מוד גון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מוד גון
Maud Gonne
Maudgonne.jpg
לידה 21 בדצמבר 1866
פרנהאם, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 27 באפריל 1953 (בגיל 86)
אירלנד עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה אירלנד עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות גלאסנווין עריכת הנתון בוויקינתונים
פעילות בולטת הקמת ארגוני נשים פמיניסטים ולאומנים, ייסוד תוכניות רווחה וסיוע לילדים ולאסירים פוליטיים
ידועה בשל פעילות למען עצמאות אירלנד ולמען זכויות נשים
השקפה דתית קתולית
בן זוג ג'ון מקברייד
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מוד גון מקברייד (באנגלית: Maud Gonne MacBride; באירית: Maud Nic Ghoinn Bean Mac Giolla Bhríghde; ‏21 בדצמבר 1866 – 27 באפריל 1953) הייתה מהפכנית אירית ילידת אנגליה, פעילה פמיניסטית, ושחקנית. בת למשפחה אנגלו-אירית, היא הפכה ללאומנית אירית לאחר שראתה סבל של משפחות מגורשות מאדמתן, מבין מאות אלפי האיכרים האירים אשר נעקרו על ידי הבריטים במהלך מלחמות האדמה באירלנד.

שנותיה הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

צילום דיוקן שחור-לבן של מוד גון, שלושת-רבעי גוף כשהיא פונה למצלמה, לבושה במקטורן חגורה וחצאית בצבעים כהים בסגנון סוף המאה ה-19, וחובשת כובע עם נוצות
מוד גון

אידית מוד גון נולדה בטונגהם, אשר במחוז סארי באנגליה, בתם הבכורה של סרן תומאס גון (1835–1886), ואידית פרית גון, לבית קוק (1844–1871). שני הוריה היו ממשפחות עשירות של יצרנים. אביה, אשר היה ממוצא סקוטי ואירי, בא ממשפחה אמידה והייתה לו השכלה נרחבת והוא דיבר שש שפות; אך הוא לא רצה לנהל את העסק המשפחתי והחליט במקום זאת לשרת כקצין בצבא הבריטי. ב-1868 המשפחה עברה לאירלנד, שם תומאס גון הוצב במסגרת תפקידו, וחייתה שם עד שאידית גון נפטרה משחפת ב-1871. כשקיבל תומאס הוראות לנסוע להודו, הוא שלח את מוד ואחותה הצעירה קתלין להתחנך על ידי אומנת בדרום צרפת. הבנות שהו גם בשווייץ ובאיטליה, ולאחר שחזר אביהם ומונה כנספח צבאי, היו פוגשות אותו במקומות שונים ברחבי אירופה. כבר בנערותה, החלה להיות מוכרת כאחת מ"יפות הדור". היא נישאה לגובה 1.82 מטר, והיה לה שיער ערמוני ארוך וגלי. דודתה נהנתה להציגה בפני החברה הגבוהה של פריז. עוד לפני שהגיעה לגיל 18, כבר היו לה הצעות נישואים רבות, ועל פי שמועות שהתהלכו באותה תקופה, אחת מהן הייתה מצד נסיך ויילס, אדוארד השביעי.

ב-1882 הוצב אביה בדבלין, ומוד התלוותה אליו. ב-1884 היא נחשפה לזוועות המלחמה ואימצה את עצמאותה של אירלנד כמטרה. בכתביה היא סיפרה כיצד המלחמה השפיעה גם על אביה, שרצה להתפטר משירותו בצבא הבריטי ולעמוד בבחירות כמועמד למען שלטון בית אירי, אך הוא חשש מהתוצאות עבור משפחתו מהשינוי במעמד שהיה מגיע בעקבות מעשה זה. ההחלטה התייתרה, משום שאביה אז חלה בטיפואיד ונפטר ב-1886. לאחר מותו החלו עימותים בתוך המשפחה. מקיים הצוואה היה יוניוניסט קנאי, והוא השמיד את כתביו של תומאס, כולל תוכניותיו לעמוד לבחירות, ומכר את כל רכוש עזבונו. מספר קרובי משפחה, בידיעתם כי העזבון גדול, ביקשו להיות לאפוטרופוסים של מוד וקתלין. אך האחיות סירבו לשחק לידי הקרובים: מוד התחילה ללמוד משחק כדי להתפרנס, וקתלין למדה סיעוד. באמצע שנת 1887 אישר בית המשפט את הצוואה, והשתיים נהיו עצמאיות מבחינה כלכלית.

