק הארי של עבודת הבית, הקניות, הבישול והטיפול בארבעת הילדים. כתיבתה הייתה גם מקור הכנסה משמעותי למשפחה, במיוחד הסיפורים והמסות שפרסמה בכתבי עת בעלי תפוצה רחבה.

בנה לורנס ג'קסון היימן הסתייג מאוחר יותר מתיאורים המצמצמים את אמו לדמות אומללה או לקורבן פסיבי של נישואיה. הוא זכר אישה שעבדה קשה מאוד אך גם אהבה לצחוק, להתבדח ולשחק עם ילדיה.

גם התדמית של ג'קסון כ"מכשפה" הייתה בחלקה משחק מודע. היא התעניינה בטארוט, בפולקלור ובמשפטי המכשפות בסיילם, אך בני משפחתה זכרו גם הומור סביב הנושא. לורנס סיפר, למשל, שכאשר המו"ל אלפרד א' קנופף שבר את רגלו לאחר סכסוך מקצועי עם היימן, הוריו הפיצו בצחוק שמועה שלפיה ג'קסון גרמה לכך באמצעות כישוף.

סוכנים, עורכים והקריירה המקצועית

ג'קסון ניהלה קריירה מקצועית ענפה מול כתבי עת, סוכנויות ספרותיות והוצאות לאור. ארכיונה כולל התכתבות עם הסוכנות Brandt & Brandt, עם Music Corporation of America ועם הוצאות ובהן Farrar, Straus and Young. החומר המקצועי מתעד גם החלטות עריכה ושיווק שהשפיעו על הצגת ספריה לציבור.

ב-Farrar, Straus and Young עבדה בין השאר עם העורך רוברט ג'ירו (Robert Giroux), ובהוצאת Viking עם פסקל קוביצ'י (Pascal Covici). מעמדה בתעשיית ההוצאה לאור בא לידי ביטוי גם בכך שעורכים פנו אליה לקבלת חוות דעת על כתבי יד של סופרים אחרים. אלפרד א' קנופף הבן, למשל, ביקש ממנה להעריך כתב יד של סופרת צעירה בשם אן טיילר, שלימים הייתה לסופרת בולטת; בארכיונה של ג'קסון לא נמצא תיעוד לתשובתה לבקשה.

בריאות, חרדה והסתגרות

ג'קסון סבלה בתקופות שונות מחרדה ומבעיות בריאות, ובשנותיה האחרונות הידרדר מצבה. היא עישנה, צרכה אלכוהול בכמויות גדולות בתקופות מסוימות וקיבלה מרופאים תרופות שונות, ובהן תרופות הרגעה וחומרים ממריצים שהיו מקובלים באותה תקופה לטיפול בחרדה, בשינה ובבעיות משקל.

יש להבחין בין השימוש הרב בתרופות לבין אבחנה בדיעבד של התמכרות. כמה ביוגרפים ומבקרים הדגישו הסתמכות הולכת וגוברת על אלכוהול ועל תרופות, ואילו לורנס התנגד להצגת אמו כמי שעסקה בשימוש לרעה בסמים והדגיש כי התרופות ניתנו לה במרשם ובהתאם לפרקטיקה הרפואית של התקופה.

לאחר השלמת תמיד גרנו בטירה ב־1962 החריפו התקפי החרדה שלה, ובתקופה מסוימת התפתחה אצלה אגורפוביה קשה שהגבילה מאוד את יכולתה לעזוב את הבית. הסתגרות זו הייתה שינוי משמעותי ביחס לחלקים מוקדמים יותר בחייה, שבהם ניהלה חיי חברה פעילים ואירחה אנשים רבים בביתה.

בתקופה זו נעשתה ההתכתבות חשובה במיוחד. אחת ממערכות היחסים הבולטות הייתה עם ז'אן ביטי, קוראת שפנתה לג'קסון בעקבות ספרי המשפחה שלה והפכה בהדרגה לחברה קרובה ולאשת סוד. ההתכתבות ביניהן עסקה בספרים, בילדים, בנישואים ובכתיבה.

השנים האחרונות ומותה

לאחר תקופת המשבר חל שיפור מסוים במצבה של ג'קסון. ב־1964 לימדה בוועידת הסופרים של Bread Loaf במידלברי והחלה לעבוד על הרומן Come Along with Me ("בואו איתי", בתרגום חופשי). גיבורת הקטע שנותר ממנו היא אלמנה המבקשת לבנות לעצמה חיים וזהות חדשים. מכיוון שהרומן נותר בלתי גמור, קשה לקבוע לאיזה כיוון היה מתפתח, אך עצם העבודה עליו לצד חזרתה ההדרגתית לפעילות מלמדת כי הקריירה שלה לא הייתה בתהליך פשוט של דעיכה בשעת מותה.

