ויליאם בטלר ייטס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "ייטס" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו ייטס (פירושונים).
ויליאם בטלר ייטס
William Butler Yeats
William Butler Yeats by George Charles Beresford.jpg
תמונתו של ויליאם בטלר ייטס, כפי שצולמה ב-1911 על ידי ג'ורג' צ'ארלס בירספורד
לידה 13 ביוני 1865
סנדימאונט, דבלין, אירלנד
פטירה 28 בינואר 1939 (בגיל 73)
מנטון, צרפת
עיסוק משורר, מחזאי, סופר
לאום אירי
שפות היצירה אנגלית, אירית
תחום כתיבה שירה, סיפורת
סוגה מודרניזם, רומנטיציזם
יצירות בולטות ההתגלות השנייה, הפלגה לביזנטיון[1], אי האגם של אינישפרי, ילד גנוב, הוא כמה לאריגי שחק, המגדל, ברבורי הפרא שבקול
פרסים פרס נובל לספרות, 1923
ויליאם בטלר ייטס
William Butler Yeats
William Butler Yeats by George Charles Beresford.jpg
תמונתו של ויליאם בטלר ייטס שצולמה ב-1911 על ידי ג'ורג' צ'ארלס ברספורד
לידה 13 ביוני 1865
סנדימאונט, דבלין
פטירה 28 בינואר 1939 (בגיל 73)
מנטון, צרפת
מדינה אירלנד עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה רוקברון קאפ מרטין, צרפת; דרמקליף, מחוז סלייגו, אירלנד
ידוע בשל תמיכתו קצרת הימים ב"חולצות הכחולות" האירית הפשיסטית (1932- 1933), התנערותו מהפשיזם ותמיכתו בכוחות הרפובליקאים במלחמת האזרחים הספרדית[2][3], כמו גם מאבקו כנגד הכנסייה הקתולית במהלך כהונתו בסנאט האירי
מקצוע משורר, סופר, מחזאי
תפקיד סנאטור
השקפה דתית אגנוסטיציזם - פרוטסטנטיזם
בת זוג ג'ורג'יאנה הייד - ליס
חתימה
חתימתו של ייטס
/http://www.nli.ie/yeats
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
תמונתו של ייטס, כפי שצולמה ב-1903 על ידי אליס באוּפְטוֹן

ויליאם בטלר ייטסאנגלית: William Butler Yeats;‏ 13 ביוני 186528 בינואר 1939) היה משורר, מחזאי ומיסטיקן אירי, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1923. ייטס הוא אחד מן האישים הבולטים של הספרות האנגלית והספרות בכלל במאה ה-20. הוא היה שותף להקמת תיאטרון אבי, והיה הכוח המניע מאחורי התחייה הספרותית האירית, לצד אישים כגון ליידי אוגוסטה גרגורי, אדוארד מרטין ואחרים. הוא אף כיהן בסנאט האירי במשך שתי קדנציות.

כאדם צעיר, הושפע ייטס מהאסתטיקה ומהאחווה הפרה-רפאליטית, לצד המשוררים הסימבוליסטים הצרפתיים. כמו כן, הוא העריץ את המשורר הבריטי ויליאם בלייק. ייטס היה דמות מפתח בתחייה התרבותית האירית, ושאף באמצעות שיריו המוקדמים להחיות מחדש את ספרותה העתיקה של אירלנד. לעתים ייטס הדגיש בשירתו נושאים פוליטיים, ומעורבותו בענייניה הציבוריים של אירלנד הובילה לבחירתו לסנאט האירי ב-1922. סגנון השירה של ייטס התפתח בכמה שלבים, ומאוחר יותר בחייו הוא נמנה עם המשוררים המודרניסטים הבולטים ביותר, לצד אמנים כמו עזרא פאונד ות. ס. אליוט. ייטס החיה מחדש את טכניקת החריזה והמשקל בתקופה שבה אמנות כתיבת השירה כמעט קפאה על שמריה. כמו המשורר האמריקאי רוברט פרוסט והמשורר הבריטי תומאס הרדי, הוא ידע לנצל בכישרון רב את תבניות השירה בהן השתמש, לכדי מימוש הפוטנציאל הגבוה ביותר הטמון בהן, ובו-זמנית מצא דרך להביע את קולו בשפה עממית מדוברת, חדישה ורעננה. בשנותיו המאוחרות יותר, החליט ייטס לעצב מחדש את שירתו, בעזרתו של עזרא פאונד, תוך שהיא מצביעה על כיוון חדש לחלוטין, באמצעות שירים שהם לא רק פרובוקטיביים וחדשניים, אלא גם מהפנטים ומלאי יופי.