תחילת קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוד גון, סביבות 1900

גון חזרה לצרפת לחיות עם דודתה. שם פגשה והתאהבה בפוליטיקאי הימני לוסיאן מילוויי. מכיוון שהיה נשוי, שמרו את יחסיהם בסוד, אשר התגלה רק לאחר מותה. מלוויי הדביק את גון בהתלהבות הפוליטית שלו, והם החליטו יחדיו להלחם בעד החזרת אלזס-לורן לידי צרפת ועבור עצמאותה של אירלנד. היא התחילה לבלות יותר ויותר מזמנה באירלנד, והתחילה לפעול למען אסירים פוליטיים אירים. היא נהייתה מעורבת בפעילות רווחה למען נפגעי מלחמות האדמה ואספקת מזון לרעבים דרך ליגת האדמה, ארגון שמטרתו הייתה רפורמות בחוקי האדמה. היא החלה לנאום, לגייס פעילים, ולהשפיע על פוליטיקאים אנגלים.

בתור דמות מובילה בתנועה, היא הכירה מנהיגים ופעילים רבים בתנועה האירית הלאומנית. אחד מהם היה ויליאם בטלר ייטס, אותו פגשה ב-1889, לפני שזכה בשם עולמי כמשורר. היא לא התרשמה יתר על המידה, ולבה היה עדיין נתון למילוויי בצרפת. אך הוא, מצידו, התאהב בה וברוח הקרב שלה למען אירלנד. רבים משיריו נכתבו בהשראתה ומתוך אהבתו זו. הוא הציע לה נישואים מספר פעמים, אך היא סרבה לו. ב-1892, כשהקים ייטס את החברה הלאומית לספרות כחלק מתנועת התחייה הקלטית, גון שימשה כחברת הוועד המנהל. כחלק מארגון זה, הייתה נואמת ומרצה למען לאומנות אירית, ומחלקת ספרים שחיזקו את הזהות הלאומית. הנושא היה חשוב לה, ובאותה העת לא התירו כניסה לנשים לארגוני פוליטיקה ותרבות, וגון ספציפית סורבה חברות באגודה הקלטית הספרותית. היא סיפרה מאוחר יותר שאותה הקבוצה שסירבה לה חברות בכל זאת הזמינה אותה להרצות בפניהם, והאירוניה הזו הייתה חלק ממה שדחק בה להקים את ארגון הנשים התרבותי-לאומני איניניה נה הרין זמן קצר לאחר מכן.[1]

ב-1889 נולד בנה הבכור עם מילוויי. הילד, ז'ורז', שרד פחות משלוש שנים, ונפטר ב-1891, כנראה מדלקת קרום המוח. גון כמעט ואיבדה עשתונותיה בעקבות מותו של ז'ורז'. היא בנתה לכבודו קפלה בפריז, וכתבה בצוואתה שהיא מבקשת שנעליו ייקברו עמה. היא החלה להתעניין בעולם הרוח והנסתר, דרך חברה ייטס שהיה מעורה בו, ובקשה ללמוד על גלגול נשמות. כשפגשה את מילוויי בפריז ב-1893, על אף שהיו פרודים, היא ביקשה להתעלס עמו במאוזוליאום ליד קברו של ז'ורז', כדי להרות מחדש מאותו האב בילד שיישא את רוחו של ילדה המנוח.[2] באוגוסט 1894 נולדה בתם, איזולט. הנתק בין גון ומילוויי נהיה סופי ב-1898, והיא גידלה את איזולט בעצמה, כאחיינית. כשהגיעה איזולט לגיל 26 הציע לה ייטס נישואים, והוא אז בן 52. היא סירבה לו, ונישאה לסופר האוסטרלי-אירי, פרנסיס סטיוארט.