ב־1965 העניקה לה אוניברסיטת סירקיוז את מדליית ארנטס (Arents Pioneer Medal) להישגים יוצאי דופן.

ב־8 באוגוסט 1965 מתה ג'קסון בביתה בצפון בנינגטון במהלך מנוחת אחר הצהריים. היא הייתה בת 48. סיבת המוות שנרשמה הייתה חסימה של עורק כלילי על רקע טרשת עורקים ומחלת לב וכלי דם הקשורה ליתר לחץ דם; לא נערכה נתיחה שלאחר המוות.

קריירה ספרותית

הפרסומים המוקדמים ו"ההגרלה"

ג'קסון החלה לפרסם באופן מקצועי בראשית שנות ה־40. בין סיפוריה המוקדמים היו "My Life with R. H. Macy", "After You, My Dear Alphonse" ו-"Come Dance with Me in Ireland"; האחרון נבחר להיכלל ב-The Best American Short Stories לשנת 1944.

רומן הביכורים שלה, The Road Through the Wall ("הדרך מבעד לחומה", בתרגום חופשי), ראה אור ב־1948. הרומן עוסק בתושבי שכונה אמידה בקליפורניה ובדעות הקדומות, ההיררכיות והעוינות המסתתרות מאחורי חזותם של חיי הפרברים. כבר בו מופיעים נושאים שנעשו מרכזיים ביצירתה: קהילה סגורה, גבולות פיזיים וחברתיים, הדרת חריגים והפער בין מכובדות לבין אכזריות.

ב־26 ביוני 1948 פרסם הניו יורקר את "The Lottery" ("ההגרלה"), המתאר טקס שנתי בעיירה אמריקאית רגילה לכאורה, שבסופו נבחר אחד מתושביה להיסקל למוות בידי הקהילה. הפרסום עורר תגובה יוצאת דופן. ג'קסון ספרה יותר מ־300 מכתבים שהגיעו בעקבותיו ורק מיעוט קטן מהם היה אוהד; עם זאת, בדיקה מאוחרת של המכתבים בידי רות פרנקלין הראתה שרבים מן הקוראים לא הביעו דווקא זעם אלא בלבול וביקשו לדעת מה משמעות הסיפור והאם הטקס המתואר בו אכן התקיים.

ג'קסון הסבירה כי ביקשה להציב טקס אלים וארכאי בתוך כפר מודרני הדומה לכפרים המוכרים לקוראיה, כדי לעמת אותם עם אלימות וחוסר אנושיות בתוך החיים הרגילים. הסיפור נכלל ב־1949 בקובץ The Lottery; or, The Adventures of James Harris ("ההגרלה; או, הרפתקאותיו של ג'יימס האריס", בתרגום חופשי), ובהמשך היה ליצירתה המוכרת ביותר.

רומנים פסיכולוגיים וכתיבה משפחתית

הרומן השני, Hangsaman ("איש הגרדום", בתרגום חופשי; 1951), מתמקד בנטלי וייט, צעירה המגיעה לקולג' וחווה התרופפות הדרגתית של תחושת הזהות ושל הגבול בין מציאות לדמיון. שם הרומן לקוח מבלדה עממית ישנה. ג'קסון שילבה בו סאטירה על חיי משפחה ואקדמיה עם נקודת מבט בלתי יציבה, תבנית שפיתחה בהמשך ביצירות אחרות.

ב־1953 פרסמה את Life Among the Savages ("חיים בין הפראים", בתרגום חופשי), המבוסס על סיפורים הומוריסטיים מחיי משפחתה שחלקם פורסמו קודם לכן במגזינים. בעקבותיו ראה אור ב־1957 Raising Demons ("לגדל שדים", בתרגום חופשי). הספרים משתמשים בגרסאות ספרותיות של ג'קסון, היימן וילדיהם ואינם תיעוד אוטוביוגרפי מילולי.

הכתיבה המשפחתית הייתה חלק מרכזי בקריירה של ג'קסון ולא עיסוק צדדי. קטעים רבים מן הסוג הזה פורסמו במגזינים בעלי תפוצה רחבה, הביאו לה קהל גדול והיו מקור הכנסה משמעותי. גם בהם מופיעים נושאים הקיימים ביצירתה האפלה: אי־סדר בבית, מאבקי סמכות, היחסים בין עצמאות לאחריות וחוסר היכולת לשלוט לחלוטין במשפחה.

הרומן The Bird's Nest ("קן הציפור", בתרגום חופשי; 1954) עוסק באליזבת ריצ'מונד, צעירה שזהותה מתפצלת לכמה אישיויות. ג'קסון משנה לאורך הרומן את הקול ואת נקודת המבט, וכך הופכת את חוסר היציבות של הזהות גם לעיקרון צורני. הרומן עובד ב־1957 לסרט Lizzie.