ייטס נולד בסנדימאונט שבדבלין, אירלנד, והתחנך הן בה והן בלונדון. את חופשות ילדותו הוא העביר במחוז סלייגו, והחל ללמוד שירה מגיל צעיר, תוך שהוא נשבה בקסמן של אגדות עם איריות ונהיה חסיד נלהב של מיסטיקה. נושאים אלו, הפולקלור האירי ועולם המיסטיקה, מופיעים רבות בכמה מתקופות יצירתו. דבר זה מתבטא בדגש על שימוש בסמלים מעולם המיתולוגיה האירית, החל מהשלב הראשון של יצירתו, שנמשך עד תחילת המאה ה-20, ועד לשימוש גובר והולך בסמלים אישיים יותר, אם כי הקשורים אף הם לנופיה של מערב אירלנד, בהם התמקד החל מהשלב האמצעי ועד המאוחר של יצירתו. דבר זה משקף את השניות השזורה בשיריו, בין המישור האישי לבין הלאומי, שהתבטאה בעיקר במשבר הזהות התרבותי אותו עבר ייטס כבן המעמד הפרוטסטנטי האנגלי השליט, שניסה לשמר את מסורותיו (שעמו התמודד ייטס דרך משיכתו לתרבויות המזרח), לבין רצונו להחיות את התרבות והשפה הקלטית העתיקות. כרך השירה הראשון פרי עטו, "נדודי או'שין ושירים אחרים", פורסם ב-1889. השירים הכלולים באוסף מתאפיינים במקצב אטי ולירי, דבר המשקף את החוב האמנותי שחלק ייטס למשוררים אחרים כגון אדמונד ספנסר ופרסי ביש שלי, וכמו כן למשוררי האחווה הפרה-רפאליטית. החל מ-1900, במהלך שנות העשרים ועד סוף חייו, נעשתה שירתו של ייטס יותר ריאליסטית, והתבססה דווקא על הרעיונות האזוטריים אותם גיבש בספרו "חזון" (1925). הוא החל לזנוח את רוב אמונותיו הטרנסצנדנטליות אשר להן נחשף מנעוריו. עם זאת, הוא המשיך לעסוק במסכות פיזיות ורוחניות, אשר קשורות בקשר הדוק לתאוריות שהציג בדבר מעגליות מחזורית-היסטורית של האנושות והעולם בכלל, המתוארת בהרחבה גם היא בספר "חזון".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חייו המוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאדם בעל מוצא משפחתי אנגלו-אירי,[4] ויליאם בטלר ייטס נולד בסנדימאונט שבדבלין.[5] אביו, ג'ון בטלר ייטס (1922 - 1839), היה צאצאו של ג'רוויס ייטס, חייל בשירותו של ויליאם השלישי, מלך אנגליה, סוחר בבגדים וצייר מפורסם שנפטר ב-1712.[6] בנג'מין ייטס, נכדו של ג'רוויס וסב-סב-סבו של ויליאם, נישא למרי בטלר[7] ב-1773,[8] בת למשפחה אשר היו בבעלותה נחלות במחוז קילדייר שבאירלנד.[9] לאחר נישואיהם, הם החליטו להוסיף את השם בטלר לשם משפחתם. מרי, הייתה למעשה, צאצאית של הרוזנים הראשונים לבית אורמונד, אשר השתייך לענף ניאם-גאורן באילן היוחסין של משפחתה.