בתקופה זו חילקה את זמנה בין אירלנד למגוריה בפריז, שם יסדה ב-1897 עיתון בשם L’Irlande Libre (אירלנד החופשית) כדי לתמוך בעצמאות אירית, ובמיוחד בהקשר של יום ה-200 שנה למהפכה הצרפתית. לכתב העת יצאו 19 מהדורות. באותה תקופה, יחד עם ייטס, הקימה את הארגון הלאומני L'Association Irlandaise, או "הליגה האירית".[3]

איניניה נה הרין[עריכת קוד מקור | עריכה]

צילום שחור-לבן של מוד גון, לבושה שמלה כהה עם שרוולים רחבים, ורדיד סביב כתפיה וזרועותיה
צילום מפריז, 1896, המוקדש לאדמונד הארווי, שיהיה יחד עם גון פעיל למען זכות בחירה לנשים

מתוך סערת הרגשות שהייתה בה לאחר מות בנה, גון החריפה את מאמציה למען אירלנד. בתקופות שהותה שם, היא הייתה פעילה בארגון קומן נה גייל (הליגה הגאלית, שפעלה למען התרבות האירית), אשר הוקמה בביתה ב-1900, והיא הקימה ספריות באזורים כפריים, כחלק מהתחייה התרבותית שהתרחשה באותה העת. הבריטים אסרו על לימוד השפה האירית, ואישרו רק לימודי ספרות אנגלית והשמעת מוזיקה אנגלית, וחלק גדול מהמאבק האירי לעצמאות נסב על שימור ותקומת השפה והתרבות. הקרב על לבם של ילדים ונוער היה מוקד מרכזי לפעילות שני הצדדים. קומן נה גייל היה הארגון שמתוכו קמה שין פיין מאוחר יותר. באותה שנה היא התפטרה מחברותה באחווה הרפובליקנית האירית, בה היה הייתה האישה היחידה, יחד עם גריפית וייטס, לאחר שהאחווה סייעה בהסתרת מעצרו של קצין צרפתי על סיוע לרפובליקנים, והחזרתו בשקט לצרפת דרך ערוצים אנגליים. הם האמינו שאחווה סודית לא תסייע להקמת אירלנד חופשית, ושעליהם לנקוט בפעולה ישירה, לרבות התקוממות מזוינת.[4]

בשנת 1900, הוכרז על ביקור של המלכה ויקטוריה בדבלין.[5] אחת המטרות המוצהרות של הביקור הייתה לעודד אירים להתגייס לצבא הבריטי כדי להילחם במלחמת הבורים, בעוד הפעילים האירים, וגון ביניהם, אהדו את הבורים; גון עצמה סייעה בהתארגנות אירית להילחם נגד הבריטים בדרום אפריקה. הבריטים ארגנו פסטיבל לילדים למשוך אותם לאירועים המלכותיים, ובתגובה, גון וכ-15 מחברותיה ארגנו פעולה נגדית, והכריזו על אירוע "מפנק" למען כל הילדים שידירו רגליהם מביקור המלכה. באירוע צעדו 30,000 ילדים, ואחרי המצעד נערך פיקניק עם נאומים נגד הגיוס. הכספים שנשארו לאחר אירוע הילדים שימשו למען המשך פעילות הנשים, שהקימו ארגון קבוע בשם איניניה נה הרין, או בנות אירלנד. גון שמשה כנשיאת הארגון עד המיזוג עם קומן נה מאן ב-1914.

איניניה פעלה בעיקר לשימור ותחיית השפה האירית ותרבות אירית, וכן בתמיכה לתוצרת אירית. הן הפיקו אירועי תרבות, כולל הצגות ומופעים מוזיקליים. הפעילות גם היו סופרג'יסטיות, ופעלו למען שוויון לנשים, הן בתנועות שהיו פעילות בהן (בעיקר תנועות העובדים והתנועה הרפובליקנית) והן במסגרת הממסד הקיים.