ב־1956 פרסמה גם את The Witchcraft of Salem Village ("הכישוף בכפר סיילם", בתרגום חופשי), ספר עיון לקוראים צעירים על ציד המכשפות בסיילם, נושא שהתאים להתעניינותה ארוכת השנים בפולקלור ובכישוף.

היצירות המאוחרות

The Sundial ("שעון השמש", בתרגום חופשי; 1958) הוא סאטירה שחורה על משפחה אמידה שחבריה משתכנעים כי העולם עומד להיחרב וכי רק מי שיישאר בבית המשפחה יינצל. הבית, המשפחה והקבוצה הסגורה, המופיעים ברבות מיצירותיה כמקורות של ביטחון ושל סכנה בעת ובעונה אחת, משמשים כאן בסיס לקומדיה אפוקליפטית.

בשנת 1959 פרסמה את בית היל הרדוף (The Haunting of Hill House). הרומן עוסק בארבעה אנשים השוהים בבית בעל מוניטין של בית רדוף, ובייחוד באלינור ואנס, אישה בודדה שבילתה שנים בטיפול באמה. ג'קסון מותירה עמימות בין האפשרות שכוחות על־טבעיים פועלים בבית לבין האפשרות שחלק מן האירועים קשורים לתודעתה של אלינור. הספר היה מועמד סופי בקטגוריית הסיפורת של פרס הספר הלאומי האמריקאי לשנת 1960.

ב־1962 פרסמה את הרומן האחרון שהשלימה, תמיד גרנו בטירה (We Have Always Lived in the Castle). המספרת, מרי קתרין "מריקאט" בלקווד, חיה עם אחותה קונסטנס ודודה בבית המשפחה לאחר שמרבית בני המשפחה מתו בהרעלה. העוינות בין המשפחה המבודדת לתושבי הכפר מחזירה את ג'קסון לנושאים של קהילה, חריגות ואלימות קבוצתית, אך הרומן מסבך את החלוקה בין קורבן לתוקפן ובין הבית המגן לבית הכולא.

מאפייני יצירתה

קהילה, נורמות והחריג

אחד הנושאים החוזרים ביצירת ג'קסון הוא האיום הנובע לא מן הזר אלא דווקא מן הקבוצה הנחשבת נורמטיבית. ב-The Road Through the Wall מסתתרים מאחורי חיי הפרברים סנוביזם ודעות קדומות; ב"ההגרלה" קהילה שלמה משתתפת באלימות משום שהטקס הוא חלק מן המסורת; ב-"The Summer People" זוג המפר כלל קהילתי בלתי כתוב מגלה בהדרגה שהקהילה מפסיקה לשתף עמו פעולה; ובתמיד גרנו בטירה תושבי הכפר הופכים את משפחת בלקווד למושא של לעג ואלימות.

בסיפור "The Possibility of Evil" אישה הרואה בעצמה שומרת על המוסר והסדר בקהילה היא שמפיצה בסתר מכתבים אנונימיים אכזריים. הרוע אצל ג'קסון אינו מחייב אפוא מפלצת או כוח על־טבעי; לעיתים הוא מתקיים דווקא בתוך התנהגות הנחשבת מכובדת ורגילה.

הבית כמקלט וכמלכודת

הבית הוא אחד המרחבים המרכזיים ביצירת ג'קסון. בספרי המשפחה הוא כאוטי, מעייף אך גם מלא חום והומור; ב-The Sundial הוא מבצר שאמור להגן על דייריו מפני סוף העולם; בבית היל הרדוף המבנה עצמו מקבל כמעט תכונות של אישיות; ובתמיד גרנו בטירה הבית מגן על האחיות מפני הקהילה אך גם מאפשר את הסתגרותן בתוכו.

חוקר הספרות דריל האטנהאואר (Darryl Hattenhauer) ראה בשימוש של ג'קסון בארכיטקטורה ובחללים ביתיים דרך לייצג את הנפש ואת גבולות הזהות.

זהות ותודעה בלתי יציבה

דמויות רבות של ג'קסון מתקשות לשמור על תחושת עצמי יציבה. ב-"The Daemon Lover" אישה מחפשת אחר ארוסה הנעדר, אך ככל שהחיפוש מתמשך נעשה קשה יותר לקבוע אם סביבתה מתעתעת בה או אם תפיסתה שלה אינה מהימנה. Hangsaman מציב את הקורא בתוך תודעתה המתערערת של נטלי; ב-The Bird's Nest הפיצול נעשה לנושא המרכזי; ובבית היל הרדוף האירועים מוצגים במידה רבה דרך תודעתה של אלינור, בלי דרך פשוטה לקבוע היכן מסתיימת פעולת הבית ומתחילה תגובתה אליו.

