ספרות בלשית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ספרות בלשית היא ענף ספרותי שהתפתח מאמצע המאה ה-19 והגיע לשיא שגשוגו בעשורים הראשונים של המאה העשרים. בענף ספרותי זה מתוארים סיפורי פשעים - בעיקר רצח - בצורת תעלומה, שבלש (בלש משטרה, חוקר פרטי או בלש מטעם עצמו), גיבור הספר, פותר לקראת סיום הספר באמצעות הגיונו החריף ועל פי רמזים ועקבות השזורים לכל אורך הספר.

מקורותיה ההיסטוריים של הסוגה עתיקים. במסורת המערבית מוכרים סיפורי משפט שלמה, סיפור שושנה שבתוספות לספר דניאל, המחזה "אדיפוס המלך" לסופוקלס, וסיפור שלושת התפוחים במחרוזת אלף לילה ולילה. בניגוד למופעים נדירים אלו, סוגה בלשית עשירה התפתחה בסין, החל מהמאה ה-14.

ספרי הבלשים הם לרוב סדרתיים כשהבלש, גיבור הספר, פותר בכל ספר תעלומה אחרת. ז'אנר ספרותי זה קרוב לספרי ריגול, סיפורי פעולה ובמידת מה לספרות אימה ופנטזיה. חלק מספרים אלה הוסרטו כסרטי קולנוע.

תת-ז'אנרים בספרות הבלשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש מספר תת-ז'אנרים בספרות הבלשית:

כותבים מפורסמים של ספרות בלשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוצרי הספרות הבלשית הקלאסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוצרים בני זמננו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סופרים קנוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שספרות זו אינה נחשבת ספרות קנונית ישנם סופרים קנוניים ונחשבים ששלחו ידם בכתיבת ספר בלשי. מבשר הז'אנר, אדגאר אלן פו, הינו כאמור יוצר נחשב אף בתחומי השירה והפרוזה, ודוגמה טובה נוספת היא המחזאי השווייצרי פרידריך דירנמאט, שכתב את אחד מטובי הספרים בסוגה - "ההבטחה".

ספרות בלשית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל זכתה הסוגה לקידום משמעותי רק משנות ה-80 של המאה העשרים. אמנם חלוצת הספרות הבלשית העברית הייתה "ספריית הבלש" בשנות ה-30 של המאה ה-20, אך לא היה לה ממשיך במשך עשרות שנים. "ספריית הבלש", נוצרה בשנת 1932 כאשר העיתונאי שלמה בן ישראל פנה אל דוד תדהר, דמות ידועה ופופולרית ביישוב ומי שהיה קצין במשטרת המנדט ולאחר מכן בעל משרד חקירות (לימים מחבר האנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו) והציע לו להוציא יחדיו ספרות בלשית מקורית. כך נולדה "ספריית הבלש" שהוציאה חוברות עם סיפורים בלשיים מקוריים, על רקע ארץ ישראל, נופיה ואנשיה, שנכתבו על ידי בן ישראל על יסוד מקרים שתדהר הכיר מעבודתו. כמו כן השאיל תדהר את שמו לחוברות כגיבור עלילותיהן ואת תמונתו לשעריהן. החוברות התפרסמו 28 שבועות ברציפות והיו ללהיט ביישוב. פרסומן הופסק עקב הטירדה שנגרמה לתדהר מלחץ הקוראים שצרו על ביתו ומשרדו כדי לראות את הבלש המפורסם.

הספרות הבלשית העברית התחדשה רק כיובל שנים לאחר מכן. פרצו את הדרך אמנון ז'קונט ובעקבותיו ראויות לציון בעיקר סופרות: בתיה גור, יוצרת הבלש סגן ניצב מיכאל אוחיון, שהתפרסם לראשונה בספר "רצח בשבת בבוקר", ושולמית לפיד, יוצרת הבלשית העיתונאית ליזי בדיחי, שהתפרסמה לראשונה בספר "מקומון". לשני הספרים באו המשכים שזכו אף הם להצלחה. עוד ידועות כסופרות בלשים, לצד יצירות מרשימות בתחום הספרות הקנונית, הסופרות רות אלמוג ואסתר אטינגר, הכותבות את ספרי הבלשים שלהן במשותף תחת שם העט "אלמוג אטינגר". סופרת נוספת הידועה בכתיבתה בתחום זה היא אדיבה גפן.

סופרים נוספים הפועלים בתחום בישראל - המשורר אריה סיון אשר ספרו "אדוניס" נחשב על ידי רבים לספר הטוב שפורסם בשפה העברית בסוגה זו, אורי אדלמן, ששימש אף כעורך תחום זה בהוצאת כתר, אהוד אשרי, לימור נחמיאס הידועה בנועזות השפה בספריה ובבחירה נועזת של הנושאים, הסופר, העיתונאי והעורך הספרותי רם אורן, העיתונאי, עורך העיתון מעריב, אמנון דנקנר, הסופר והעיתונאי רפאל פוגל, עורך הדין גל אמיר, העיתונאי יוסף שביט, יאיר לפיד והבלש הפרטי שיצר ג'וש שירמן, והרשימה עודנה ארוכה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דן מירון, "כומרייה בישראל - כמה הערות בעניין הסיפור הבלשי ומקומו בתרבות הישראלית", בספרו הספרייה העיוורת, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]