ב-1903, כשהמלך אדוארד השביעי הגיע לדבלין לביקור מלכותי, גון וחברות איניניה אחרות פעלו במחאה נגד הביקור. בין היתר, הן תלו כרזות נגד השתתפות חברי הכנסייה באירועי הביקור ושרפו דגלים בריטיים. לא בפעם הראשונה, יצאו חבריהם הגברים הרפובליקנים נגד מעשיהן, ביניהם ארתור גריפית, בטענה שעל נשים להיזהר יותר מפעולות שיכולות לגרום למעצרן. אך הנשים עצמן התנגדו חריפות לגישה זו, וטענו שהיא סקסיסטית. כמעט כל הפעילות הרפובליקניות נעצרו לפחות פעם אחת, ורובן שהו תקופות בבתי כלא. כשגריפית וחבריו קראו לחברות איניניה "ניניז" (Ninnies - סלנג שפירושו שוטות או אווילות), לפעמים מתוך חיבה ולפעמים מתוך ביקורת, הנשים היו מחריפות מאמציהן. בעקבות פעילותה נגד ביקור המלך, הגיעה המשטרה לביתה של גון, ובמאמץ להוריד דגל שחור שתלתה, אף דחפו אותה והתקוטטו עמה פיזית. היא עמדה מול סמל המשטרה שהגיע לפתור את העניין עם אקדח ואיימה לירות בכל מי שייכנס לתחום ביתה ללא רשותה. זמן הביקור היה גם זמן אבל לאפיפיור שנפטר ימים קודם לכן, והסמל אמר שיעזוב אותה במנוחה אם תצהיר שאבל זה הוא הסיבה היחידה לתליית הדגל. גון סרבה. התגרה הסלימה כאשר עלו גברים על גג ביתה להסיר משם את הדגל. אחת מחברותיה באיניניה, מרי קווין, הייתה במקום, וגון מסרה לה פתק בו היה כתוב שנשיאת הארגון בצרות, אותו הביאה לאספה שהתנהלה בדיוק באותה השעה; חברות איניניה בתורן סיפרו את הקורה לגריפית, אשר גייס קבוצה של חברים רפובליקנים, וכולם הגיעו למקום, בו כבר שהה המון גדול של צופים, לדברי גון יותר מאלף. לאחר שיחה עם גריפית, הסמל ו-12 שוטריו הסכימו לעזוב את המקום. גריפית הציב ארבעה שומרים מטעם קומן נה גייל כדי להגן על הדגל במשך אותו הלילה. בחצות הורידה גון את הדגל, כשראתה שגם הדגלים הבריטיים כבר הוסרו.

בשנת 1908, השיקה איניניה את כתב העת Bean na hÉireann (אשת אירלנד), הז'ורנל הפמיניסטי הראשון באירלנד. הוא נערך על ידי הלנה מולוני, ובין התורמים לעיתון היו פטריק פירס, תומאס מקדונה, סידני גיפורד (בשם העט ג'ון ברנן), גון, קונסטנס מרקייביץ', אשר כתבה את מדור הגינון, ומולוני עצמה, אשר כתבה בענייני התארגנות עובדים. היו מאמרים על פוליטיקה, זכות ההצבעה לנשים, לאומיות, שפה – וטורים קבועים על נושאי עבודה, אופנה (בדגש על ביגוד תוצרת אירלנד), גינון, מאמרים בשפה האירית, ומדור לילדים עם תחרויות, ותכנים אחרים.[6] כתב העת היה פופולרי בקרב גברים ונשים,[3] ומוכרי העיתונים היו מתלוצצים ש"זהו עיתון הנשים שגברים אוהבים לקנות".

הארגון גם נאבק ברעב ששרר בשכבות העניות של דבלין, והפעילות הקימו בשנת 1910 תוכנית ארוחות בבתי הספר כדי לוודא שילדי העניים יאכלו לפחות ארוחה אחת ביום.[7] התוכנית המשיכה כאשר השביתות הגדולות והמהומות הנלוות אירעו בשנת 1913, והיה צורך להאכיל גם עובדים מובטלים ואת משפחותיהם. במטבחי השביתות הכירה גון את הרוזנת מרקייביץ' לראשונה.[4] גון הייתה פעילה גם במישור הפוליטי והפרסומי למען מאבק העובדים, ופרסמה יחד עם ג'יימס קונולי בשנת 1916 את המניפסט הסוציאליסטי "The Right to Life and The Rights of Property".[8]

קריירת משחק[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנת 1886 פיתחה גון קריירה במשחק, והייתה לשחקנית מוכרת ומוערכת בתיאטרון האירי, בעיקר בסביבות לאומניות. ב-1897 הצטרפה גון לייטס ופעילים אחרים בהתנגדות לחגיגות 60 שנה למלכותה של ויקטוריה. היא הייתה חלק מהקמת ופעולות תיאטרון אבי, שפעל לתחיית התרבות האירית, יחד עם ייטס. באפריל 1902 היא שיחקה את התפקיד הראשי במחזהו של ייטס, "קתלין ני הוליהאן, בו הדמות הראשית קתלין מודלה על גון. במחזה, קתלין, "זקנת אירלנד", מתאבלת על ארבעת מחוזותיה שאבדו לקולוניאליסטים הבריטים. בשנה זו הצטרפה גון לכנסייה הקתולית. כשייטס המשיך להציע לה בשנים אלו נישואים, היא סירבה לו לא רק כי לא הסכים להמיר דתו לקתוליות, אלא גם כי האמינה שאינו רדיקלי דיו, ושאהבתו הנכזבת אליה מיטיבה עם שירתו ואמנותו. כשייטס הכריז שהוא לא יכול להיות מאושר בלעדיה, היא ענתה לו: "הו כן, אתה מאושר, כי אתה יוצר שירה יפהפייה מתוך מה שאתה קורא לו אומללותך, ובזה אתה מאושר. נישואים יהיו עניין דל. על משוררים לא להינשא לעולם. העולם צריך להודות לי על כך שאיני נישאת לך."[9]