העמימות אינה רק אמצעי ליצירת הפתעה. במקרים רבים ג'קסון נמנעת במכוון מפתרון מוחלט לשאלה אם אירוע הוא על־טבעי, פסיכולוגי או שילוב של השניים.

נשים, משפחה וציפיות חברתיות

רבות מן הדמויות המרכזיות ביצירת ג'קסון הן נשים צעירות, לא נשואות, מבודדות או כאלה המתקשות להשתלב במבנים החברתיים שסביבן. מחקרים מאוחרים, ובמיוחד מחקרים פמיניסטיים, הדגישו את עיסוקה בנשים הנתונות ללחץ מצד נישואים, משפחה, מוסדות וציפיות מגדריות.

עם זאת, יצירתה אינה מחלקת באופן פשוט את העולם לנשים קורבנות ולגברים מדכאים. נשים אצל ג'קסון יכולות להיות גם בעלות כוח, מניפולטיביות ואכזריות. משום כך מגדר הוא ציר מרכזי בפרשנות יצירתה, אך אינו מפתח יחיד להבנתה.

הומור ואימה

החלוקה בין "ג'קסון המצחיקה" של ספרי המשפחה לבין "ג'קסון המפחידה" של הסיפורים והרומנים מסתירה מנגנונים משותפים לשני חלקי יצירתה. בשניהם היא מתחילה לעיתים קרובות בסיטואציה יומיומית מוכרת ומערערת בהדרגה את הכללים שעל פיהם הדמויות והקורא מצפים שהעולם יפעל. אותו פער יכול להסתיים בקומדיה משפחתית או באימה.

האירוניה וההומור קיימים גם ביצירותיה האפלות. ב-The Sundial הם מרכיב מרכזי, ובבית היל הרדוף חילופי הדברים הקומיים בין הדמויות משמשים בין השאר להפגת מתח לפני בנייתו מחדש. במובן זה הבית המצחיק של Life Among the Savages והבית המאיים של בית היל הרדוף אינם שני עולמות נפרדים לחלוטין: בשניהם אנשים מנסים לחיות יחד בתוך מערכת שאינה נתונה לשליטתם המלאה.

קריאה, מסורת ספרותית ומלאכת הכתיבה

היקף הקריאה של ג'קסון וטעמיה המגוונים משתקפים גם ביצירתה. היא הכירה היטב את המסורת הספרותית האנגלית, ובו בזמן קראה ספרות מסתורין ופנטזיה והתעניינה בפולקלור, במיתוסים ובכישוף. היחס שלה לספרות היה רציני אך לא ירא־כבוד; במכתביה יכלה לעבור מדיון בספר קאנוני לבדיחה עליו, או מספר שקראה להרהור על הסיבה שבני אדם מספרים סיפורים.

בהרצאה "Garlic in Fiction" הסבירה כי דימויים, מילים חוזרות, סמלים ואסוציאציות קטנות יכולים לצבור בהדרגה משמעות רגשית אצל הקורא, כל עוד הסופר משתמש בהם במשורה. היא השוותה את השימוש באמצעים אלה לשימוש בשום בבישול: מרכיב שצריך להעניק טעם מבלי להשתלט על היצירה.

בהסבר שלה השתמשה בין השאר בדימויים הקשורים לאלינור בבית היל הרדוף – ובהם בית קטן, אריות אבן, פרחים וחפצים אחרים – כדי להראות כיצד פרטים שחוזרים לאורך היצירה מקבלים עבור הקורא משמעות החורגת מתפקידם המילולי.

ב-"Memory and Delusion" תיארה כיצד חוויות ממשיות משתנות כשהן נעשות לחומר ספרותי. היא סיפרה בהומור שילדיה נהגו לחלק את סיפוריה לדברים שהיו אמיתיים, לדברים שלא היו אמיתיים ול"הזיות של אמא", ובכך הצביעה בעצמה על הפער בין חיי המשפחה לבין הגרסה הספרותית שלהם.

התקבלות ומעמד ספרותי

במהלך חייה

ג'קסון זכתה לקהל רחב בזמן חייה. סיפוריה הופיעו בכתבי עת שונים מאוד זה מזה, ובהם The New Yorker, Ladies' Home Journal, Vogue, Good Housekeeping, Mademoiselle ו-The Magazine of Fantasy and Science Fiction, וסיפורים אחדים נבחרו לאנתולוגיות The Best American Short Stories ולפרסי או. הנרי.

עם זאת, מבקרים התקשו לעיתים לשלב בין פניה השונים. ביקורות וכתבות על ספריה הציגו אותה לעיתים בראש ובראשונה כאם וכעקרת בית המוצאת כביכול זמן לכתוב סיפורים מפחידים, גם כאשר הכתיבה הייתה עבורה מקצוע ומקור הכנסה מרכזי.

