שני העצים (שיר)
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת |
ויליאם בטלר ייטס  |
| שפת המקור |
אנגלית |
| סוגה |
שירה |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה |
1887 |
  | |
שני העצים The Two Trees
|
|---|
|
BELOVED, gaze in thine own heart The holy tree is growing there; From joy the holy branches start, And all the trembling flowers they bear. The changing colours of its fruit Have dowered the stars with merry light; The surety of its hidden root Has planted quiet in the night; The shaking of its leafy head Has given the waves their melody, And made my lips and music wed, Murmuring a wizard song for thee. There the Loves a circle go, The flaming circle of our days, Gyring, spiring to and fro In those great ignorant leafy ways; Remembering all that shaken hair And how the wingèd sandals dart, Thine eyes grow full of tender care: Beloved, gaze in thine own heart. Gaze no more in the bitter glass The demons, with their subtle guile, Lift up before us when they pass, Or only gaze a little while; For there a fatal image grows That the stormy night receives, Roots half hidden under snows, Broken boughs and blackened leaves. For all things turn to barrenness In the dim glass the demons hold, The glass of outer weariness, Made when God slept in times of old. There, through the broken branches, go The ravens of unresting thought; Flying, crying, to and fro, Cruel claw and hungry throat, Or else they stand and sniff the wind, And shake their ragged wings; alas! Thy tender eyes grow all unkind: Gaze no more in the bitter glass. |
| ויליאם בטלר ייטס, 1893 |
שני העצים (באנגלית: The Two Trees) הוא שיר שחיבר המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס ב-1887. ייטס פרסם את השיר באוספי השירים "הרוזנת קת'לין ושירים ואגדות שונים" (The Countess Kathleen and Various Legends and Lyrics, 1892) ו"השושן" (The Rose, 1893). ייטס כתב את השיר, אחד מני רבים בתקופה זו אשר נכללו במסגרת אוסף השירים "השושן", עבור אהובתו באותם ימים, הפעילה הלאומנית האירית מוד גון. ייטס נפגש איתה לראשונה ב-1889, תוך שהוא מתוודע לאישה בת 23, יפה וגבוהה, שחקנית ופעילה מסורה למען מאבק הלאום האירי לעצמאותו מהבריטים. ייטס העריץ כמעט באופן אובססיבי את יופייה ואופן דיבורה של מוד ובמשך שלושה עשורים כמעט היא הייתה מושא לחיזוריו הבלתי פוסקים. לבסוף, ב-1917, כשהוא כמעט בן 52, לאחר שנואש מחיזוריו אחריה (ולאחר אכזבה נוספת שנחל עקב סירובה של בתה, איזולט להצעתו להינשא לה), הוא נשא לאישה את ג'ורג' הייד-ליס.
ניתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]
בבית הראשון, המשורר מבקש מאהובתו להבחין בעץ החיים אשר צומח בלבה. זהו עץ פורה, עלוותי ונושא פירות אשר יוצר הן יופי ותואם בנשמת הפרט וביקום.
בית שני מעלה באוב את רוחו של עץ אחר, עץ הדעת על דימוייו של עולם החומר. זהו עץ חורפי, שבור ועקר. הדימוי אשר עולה במוח הוא לא דימוי של נצחיות הנשמה כי אם של ניוון הגוף. כמו העצים אשר נמצאים בתקופת השלכת, הגוף חייב להיהרס. המחשבה המופשטת, המתקשרת לרוחות הרעות (שדים) ו'העורב', ציפור המוות, יאיצו את זמן ההזדקנות ויקרבו את הגוף לחשכת הליל.
פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההקשר הישיר של השיר הוא התסכול שחש ייטס עקב מסירותה של מוד גון לפוליטיקה מאשר לאהבה. אולם, הדימוי של העצים מעביר את השיר למימד יותר רוחני. באופן בסיסי, אין שום אפשרות איזה משני העצים לבחור. זאת מפני ש'שני העצים' הם למעשה אחד והם מהווים את התמונה ההפוכה אחד של השני. הנשמה בחיים אלה איננה יכולה לברוח מכליאתה בתוך הגוף, שהוא למעשה טרף לשדי הזמן ו'עורבי הנפש חסרת המרגוע'. מבנה השיר משקף את תוכנו בכל בית, שניהם מכילים עשרים שורות, המספקות את הצד ההפוך של האחר. כאשר, הגוף נתפס כהשתקפות במראה של הנשמה העצמותית והחיה. כל מאפיין של יופייה של הנשמה מוצא את ההפכי לו בכיעור הגוף.