נישואים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת פעילותה הלאומנית, גון הייתה נוסעת ברחבי אנגליה, ויילס, סקוטלנד וארצות הברית כדי לגייס כסף ולשכנע נגד השלטון הבריטי באירלנד. במהלך מסע הרצאות בארצות הברית היא פגשה את ג'ון מקברייד, פעיל אירי שנלחם במלחמת הבורים, שגם הוא סייר שם לגייס תמיכה למען אירלנד. ב-1903 השניים נישאו, למורת רוחם של הסובבים אותם: מקברייד בא מרקע של שמרנות כפרית, בעוד גון הייתה קוסמופוליטנית ובעלת רוח חופשית. היא לא הסכימה לאמץ אורח חיים של עקרת בית. השידוך לא מצא חן בעיני חבריה, וייטס במיוחד הזדעזע מבחירתה, והרגיש שהוא מאבד את המוזה שלו. הוא לעג למקברייד במכתביו ובשיריו.[10]

נישואיה של גון למקברייד היו אסון. מקברייד היה שתיין כבד, והיה אלים כלפי גון כשהיה שיכור, ואף עלו האשמות שניסה לאנוס את איזולט, או שהתעלל בה מינית.[11] לאחר שנולד בנם שון כעבור שנה, ב-1904, הזוג הסכים להיפרד. ב-1905 היא תבעה גירושין בצרפת, שם התגוררו מכיוון שמקברייד היה מבוקש באירלנד בשל השתתפותו במלחמת הבורים נגד בריטניה. הגירושין לא ניתנו, אך את המחלוקת לגבי חזקה על שון פתר בית המשפט בצו פרידה, שעל פיו גון קיבלה משמורת על שון, ומקברייד זכויות ביקור.[12] אחרי מספר פעמים שביקר מקברייד, הוא חזר לאירלנד. כתוצאה מכך, גון נאלצה להדיר רגליה מאירלנד כמעט לחלוטין, מחשש שאביו ייקח אותו. היא גם דאגה לבריאותו הרופפת של שון, ולא רצתה להשאיר אותו לבד תקופות ארוכות. שון לא פגש שוב את אביו לעולם.[13] בנוסף לסיבות אלה, היא גם נשפטה לרעה על ידי אירים רבים, שעל פי תפישתם הקתולית-שמרנית, עזיבתה את בעלה היה כשל מוסרי.

מוד גון יושבת במכונית עם גג פתוח, יחד עם מספר פעילי רווחה; דבלין 1922
מוד גון עם פעילי רווחה בדבלין, 1922

קומן נה מאן ומרידת חג הפסחא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1914 קם ארגון הנשים הלאומני קומן נה מאן, שפעל כזרוע פארה-צבאי של ארגון המתנדבים האירים. הנשים אמצו מדים ירוקים, וסמל של רובה עם אותיות הארגון. מטרתן הייתה לקדם את שחרור אירלנד משליטה בריטית, והן התאמנו באימונים צבאיים לשם כך, בנוסף לפעולות כמו גיוס כספים והכשרה רפואית. חברות הארגון הבריחו נשק ותחמושת, וכן היו בהנהגה הלאומנית. מיד אחרי הקמת הארגון, איניניה נה הרין התמזגה אתו. גון עצמה הייתה בתקופה זו בעיקר בצרפת, אך היא תמכה בפעילות הארגון מרחוק: היה זה רעיון שלה לייצר שיתוף פעולה עם הצלב האדום האנגלי, וגם פעלה במישור הבינלאומי להכרה בארגון.[14]

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, הייתה גון בצרפת יחד עם הלנה מולוני, כי שון היה צריך לעבור ניתוח. אי אפשר היה אז לעבור בין המדינות, מכיוון שכל אמצעי התחבורה נוצלו לטובת המלחמה. בסופו של דבר הצליחה מולוני לשוב לדבלין, אך גון נשארה בפריז, שם פעלה כאחות סיעודית, יחד עם בתה איזולט, וטיפלה בחיילים פצועים. לשתיהן ניתנה דרגת סרן כדי שיוכלו לפעול יותר בחופשיות בבתי החולים הצבאיים ולעבור ממקום למקום.