בית היל הרדוף זכה להכרה ביקורתית משמעותית עם הופעתו והיה אחד המועמדים הסופיים בקטגוריית הסיפורת של פרס הספר הלאומי האמריקאי לשנת 1960.

הערכה מחודשת

לאחר מותה המשיכו "ההגרלה", בית היל הרדוף ותמיד גרנו בטירה להיקרא ולהיות מודפסים, אך חלק מיצירתה האחרת נעשה קשה יותר להשגה. רות פרנקלין סיפרה שכאשר החלה להתעניין בג'קסון בראשית המאה ה־21, נאלצה להשיג חלק מן הרומנים המוקדמים בחנויות ספרים משומשים.

ב־2010 ראה אור בלייבררי אוף אמריקה הכרך Shirley Jackson: Novels & Stories, בעריכת ג'ויס קרול אוטס. הוא כלל את קובץ "ההגרלה", בית היל הרדוף, תמיד גרנו בטירה, סיפורים נוספים ואת המסה "Biography of a Story".

ב־2020 ראה אור כרך נוסף, בעריכת רות פרנקלין, שכלל את ארבעת הרומנים המוקדמים: The Road Through the Wall, Hangsaman, The Bird's Nest ו-The Sundial. בכך נכללו כל ששת הרומנים במהדורות לייבררי אוף אמריקה.

פרנקלין תיארה את השינוי בין 2010 ל־2020 כ"רנסאנס של שירלי ג'קסון": ספרים הוחזרו לדפוס, כתבים מן הארכיון פורסמו, הופיעה ביוגרפיה חדשה ונוצרו עיבודים חדשים. השינוי הרחיב את הדיון בה מעבר ל"ההגרלה" ולמעמדה כסופרת אימה בלבד.

פרסומים לאחר מותה והארכיון

הפרסומים הראשונים

לאחר מותה עסק היימן בעריכת כתביה. ב־1966 ראה אור The Magic of Shirley Jackson ("הקסם של שירלי ג'קסון", בתרגום חופשי), ובאותה שנה פורסם גם ספר הילדים Famous Sally ("סאלי המפורסמת", בתרגום חופשי). באותה שנה זכה הסיפור "The Possibility of Evil" לאחר מותה בפרס אדגר לסיפור הקצר הטוב ביותר.

ב־1968 ערך היימן את Come Along with Me ("בואו איתי", בתרגום חופשי), ובו הקטע שנותר מן הרומן הבלתי גמור באותו שם, 16 סיפורים ושלוש הרצאות. הספר נעשה מקור חשוב גם להכרת השקפותיה על מלאכת הכתיבה.

ב־1996 ערכו לורנס ג'קסון היימן ושרה היימן דוויט את Just an Ordinary Day ("סתם יום רגיל", בתרגום חופשי), שבו כונסו סיפורים שלא פורסמו קודם לכן לצד סיפורים שפורסמו בכתבי עת אך לא כונסו בספר.

ב־2015 ערכו השניים את Let Me Tell You: New Stories, Essays, and Other Writings ("תנו לי לספר לכם", בתרגום חופשי), שכלל סיפורים, מאמרים, קטעים משפחתיים והרצאות על כתיבה, ובהם "Memory and Delusion" ו-"Garlic in Fiction".

לעומת אוספים אלה, Dark Tales ("סיפורים אפלים", בתרגום חופשי), שראה אור לאחר מכן, הוא מבחר מאוחר של סיפורים קיימים ולא אוסף של חומר חדש שהתגלה בארכיון.

המכתבים

בשנת 2021 ראה אור The Letters of Shirley Jackson ("מכתבי שירלי ג'קסון", בתרגום חופשי), בעריכת לורנס ג'קסון היימן. מאות המכתבים שבספר הרחיבו את חומר המקור הזמין על חיי המשפחה שלה, טעמה הספרותי, תהליך הכתיבה, יחסיה עם היימן, חברים, עורכים וקוראים ומצבה בשנותיה האחרונות.

חלק מן המכתבים הגיעו ללורנס לאחר מות סבתו, ג'רלדין. הוא סיפר כי התקשה במשך שבועות לפתוח את הקופסה שבה נשמרו, וכאשר עשה זאת החזירו אותו הנייר ומראה כתב היד לזיכרונות ילדות ולמכתבים שאמו שלחה לו כשהיה במחנה קיץ. לאחר מכן עסק במשך שנים באיתור מכתבים נוספים.

לורנס היימן הסביר שלא ביקש להפוך את אוסף המכתבים לביוגרפיה חדשה של אמו. לאחר עשרות שנים שבהן אסף אותם, תיאר את מטרתו בפשטות: "התפקיד שלי היה לתת לאמא שלי לדבר".