בעת נישואיו למד אביו משפטים, אך לאחר זמן מה פרש מלימודיו אלה, ונעשה לסטודנט בבית הספר לאמנות הת'רלי'ס שבלונדון, ולצייר פורטרטים ידוע.[10] אמו, סוזן מרי פולקספן, באה ממשפחת סוחרים אנגלו-אירית אמידה מהעיר סליגו. משפחתה ניהלה בעיר זו, עסק לייצור קמח וכמו כן הייתה מעורבת בניהולה של חברת ספנות מקומית. לאחר שויליאם נולד, העתיקה המשפחה את מקום מושבה למרוויל שליד סליגו, בית משפחת פולקספן, משפחת אמו המורחבת. בית זה נחשב אצל ייטס כבית ילדותו. יתרה מכך, ייטס החל להתייחס לעיר זו כאל ביתו הרוחני, והגדיר את האזור כמקום שעיצב את ילדותו בצורה העמוקה ביותר. נופיה של סליגו, הפכו עם הזמן, הן מבחינה ספרותית והן מבחינה סימבולית, "אדמת לבו" של ייטס,[11] הארץ היקרה לו ביותר. ידועה אמירתו של ג'ון בטלר ייטס, אבי המשפחה, "שבאמצעות נישואים לבן משפחת פולקספן, ניתנה לנו לשון שתלחך את צוקי הים".[12] לבד מאביו, גילו גם אחרים במשפחה נטיות אמנותיות. אחיו, ג'ק, הפך לצייר מוערך, ואחיותיו אליזבת וסוזן מרי - אשר היו מוכרות בקרב משפחתן ובקרב חברים קרובים בכינוין לולי ולילי - היו מעורבות ביצירה אמנותית, ובמיוחד ידועה פעילותן בתנועת ארטס אנד קרפטס אשר ייצרה דברי אמנות בעבודת יד.[13]

ייטס חונך כבן המעמד הפרוטסטנטי השליט באירלנד, אשר באותו הזמן עבר משבר זהות קשה. בעוד שמשפחתו תמכה בצורה ניכרת בשינויים שחוותה האומה האירית, התחייה הלאומית של סוף המאה ה-19 גרמה לפיחות ישיר במורשת עליה גדל וזו בתורה השפיעה על ראיית עולמו למשך שאר ימי חייו. ב-1997, הביוגרף ר. פ. פוסטר העיר שאימרתו של נפוליאון שכדי להבין את האדם אתה מוכרח לדעת מה התרחש בעולם כשהיה בן עשרים היא אמרה נכונה בעליל לגבי סיפור חייו של ויליאם בטלר ייטס.[14] שנות ילדותו ונעוריו של ייטס עמדו בצילה של היחלשות כוחו של המעמד הפרוטסטנטי, אשר היווה מיעוט, לטובת הרוב הקתולי. שנות ה-80 של המאה ה-19 חזו בבחירתו לפרלמנט של צ'ארלס סטיוארט פרנל ובעלייתה של התנועה למען "שלטון בית" (Home Rule) ולמען עצמאות אירלנד. כהמשך לכך, שנות ה-90 עמדו בשיאו של הגל הלאומי ששטף את האי האירי, במקביל לעליית כוחם הפוליטי של הקתולים, דבר שבלט לקראת המעבר למאה החדשה. להתפתחויות הללו הייתה השפעה עמוקה על שירתו של ייטס, וכתוצאה מכך הייתה לחקירותיו את הזהות האירית, הן במישור האישי, הן במישור הציבורי, השפעה משמעותית על הביוגרפיה של ארצו.[15]

ב-1867, עברה המשפחה ללונדון כדי לאפשר לאביו, ג'ון בטלר ייטס להתקדם בקריירת הציור שלו. בתחילה, חונכו ילדי המשפחה בביתם. אמם, שהתגעגעה לסליגו, סיפרה להם אגדות וסיפורי עם איריים. אביהם העניק להם חינוך בסיסי בגאוגרפיה וכימיה, גם אם בצורה לא עקבית ולקח את הילד ויליאם לסיורי מחקר בחיק הטבע, בקרבת העיירה סלאות',[16] לשם לימוד ההיסטוריה הפיזית של האזור הסמוך למקום מגורי המשפחה. ב-26 בינואר 1877, החל ייטס ללמוד בבית הספר גודולפין,[17] שם למד במשך ארבע שנים. ככל הנראה, לא נהנה במיוחד בבית הספר ולא היה תלמיד בולט. דו"ח בית-ספרי מאותם ימים מתאר את ביצועיו ותפקודו הלימודיים כדלקמן: "סביר בלבד. כנראה טוב בלטינית יותר מכל מקצוע לימודי אחר. גרוע מאוד באיות".[18] למרות קשייו בלימוד מתמטיקה ושפות (בעיקר עקב מוגבלותו בכושר הבחנה בשמיעת צלילי דיבור שונים),[19] ייטס מצא את עצמו מרותק לשיעורי הביולוגיה והזואולוגיה. המשפחה חזרה לדבלין מסיבות כלכליות לקראת סוף 1880, וחייתה בתחילה במרכז העיר, בפרבר הארולד'ס קרוס ומאוחר יותר בפרבר הוות'.[20]