בשל כך, היא הייתה בצרפת במהלך מרידת חג הפסחא ב-1916. היא שמעה רק שמועות על "מהומות" בדבלין, ומדי פעם שמו של בעלה, מקברייד, היה בין הידיעות הדלות. הוא היה בין מנהיגי ההתקוממות, וכשהמורדים הובסו, הוא הוצא להורג. גון חזרה לאירלנד ב-1917 עם בנה, שון. היא המשיכה בפעילותה הלאומנית, וב-1918, בעת שניהלה קמפיין נגד גיוס לצבא הבריטי, היא נעצרה יחד עם מספר גדול של פעילים למען עצמאות אירית, במסגרת מה שכונה "המזימה הגרמנית", טענה שעלתה נגד פעילים לאומנים במשך מלחמת העולם הראשונה, לפיה הם קושרים עם הגרמנים פעולות באירלנד, כדי להסיט כוחות בריטים מהמלחמה. מעבר למעצרים אלו, קיומה של מזימה כזו מעולם לא בוססה. היא נכלאה יחד עם הרוזנת מרקייביץ' וקתלין קלארק באנגלייה למשך שישה חודשים, על אף שלא הובאו נגדה האשמות פליליות. החיים בכלא הביאו להתדרדרות חדה בבריאותה של גון, והאנגלים, שלא רצו לייצר מרטירים למטרת השחרור מבריטניה, שחררו אותה בתנאי שלא תחזור לאירלנד, מה שהיא מיד עשתה.[7]

מלחמת העצמאות ומלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחרורה מהכלא, השקיעה גון את מאמציה למען רווחתם של אסירים פוליטיים ומשפחותיהם במהלך מלחמת העצמאות, באמצעות ארגון שהקימה בשם "הצלב הלבן". היא גם פעלה למען הפצועים, וסייעה בהתארגנות ומימון טיפולם. היא התבקשה לשמר ארכיון של עוולות שביצעו הבלאק אנד טאנס, כוחות צבאיים בריטיים, ולפרסמם. כתוצאה, פרצו יום אחד לביתה, שברו את חלונותיה, השחיתו את קירות הבית בכיתובים ובסמלים של גולגולות ועצמות, ושרפו את כל ניירותיה במדורה ענקית בחצר הבית.[4]

ב-1921 היא יצאה נגד האמנה האנגלו-אירית, אך מיתנה את התנגדותה לנוכח תמיכתה בארתור גריפית, שהיה בעדה. אך כשהוא נפטר ב-1922, התנגדותה החריפה.

ב-1922, הקימה גון את ועדת נשים לשלום, במטרה לקדם דו-שיח ולמנוע את מלחמת האחים האירית. אך כשהלחימה החריפה והוכרז משטר צבאי, והיא ראתה כיצד פעילים רפובליקנים נעצרים ונכלאים ללא משפט על ידי רפובליקנים אחרים, היא הקימה את ליגת הנשים להגנת אסירים, אשר פעלה בשיתוף עם קומן נה מאן כדי לחקור מקרי כליאה, ולספק מזון וביגוד לאסירים ואסירות.[1] אסירות רבות היו כלואות בבתי כלא של גברים, וחלק מהמחאה הייתה למען ביטחונן האישי. הפעילות פרסמו סיפורי כליאה ודיווחו על מקרי מוות, קיימו התכנסויות ומשמרות מחוץ לכתלי בתי הכלאה, ועסקו בשתדלנות למען האסירים וזכויותיהם.[15] בתקופה זו, היא גם פעלה למען רווחת פליטים ממה שכינתה "הפוגרומים" שהתרחשו בבלפסט מצד "הכתומים", או הכוחות הפרוטסטנטים, נגד הקתולים.[4]