לורנס ג'קסון היימן, בריאיון לThe Guardian, 2021

הארכיון

ארכיון שירלי ג'קסון שמור בחטיבת כתבי היד של ספריית הקונגרס. האוסף כולל כ־7,500 פריטים ב־52 מכלים, בהיקף של כ־20.6 רגל ליניארית, מן השנים 1932–1991, כאשר עיקר החומר הוא מתקופת חייה.

האוסף כולל יומן נעורים, התכתבות משפחתית ומקצועית, כתבי יד, טיוטות, רשימות, תוכניות לסיפורים ולרומנים, מסמכי תמלוגים וחומרים הנוגעים ליחסים עם סוכנים ומו"לים. לפי תיאור האוסף, ההתכתבות המשפחתית כוללת כ־400 פריטים וההתכתבות הכללית כ־2,700 מכתבים. חלק הארי של הארכיון הוא כתבי יד ספרותיים, ובהם כתבי יד מקוריים, טיוטות מודפסות והגהות דפוס.

השפעה ומורשת

יצירתה של ג'קסון השפיעה על דורות של כותבי אימה, ספרות גותית וסיפורת ספרותית. בין הסופרים שהתייחסו להשפעתה או לחשיבותה נמנים סטיבן קינג, ניל גיימן וג'ויס קרול אוטס. אוטס, שערכה את הכרך הראשון של לייבררי אוף אמריקה, הדגישה את הקול הייחודי של ג'קסון ואת כוחן המתמשך של יצירות כגון "ההגרלה" ותמיד גרנו בטירה.

ב־2007 נוסדו, באישור עיזבונה, פרסי שירלי ג'קסון (Shirley Jackson Awards), המוענקים ליצירות בתחום המתח הפסיכולוגי, האימה והפנטסטי האפל, בקטגוריות הכוללות רומן, נובלה, נובלטה, סיפור קצר, קובץ מאת מחבר יחיד ואנתולוגיה ערוכה.

ב־2023 פרסמה אליזבת הנד את A Haunting on the Hill ("רדיפה על הגבעה", בתרגום חופשי), הרומן הראשון שקיבל את אישור עיזבונה של ג'קסון לשוב לעולמו של בית היל הרדוף.

עיבודים

"ההגרלה"

"ההגרלה" עובד פעמים רבות לרדיו, לקולנוע, לטלוויזיה ולבמה. ב־1951 שודר עיבוד רדיו במסגרת NBC Presents: Short Story, בתסריט מאת ארנסט קינוי. העיבוד הרחיב את הסיפור והוסיף חומר שאינו קיים במקור, ובכלל זה התנגדות מפורשת יותר לעצם קיום הטקס.

ב־1969 ביים לארי יוסט סרט קצר של "ההגרלה" עבור Encyclopaedia Britannica Films. הסרט, שהופץ בין השאר לבתי ספר, היה אחד העיבודים שסייעו לנוכחותו המתמשכת של הסיפור בהוראת ספרות.

The Bird's Nest

הרומן The Bird's Nest עובד לסרט Lizzie (1957), בבימוי הוגו האס ובכיכובה של אלינור פארקר. זה היה העיבוד הקולנועי הראשון באורך מלא של יצירה מאת ג'קסון.

בית היל הרדוף

העיבוד הקולנועי הראשון, The Haunting, יצא ב־1963 בבימוי רוברט וייז, על פי תסריט של נלסון גידינג, ובכיכובם של ג'ולי האריס, קלייר בלום, ריצ'רד ג'ונסון וראס טמבלין.

כרזת הסרט The Haunting משנת 1963, העיבוד הקולנועי הראשון לבית היל הרדוף.

במהלך פיתוח הסרט שוחחה ג'קסון עם וייז וגידינג על פרשנות הרומן. גידינג העלה בשלב מוקדם רעיון שלפיו ייתכן שכל העלילה מתרחשת בתודעתו של אדם המאושפז בבית חולים פסיכיאטרי. ג'קסון הבהירה שלא לכך התכוונה, אך מצאה את הרעיון מעניין. הסרט הסופי שמר על העמימות הפסיכולוגית והעל־טבעית של הרומן והסתמך במידה רבה על קול, חלל ותנועה במקום על הצגה ישירה של רוחות.

גרסה קולנועית נוספת, The Haunting, בוימה ב־1999 בידי יאן דה בונט. היא השתמשה באפקטים חזותיים נרחבים והעניקה לבית ולרוחות הסבר מפורש יותר; ביקורות רבות ראו בכך התרחקות מן העמימות הפסיכולוגית שאפיינה את הרומן ואת הסרט מ־1963.