המשורר הצעיר ויצירתו המוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורטרט של ייטס משנת 1900, אותו צייר אביו ג'ון בטלר ייטס

במקביל לכתיבת השירה כשלעצמה, קישר ייטס בין אומנותו זו לבין רעיונות ורגשות דתיים. בתארו את ילדותו אמר כי הייתה לו אמונה בלתי מעורערת בכך ש"אם כוח כל-יכול עיצב את גורלו של העולם, אנו יכולים לגלותו בצורה טובה יותר באמצעות המילים אשר כינסו את תשוקת לבו הפועם של עולמנו".[21]

באוקטובר 1881 שב ייטס ללימודיו בבית הספר התיכון "ארסמוס סמית'" בדבלין.[22] הסטודיו של אביו שכן בקרבת מקום, והוא בילה בו זמן רב ופגש רבים מציירי וסופרי העיר. הוא סיים את לימודיו התיכוניים בדצמבר 1883. בתקופה זו החל לכתוב שירה, וב-1885 פרסם את השירים הראשונים שלו, וכן את המאמר "השירה של סר סמואל פרגוסון" ב"דבלין יוניברסיטי ריביו". בין השנים 18841886 למד ייטס ב"מטרופליטן סקול אוף ארט" (כיום "הקולג' הלאומי לאמנות ועיצוב") ברחוב תומאס.[5] יצירותיו הראשונות שפורסמו, חוברו כשהיה בן 17 וביניהן שיר - שהושפע עמוקות מפרסי ביש שלי - המתאר קוסם המייסד ממלכה במרכז אסיה. יצירות נוספות מתקופה זו כוללות מחזה העוסק בשלוש דמויות עיקריות (בישוף, נזיר ואישה) המואשמות בפגניות על ידי רועי צאן מקומיים, כמו גם שירי אהבה ושירים העוסקים באבירים גרמניים. מבקר הספרות צ'ארלס ג'ונסטון, הגדיר את יצירותיו אלה כיצירות שמרניות אך לחלוטין לא-איריות, הנובעות לכאורה מ "מאגר חלומות עצום מלאי צער לוחש".[23] יצירתו המוקדמת נטתה למלאות רומנטית אשר מתבטאת למשל באוסף השירים "בין הערביים הקלטי" (The Celtic Twilight, 1893), ובאופן כללי יותר הביעה תהילה לנוף האירי אשר ייטס חלם עליו כילד. דוגמה נאה לסגנון הפואטי המוקדם הזה של ייטס, היא השיר "אי-האגם של איניספרי" (The Lake-Isle of Innisfree), עם הצלילים השופעים והרגישות הרומנטית שבו:

;I will arise and go now, and go to Innisfree
.And a small cabin build there, of clay and waddles made
Nine bean rows will I have there, a hive for the honey bee
.And live alone, in the bee-loud glade
And I shall have some peace there, for peace comes dropping slow
From the veils of morning to where the cricket sings
There midnight's all a glimmer, and noon a purple glow
.And the evening full of the linnet's wings
I will arise and go now, for always night and day
I hear lake-water lapping with low-sounds by the shore
While standing on the roadway, or on the pavements gray
.I hear it, in the deep heart's core


אי האגם איניספרי
 
אָקוּם עַכְשָׁו, אֵלֵךְ לִי, אֵלֵךְ לְאִינִיסְפְרִי,
בִּקְתָּה קְטַנָּה אֶבְנֶה שָׁם מֵחֹמֶר וּזְרָדִים;
שׁוּרוֹת אָפוּן שָׁם תֵּשַׁע, כַּוֶּרֶת לַדְּבוֹרִים,
בְּהֶמְיַת מַעַר, לְבַדִּי.
 