אחרי קום ממשלת מדינת אירלנד החופשית, גון נשארה כדמות מרכזית בפוליטיקה האירית. ב-1932, לאחר יותר מארבעים שנים של פעילות, היא זכתה בכבוד מיוחד מצד המדינה. שנה זו הייתה שנה משמעותית בהיסטוריה האירית. הממשלה בראשותו של איימון דה ואלירה ביצעה את ההתנתקות המשמעותית ביותר מהבריטים שאירעה לפני קום הרפובליקה. דוגמה לשינויים שערך באופן חד צדדי באמנה הייתה ביטול שבועת האמונים לכתר אנגליה שכל פקיד אירי רשמי היה מחויב לשאת. בהתחלה, גון תמכה במעשיו של דה ואלירה, אך עד מהרה החליטה שאין הוא מרחיק לכת מספיק, ופתחה בהתנגדות ציבורית אליו, זאת למרות תפקידו של בנה, שון, כמזכירו של ראש הממשלה, ותמיכתו בו במהלך הבחירות. מאידך, דה ואלירה התחיל לשחרר אסירים פוליטיים ביוזמתו, והיא מיתנה בהתאם את פעילותה.

בין 1922 ו-1923, שוב פרצו לביתה, והיא נעצרה פעמיים, בפעם השנייה יחד עם בתה איזולט, כחלק ממבצע "נקיון" נגד מתנגדי האמנה, ובעיקר פעילי שין פיין, אשר משרדיה נפרצו גם כן. מעצרה זה נהיה מפורסם, שכן התירו לה להביא איתה את כלבה, ווזו-ווזו, והיא הייתה מתהלכת עמו מול תאי האסירות האחרות ומרוממת את רוחן. כשהיא שוחררה מהכלא, היא חזרה מיד לפעילותה מחוץ לחומותיו.

קום הרפובליקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1949 הסתיים תהליך ההתנתקות מבריטניה, וביום השנה למרידת הפסחא, הכריזה אירלנד על עצמה כרפובליקה עצמאית. גון הייתה אחת הפעילות הרפובליקניות שזכו לכבוד בטקסי הקמת הרפובליקה, בהם נכחה יחד עם בנה, שהיה כבר לדמות מרכזית בפוליטיקה האירית. שון מקברייד היה גם בין המייסדים של אמנסטי אינטרנשיונל, וזכה בפרס נובל בשנת 1974.

גון הייתה אחת מאחרונות הדור שלה, ועל אף בריאותה המתדרדרת, פעלה לשימור סיפור המאבק על אירלנד: היא כתבה את האוטוביוגרפיה שלה, A Servant of the Queen, ב-1938, והרבתה להתראיין, גם לטובת ערוצים רשמיים כמו לשכת ההיסטוריה הצבאית של אירלנד. כותרת ספרה, "משרתת של המלכה" היא התייחסות בעלת משמעות כפולה, למלכת אירלנד המיתולוגית קתלין ני הוליאן, אותה ראתה גון בחזיון, ובמשמעות האירונית כפעילה רפובליקנית, כדחייה של המלכות הבריטית. בראיון משנת 1949, לכתוב קום הרפובליקה, היא מחתה נגד האנטי-פמיניזם, כפי שקראה לו, של התנועה הרפובליקנית של המאה ה-19, ושיבחה את הנשים שהקימו את איניניה נה הרין לא רק כפעילות מסורות למען אירלנד, אלא כמי שעשו כך כנגד לחצים חברתיים והדרה מכוונת מארגונים בראשות גברים, ויצאה בקריאה לבל תישכח תרומתן, ולצעירות אירלנד של המאה ה-20 לעשות כדוגמתן.[16]

ב-27 באפריל 1953, בגיל 86, נפטרה גון בביתה, כשבתה איזולט, בנה שון, ואשתו לצדה. היא נקברה בבית הקברות גלאסנווין.[17]

באוטוביוגרפיה שלה כתבה גון: "תמיד שנאתי מלחמה ואני מטבעי פציפיסטית, אך אלו האנגלים שכופים עלינו מלחמה, והעקרון הראשון של מלחמה זה להרוג את האויב."[18]

המוזה של ייטס[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים משיריו של ייטס נכתבו עליה, או בהשראתה, או שהיא מוזכרת בהם. גם את המחזות "הרוזנת קתלין" ו"קתלין ני הוליהאן" הוא כתב עליה.[19] השיר Aedh wishes for the Cloths of Heaven מסתיים בשורה אודותיה:

I have spread my dreams under your feet;
Tread softly because you tread on my dreams.