ב־2018 יצר מייק פלנגן עבור נטפליקס את הסדרה מי מתגורר בבית היל. הסדרה אינה מעבדת ישירות את עלילת הספר: היא משתמשת בבית היל, בשמות דמויות, בדימויים ובמשפטים מן הרומן, אך מדמיינת אותם מחדש בסיפור על משפחת קריין ועל השפעתו של הבית על בני המשפחה לאורך שנים.

תמיד גרנו בטירה

ב־1966 עלה בברודוויי עיבוד בימתי מאת יו וילר, בבימוי גרסון קנין. ההפקה נערכה בתיאטרון Ethel Barrymore, הוצגה בשתי הצגות מקדימות ונפתחה רשמית ב־19 באוקטובר 1966; היא נסגרה ב־26 באוקטובר לאחר תשע הופעות רגילות.

בשנת 2010 העלה Yale Repertory Theatre עיבוד מוזיקלי, עם מחזה ופזמונים מאת אדם בוק ומוזיקה ופזמונים מאת טוד אלמונד.

עיבוד קולנועי בבימוי סטייסי פסון, בכיכובן של טאיסה פרמיגה ואלכסנדרה דאדריו, הוקרן לראשונה ב־2018 ויצא להפצה מסחרית ב־2019.

ג'קסון כדמות בדיונית

הסרט Shirley

בשנת 2020 יצא הסרט Shirley, בבימויה של ג'וזפין דקר, שבו גילמה אליזבת מוס את ג'קסון ומייקל סטולברג את היימן. הסרט מבוסס על רומן בדיוני מאת סוזן סקרף מרל ואינו ביוגרפיה קולנועית קונבנציונלית, אלא יצירה המשתמשת בג'קסון ובהיימן כדמויות.

הסרט משלב פרטים מחייה – עבודתו של היימן בבנינגטון, בגידותיו, התעניינותה של ג'קסון בטארוט והעבודה על Hangsaman – אך ממציא דמויות ואירועים ומשנה את הכרונולוגיה. השינוי הבולט ביותר הוא היעדרם של ארבעת ילדיהם של ג'קסון והיימן. הסרט גם מייחס לג'קסון בתקופה המוקדמת שבה כתבה את Hangsaman הסתגרות והתנהגויות המזכירות יותר את המשבר הנפשי שתועד אצלה כעשור מאוחר יותר.

לורנס ג'קסון היימן הסתייג במיוחד מן האפשרות שצופים יפרשו את דמותה הבדיונית של אמו כביוגרפיה מדויקת. הוא טען שהדגש על אלכוהול ונוירוזה אינו משקף את ההומור, העבודה, הילדים וחיי המשפחה שזכר.

עם זאת, הסרט אינו מציג את עצמו כתיעוד. מבקרים אחדים ראו בבחירה להמציא חלק ניכר מן העלילה אמצעי לדיון רחב יותר ביצירה, בנישואים, במגדר ובדימוי התרבותי שנבנה סביב ג'קסון. לפיכך חשיבותו למורשתה שונה מזו של עיבודים ליצירותיה: הוא מעבד למעשה את דמותה הציבורית של ג'קסון עצמה.

יצירות

רומנים

• The Road Through the Wall ("הדרך מבעד לחומה", בתרגום חופשי; 1948)
• Hangsaman ("איש הגרדום", בתרגום חופשי; 1951)
• The Bird's Nest ("קן הציפור", בתרגום חופשי; 1954)
• The Sundial ("שעון השמש", בתרגום חופשי; 1958)
• בית היל הרדוף (The Haunting of Hill House; 1959)
• תמיד גרנו בטירה (We Have Always Lived in the Castle; 1962)

כתיבה משפחתית

• Life Among the Savages ("חיים בין הפראים", בתרגום חופשי; 1953)
• Raising Demons ("לגדל שדים", בתרגום חופשי; 1957)
• Special Delivery ("משלוח מיוחד", בתרגום חופשי; 1960)

קובצי סיפורים ופרסומים לאחר מותה

• The Lottery; or, The Adventures of James Harris ("ההגרלה; או, הרפתקאותיו של ג'יימס האריס", בתרגום חופשי; 1949)
• The Magic of Shirley Jackson ("הקסם של שירלי ג'קסון", בתרגום חופשי; 1966), בעריכת סטנלי אדגר היימן
• Come Along with Me ("בואו איתי", בתרגום חופשי; 1968), בעריכת היימן
• Just an Ordinary Day ("סתם יום רגיל", בתרגום חופשי; 1996), בעריכת לורנס ג'קסון היימן ושרה היימן דוויט
• Let Me Tell You: New Stories, Essays, and Other Writings ("תנו לי לספר לכם", בתרגום חופשי; 2015), בעריכת לורנס ג'קסון היימן ושרה היימן דוויט
• Dark Tales ("סיפורים אפלים", בתרגום חופשי; 2016)
• The Letters of Shirley Jackson ("מכתבי שירלי ג'קסון", בתרגום חופשי; 2021), בעריכת לורנס ג'קסון היימן