מַרְגּוֹעַ, אַט נוֹטֵף לוֹ בִּדְמִי, אֵדַע אֲנִי,
מִצְּעִיף שַׁחְרִית אֶל זֶמֶר-צְרָצַר נִטְפּוֹ מַנְחִית;
חֲצוֹת-לֵיל מוּפַז נֹגַהּ, וְיוֹם אַרְגְּוָנִי,
וְעֶרֶב מְלֵא מַשַּׁק חוֹחִית.
 
אָקוּם עַכְשָׁו, אֵלֵךְ לִי, כִּי יוֹם וָלֵיל, לָעַד,
אֶקְשֹׁב פִּכְפּוּךְ הַמַּיִם בַּלָּאט מֵעֵבֶר חוֹף;
בְּעוֹד עַל הַמִּדְרֶכֶת, אוֹ עַל פְּנֵי שְׁבִיל אֶצְעַד,
בְּעֹמֶק לְבָבִי אֶקְשֹׁב.
[25]

המשפחה חזרה ללונדון בשנת 1887, וב-1890 ייסד ייטס ביחד עם ארנסט ריס את מועדון הריימרס קלאב,[26] מועדון משוררים תושבי לונדון, שהתכנסו בקביעות בכל ערב, בטברנה ברחוב פליט (Fleet) כדי לדקלם משיריהם. הקבוצה פרסמה שתי אנתולוגיות שירה ב-1892 וב-1894. ייטס שאף מאוחר יותר להעלות לדרגת מיתוס את דור משוררי הריימרס קלאב, כשהוא מכנה אותו "הדור הטרגי" באוטוביוגרפיה אותה כתב.[27]


תמונה משנת 1920 שבה ויליאם בטלר ייטס בניו יורק, מצולם כשהוא מעיין בישיבה באחד משלושת כרכי המהדורה "יצירותיו של ויליאם בלייק: פואטיקה, סימבוליזם וביקורת" (The Works of William Blake: Poetic, Symbolic and Critical), אותם הוא ערך בשיתוף עם המשורר הבריטי אדווין ג'ון אליס, ואשר יצאו לאור בשנת 1893

היצירה המוקדמת של ייטס שאבה רבות ממיתוסים ואגדות איריות, ומהשירה הפרה-רפאליטית. ב-1893 ייטס שיתף פעולה עם אדווין אליס בחיבור המהדורה המלאה הראשונה של יצירותיו של ויליאם בלייק (The Works of William Blake:Poetic, Symbolic and Critical). בתהליך הכתיבה הם גילו מחדש יצירה נבואית-תנ"כית רחבת היקף, שלא פורסמה מעולם על ידי בלייק, אותה הם החליטו להוציא לאור במסגרת המהדורה באופן מיידי: "ואלה, או ארבע הזואות" (Vala, or, the Four Zoas).[28][29][30][31]בשלב מאוחר יותר בחייו, ייטס שיבח את בלייק בתארו אותו כאחד מ"ענקי האומנים של האל אשר דיברו אמיתות נשגבות אל שבט קטן".[32]

במאמר שחובר מאוחר יותר על ידי ייטס, על המשורר פרסי ביש שלי, ייטס כתב, "אני קראתי מחדש את פרומתאוס המשוחרר... ונדמה לי עוד יותר מפעם, כי יש לו מקום ברור בין כתבי הקודש של העולם".[21]

השיר המשמעותי הראשון של ייטס היה "אי הפסלים": יצירת פנטזיה שהציבה את המשוררים אדמונד ספנסר ופרסי ביש שלי כמודל אומנותי לכתיבתה. השיר פורסם ב"דבלין יוניברסיטי ריביו". ייטס קיווה לכלול את השיר באוסף הראשון אותו עמד להוציא לאור, אך שיר זה נתפס כארוך מדי ולמעשה השיר לא פורסם יותר מעולם במהלך חייו. השיר יצא לאור רק ב-2014, כשהוצאת הספרים קווינקס בוקס הייתה אמונה על כך. יצירתו הראשונה בצורת ספר הייתה העלון "מוסדה: פואמה דרמטית" (1886), שכבר הופיעה באותו כתב העת, והדפסת מאה העותקים של העלון מומנה על ידי אביו. לאחר מכן פרסם את "נדודי או'שין ושירים אחרים" (1889). הכותרת הארוכה של שיר זה, הראשון שלא התכחש אליו בבגרותו, מבוססת על השירים של הסדרה הפניינית במיתולוגיה האירית:


,We rode in sorrow, with strong hounds three
Bran, Sceolan, and Lomair
.On a morning misty and mild and fair
,The mist-drops hung on the fragrant trees
.And in the blossoms hung the bees
,We rode in sadness above Lough Lean
.For our best were dead on Gavra's green
 

השיר מכיל לדבריו של הביוגרף ר. פ. פוסטר: "שמות בלתי נהירים כל צורכם בשפה האירית, חזרות מרשימות ומקצב עקבי בעל הבדלים עדינים ביותר, בתוך שלושת חלקי השיר שהובאו לעיל".[33] שיר זה, שכתיבתו ארכה שנתיים, מדגים את השפעתם של סמואל פרגוסון והפרה-רפאליטים על יצירתו של ייטס.[34] השיר הציג את מה שעתיד היה להיות מהנושאים החשובים ביותר שלו: המשיכה לחיים של מחשבה והגות, כנגד המשיכה לחיים של מעשה. לאחר פרסום זה לא כתב ייטס עוד שירים ארוכים. שירים מוקדמים אחרים שלו עוסקים באהבה או בנושאים מיסטיים או אזוטריים. ב-1891, ייטס הוציא לאור שתי יצירות פרוזה נוספות, "ג'ון שרמן" ו"ד'ויה", כאשר היצירה הראשונה היא נובלה והשנייה סיפור. אוספי שירה מוקדמים אחרים כוללים את "השירים" (1895), "השושן הסודי" (1897), ו"הרוח שבין קני הסוף" (1899). מעצבת הספרים וידידתו של ייטס, אלת'יאה ג'יילס עבדה על איור העטיפות של שלושת כרכי השירה הללו.[35]

מוֹד גוֹן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוד גון, תמונה מ-1900 בקירוב
תמונה של ויליאם בטלר ייטס, כנראה מה-12 באפריל 1914, כפי שרשום על גבי הצילום בצדו הימני העליון

בשנת 1889 פגש ייטס את מוד גון, צעירה בת 23 שהחלה להקדיש עצמה לתנועה הלאומית האירית.[36] היא הייתה צעירה ממנו ב-18 חודשים ותיארה אותו לאחר פגישתם כ"דיוקן אדם בצבע של סטודנט לאמנות".[37] גון העריכה את שירו המוקדם של ייטס, "אי הפסלים", וביקשה להכירו. ייטס התאהב בגון ולאובססיביות של אהבתו אותה הייתה השפעה משמעותית על שירתו וחייו.[38] מאוחר יותר בחייו, הוא הודה: "נדמה לי שבאותו זמן היא הביאה לחיי את אותם ימים - מפני שאז עדיין ראיתי רק מה שקיים על פני השטח - שבהם אתה מתמקד בנקודת האמצע של ציור, שומע את צלילו של גונג בורמזי, את התקרבו של רעש מתגבר ומחריש אוזניים אשר עדיין לא נכתבו עליו הערות משניות ונעימות כה רבות".[39] אהבתו של ייטס את גון, הייתה חד צדדית וללא מענה ממנה, חלקית עקב העמדה המהוססת בה נקט בנוגע להצטרפותו לפעילותה הלאומית.[40] שנתיים אחרי שפגש בה לראשונה, הציע לה נישואין אך נענה בשלילה. מאוחר יותר, הודה, שהחל מנקודת זמן זו, "הצרות בחיי החלו".[41] הוא הציע לה נישואין שלוש פעמים נוספות: ב-1899, 1900, ו-1901, ובכל פעם נדחה, עד שבשנת 1903 התחתנה גון עם הלאומן האירי ג'ון מקברייד.[42] באותה שנה עזב ייטס לתקופה ארוכה לארצות הברית למסע הרצאותיו הראשון מתוך חמישה (במהלך מסע הרצאותיו הרביעי אף הביע תמיכה מסוימת בציונות, בתאריך ה-26 במרץ 1920[43]) כאשר במהלך תקופה זו היה לו גם רומן עם אוליביה שייקספיר, אותה פגש ב-1894 ונפרד ממנה ב-1897. ייטס לעג למקברייד במכתביו ובשיריו. הוא הזדעזע מנישואיה של גון למקברייד, באבדו את המוזה שלו לגבר אחר; בנוסף לכך העובדה שגו֗ן המירה דתה לקתוליות לפני נישואיה למקברייד העליבה אותו אישית, למרות היותו פרוטסטנטי-אגנוסטי. הוא חשש שמא מו֗ד תהיה נתונה להשפעתם וללחציהם של הכמרים הקתולים.[44]