מעטים המשוררים ששיבחו אישה באותה מידה שייטס שיבח את גון. בספר שיריו השני, היא הייתה "הוורד", "הלנה מטרויה", "לדה", "קתלין ני הוליהאן", "אתנה", ו"דירדרה" (Deirdre), גיבורת המיתולוגיה האירית.[20]

Why should I blame her that she filled my days
With misery, or that she would of late
Have taught to ignorant men most violent ways
Or hurled the little streets upon the great.
Had they but courage equal to desire?
What could have made her peaceful with a mind
That nobleness made simple as a fire,
With beauty like a tightened bow, a kind
That is not natural in an age like this,
Being high and solitary and most stern?
Why, what could she have done, being what she is?
Was there another Troy for her to burn?
('No second Troy', 1916)

אחרי מותו של בנה ז'ורז', היא כתב את השיר On a Child's Death. ייטס היה סבור שהילד היה מאומץ, שכן יחסיה עם מילוויי היו סודיים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Cardozo, Nancy, (1979) Maud Gonne London, Victor Gollancz
  • Coxhead, Elizabeth,(1985) Daughters of Erin, Gerrard's Cross, Colin Smythe Ltd, p. 19-77.
  • Fallon, Charlotte, Republican Hunger Strikers during the Irish Civil War and its Immediate Aftermath, MA Thesis, University College Dublin 1980.
  • Fallon, C, 'Civil War Hungerstrikes: Women and Men', Eire, Vol 22, 1987.
  • Levenson, Samuel, (1977) Maud Gonne London, Cassell & Co Ltd
  • Ward, Margaret, (1990), Maud Gonne California, Pandora.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מוד גון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Maud Gonne MacBride, Irish Studies, SUNY Geneseo
  2. ^ Schofield, Hugh (31 בינואר 2015). "Ireland's heroine who had sex in her baby's tomb". BBC. 
  3. ^ 3.0 3.1 Maud Gonne & Seán MacBride, Irish Paris
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 Witness Statement of Maud Gonne, Bureau of Military History
  5. ^ Ward, Margaret (1990). Maud Gonne, Ireland's Joan of Arc. London: Pandora. עמ' 83. ISBN 0044405839. 
  6. ^ "Bean na hEireann: A Most Seditious Lot: The Feminist Press 1896-1916", Tom Stokes, The Irish Republic, March 2, 2012
  7. ^ 7.0 7.1 Maude Gonne MacBride, Glasnevin Trust
  8. ^ James Connolly, A Full Life: A Biography of Ireland’s Renowned Trade Unionist and Leader of the 1916 Easter Rising, Donal Nevin, Gill & Macmillan Ltd, 2005
  9. ^ Jeffares, A. Norman (1988). W. B. Yeats, a new biography. London and New York: Continuum. עמ' 102. 
  10. ^ W. B. Yeats: Vain, Glorious, Lout by Anthony J. Jordan. Westport Books 2003, pp. 139–153, Willie Yeats & The Gonne MacBrides by Anthony J. Jordan, Westport Books 1997, pp. 83–88
  11. ^ John MacBride: 16 Lives, Donal Fallon, The O'Brien Press, 12 Oct 2015
  12. ^ The Yeats Gonne-MacBride Triangle by Anthony J. Jordan, Westport Books 2000 pp. 13–141
  13. ^ Jordan, Anthony J. (2000). The Yeats-Gonne-MacBride triangle. Westport. עמ' ?. ISBN 978-0-9524447-4-9. 
  14. ^ McCoole, p.30 cites Barry Delany, 'Cumann na mBan', William Fitzgerald (ed.) "The Voice of Ireland", London, Virtue & Co Ltd, p.162.
  15. ^ Maud Gonne: The 'Irish Joan of Arc', The Wild Geese, June 17, 2015
  16. ^ Irish girls of today, don’t be flappers, Bowman Saturday, RTÉ, 2 June 2001
  17. ^ Maud Gonne, Encyclopedia of World Biography.
  18. ^ Gonne, Maud; Jeffares, A. Norman; White, Anna MacBride (1995). The autobiography of Maud Gonne : a servant of the queen. Chicago: University of Chicago Press. עמ' 115. ISBN 978-0-226-30252-2. 
  19. ^ "Monologue about Yeats and his muse set to open at Epsom Playhouse". Epsom Guardian. 4 בספטמבר 2012. 
  20. ^ Pratt, Linda Ray (Summer 1983). "Maud Gonne: "Strange Harmonies Amid Discord"". Biography, University of Hawai'i Press 6 (3): 189–208. JSTOR 23539184. (registration required (help)).