ספרי ילדים ויצירות נוספות

• The Witchcraft of Salem Village ("הכישוף בכפר סיילם", בתרגום חופשי; 1956)
• The Bad Children ("הילדים הרעים", בתרגום חופשי; 1958), מחזה
• Nine Magic Wishes ("תשע משאלות קסומות", בתרגום חופשי; 1963)
• Famous Sally ("סאלי המפורסמת", בתרגום חופשי; 1966), פורסם לאחר מותה

סיפורים קצרים נבחרים

• "After You, My Dear Alphonse"‏ (1943)
• "Come Dance with Me in Ireland"‏ (1944)
• "The Lottery" ("ההגרלה"; 1948)
• "The Daemon Lover"
• "Charles"
• "The Summer People"
• "One Ordinary Day, with Peanuts"
• "Louisa, Please Come Home" – היה מועמד לפרס אדגר לסיפור הקצר הטוב ביותר לשנת 1961
• "The Possibility of Evil" – זכה לאחר מותה בפרס אדגר לסיפור הקצר הטוב ביותר לשנת 1966
• "Birthday Party"
• "Paranoia" – פורסם לאחר מותה בהניו יורקר

יצירות שתורגמו לעברית

חדירת יצירתה של ג'קסון לשוק הספרים העברי הייתה מאוחרת יחסית. תרגום של "ההגרלה" הופיע ב־2012, ואילו הרומן הראשון שלה שראה אור כספר בעברית היה תמיד גרנו בטירה ב־2017. בית היל הרדוף פורסם בעברית ב־2025, 66 שנים לאחר הופעתו המקורית.

שנה	היצירה	סוג	מתרגם	הוצאה או מסגרת
2012	"ההגרלה"	סיפור קצר	גיורא לשם	"יקום תרבות"; בהמשך "פרויקט הסיפור הקצר"
2017	תמיד גרנו בטירה	רומן	מאירה פירון	טל־מאי
2025	בית היל הרדוף	רומן	דוד ישראל ארונשטם	קתרזיס

התרגום של "ההגרלה" מאת גיורא לשם פורסם ב־2012 באתר "יקום תרבות", שהציג אותו כתרגום הראשון של הסיפור לעברית. הוא מופיע גם ב"פרויקט הסיפור הקצר", המציין כי הסיפור נכלל בקבוצת סיפורים שהומלצה בידי משרד החינוך לתלמידי החטיבה העליונה.

תמיד גרנו בטירה ראה אור בתרגומה של מאירה פירון בהוצאת טל־מאי ב־2017.

בית היל הרדוף, בתרגום דוד ישראל ארונשטם ובהוצאת קתרזיס, ראה אור ב־2025. העיבוד הטלוויזיוני של מייק פלנגן, מי מתגורר בבית היל, היה זמין לקהל הישראלי בנטפליקס כבר מ־2018, ולכן חלק מן הקהל בישראל נחשף לשם ולדימויים של בית היל באמצעות העיבוד שנים לפני שהרומן עצמו היה זמין בעברית.

לקריאה נוספת

• Ruth Franklin, Shirley Jackson: A Rather Haunted Life, Liveright, 2016.
• Darryl Hattenhauer, Shirley Jackson's American Gothic, State University of New York Press, 2003.
• Joan Wylie Hall, Shirley Jackson: A Study of the Short Fiction, Twayne Publishers, 1993.
• Bernice M. Murphy (ed.), Shirley Jackson: Essays on the Literary Legacy, McFarland, 2005.
• Judy Oppenheimer, Private Demons: The Life of Shirley Jackson, Putnam, 1988.
• Kristopher Woofter (ed.), Shirley Jackson: A Companion, Peter Lang, 2021.
• Shirley Jackson, The Letters of Shirley Jackson, ed. Laurence Jackson Hyman, Random House, 2021.

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של שירלי ג'קסון (באנגלית)
• האתר הרשמי של עיזבון שירלי ג'קסון
• ארכיון שירלי ג'קסון, ספריית הקונגרס
• שירלי ג'קסון, Library of America
• כתבי שירלי ג'קסון באתר הניו יורקר
• Ruth Franklin, "The Lottery Letters", The New Yorker, 25 ביוני 2013
• Shirley Jackson, "Memory and Delusion", The New Yorker, 31 ביולי 2015
• Shirley Jackson, "On Fans and Fan Mail", The New Yorker, 1 באוגוסט 2015
• Shirley Jackson, "Garlic in Fiction", The New Yorker, 3 באוגוסט 2015
• Ruth Franklin, "A Decade of Shirley Jackson", Library of America
• אתר פרסי שירלי ג'קסון
• שירלי ג'קסון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)