נישואיה של גו֗ן למקברייד היו אסון. עובדה זו הסבה סיפוק לייטס, כאשר גו֗ן החלה לבקרו בלונדון. לאחר לידת בנם, שו֗ן מקברייד, ב-1904, הזוג הסכים לסיים את נישואיו, למרות המחלוקת שצצה ביניהם באשר לרווחת הילד, שלא הגיעה לידי פתרון מקובל על שניהם. על אף ניסיונם להשתמש בבוררות הוגשה תביעת גירושין בפריז ב-1905. במהלך המשפט, גו֗ן הטיחה בבעלה מספר האשמות כאשר ייטס אמור היה לשמש כעד ה'משני' הראשי, אולם יש להדגיש שייטס לא נכח פיזית בבית המשפט ולא נסע לצרפת כדי לתת עדות. הגט לא ניתן כיוון שהאישום היחידי בו הורשע מקברייד בבית המשפט היה בגין היותו שיכור במהלך נישואיהם. במקום זאת, ניתן צו פירוד כשגו֗ן מקבלת משמורת על הילד וג'ון מקבל את זכותו לפי חוק לבקרו.[45]

ידידותו של ייטס עם מו֗ד גו֗ן אמנם הסתיימה, אולם, ב-1908, בהיפגשם בפריז, הם מימשו בסופו של דבר את יחסי אהבתם האפלטונית, במשגל. "הנאמנות ארוכת השנים אותה גילה ייטס למו֗ד גו֗ן, השתלמה לבסוף והוא זכה לבסוף בגמול הולם", כך תיארה זאת מאהבת אחרת של ייטס, עלומת שם. ייטס התרגש פחות מכך והעיר מאוחר יותר ש"הטרגדיה הטבועה במפגש מיני היא שלמותו הנצחית של קרום הבתולים של הנשמה".[41] מערכת היחסים ביניהם לא עלתה יפה לאחר הלילה המשותף ובמכתב שכתבה גון למשורר רמזה לו שלמרות המשגל, הם לא יכולים להמשיך כמקודם: "התפללתי כה חזק שתשוקתי הארצית אליך תילקח מאהבתי אותך, יקירי ואוהבת אותך כפי שאני, התפללתי ואני עדיין מתפללת שתשוקתך הגופנית אליי תילקח גם היא מעמך".[46] בינואר 1909, גון שלחה מכתבים רבים לייטס אשר משבחים את היתרון המוענק לאמנים הנמנעים מקיום יחסי מין. קרוב לעשרים שנה לאחר מכן, ייטס סיכם את הלילה המשותף עם גון בשירו "גבר, צעיר וזקן":[47]


My arms are like the twisted thorn
;And yet there beauty lay
The first of all the tribe lay there
;And did such pleasure take
She who had brought great Hector down
.And put all Troy to wreck

תיאטרון אבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונה של ייטס מ-1908, כפי שצולם על ידי אלווין לאנגדון קובורן

בשנת 1896 הכיר לו חברו אדוארד מרטין את ליידי אוגוסטה גרגורי. ליידי גרגורי תמכה בלאומנות שאותה ביטא ייטס ושכנעה אותו להמשיך ולכתוב דרמה. על אף שהושפע מהסימבוליזם הצרפתי, התמקד ייטס בתוכן אירי, ונטייה זו התחזקה בעקבות קשריו עם הדור הצעיר של כותבים אירים. יחד עם ליידי גרגורי, מרטין וכותבים אחרים, בהם ג'ון מ. סינג, שון או'קייסי, פאדריק קולם וג'יימס סטפנס, הקים ייטס את תנועת ההתחדשות המכונה התחייה הספרותית האירית (או התחייה הקלטית).[48] מלבד יוצרים אלה, עיקר הדחיפה לתחייה באה מעבודתם של מתרגמים, שעזרו לגלות גם את הסאגות האיריות הקדומות ואת השירה הקדומה, וכן את מסורת שירי העם החדשה יותר. אחד מאלה היה דאגלס הייד, לימים נשיא אירלנד, שספרו "שירי אהבה של קונכט" זכה להערכה רבה.

אחד מההישגים המשמעותיים של התחייה היה ייסודו של תיאטרון אבי (Abbey Theatre). ב-1899 יסדו ייטס, ליידי גרגורי, מרטין וג'ורג' מור את התיאטרון הספרותי האירי כדי להעלות לבמה מחזות איריים-קלטיים.[49] הרעיונות המקצועיים שעמדו לנגד עיניהם היו אלה של מחזאות האוונגרד הצרפתי, אשר שאפו לבטא את "עליית מעמדו של המחזאי ביתר שאת לעומת תפקיד השחקן-מנהל כללי בסגנון האנגלי"[50][51] מנשר התיאטרון אשר אותו ניסח ייטס הצהיר בזו הלשון את תקוותיו: ""אנו מצפים למצוא באירלנד קהל בעל חוש דמיון ובלתי מקולקל, המאומן לשמוע, כשהוא מלא תשוקה, את אומנות הדיבור ... ומוכן לקבל את אותה החירות, החירות לנסות, אשר לא תימצא בתיאטראות אנגליה, ואשר בלעדיה שום תנועה באמנות ובספרות איננה יכולה להצליח""[52] אולם הפרויקט הראשוני כשל ושרד שנתיים בלבד. לאחר מכן, ייטס, יחד עם שני אחים איריים בעלי ניסיון בתיאטרון - ויליאם ופרנק פיי, מזכירתו של ייטס, אני הורנימן (שקודם לכן הייתה מעורבת בהפקת "האדם והנשק" של ג'ורג' ברנרד שו בלונדון בשנת 1894), ופלורנס פאר, שחקנית הווסט אנד (West End) המצליחה, הקים את להקת התיאטרון האירי הלאומי. לצד ג'ון מילינגטון סינג, קבוצה זו הצליחה לקבל קרקע בדבלין ולפתוח את התיאטרון ב-27 בדצמבר 1904. מחזותיהם של ייטס וליידי גרגורי, "קת'לין ני הוליאן" ו-"מפיצים את השמועות" הועלו על בימת התיאטרון בערב פתיחתו. ייטס המשיך להיות מעורב בתיאטרון עד מותו, הן כחבר ההנהלה והן ככותב מחזות פורה.

ב-1902 עזר ייטס להקים את הוצאת "דן אמר" (Dun Emer Press), שמטרתה הייתה לפרסם יצירות הקשורות לתחייה. שמה הוסב אחר־כך להוצאת קוּלָה (Cuala) ב-1904. הוצאת הספרים שאבה את השראתה לאופן עיצובם של הספרים אותם היא שיווקה ופרסמה מתנועת הארטס אנד קרפטס. תוך שהיא שואפת "למצוא ידיים איריות אשר תהיינה אמונות על יצירתם של דברי טעם יפים למראה".[53] מאז ועד לסגירתה ב-1946 - ההוצאה שנוהלה על ידי אחיותיו של המשורר - הדפיסה מעל 70 ספרים, 48 מהם ספרים של ייטס עצמו.

ייטס היה קשור בקשר ידידותי עמוק לליידי אוגוסטה גרגורי וכמו כן היה קשור בלבו לאחוזת קול פארק שבבעלותה, מחוז גולוויי, אירלנד. הוא היה מבקר ושוהה שם תכופות כיוון שהמקום שימש כמקום ההתכנסות העיקרי של המשוררים והסופרים אשר צידדו בתחייתן מחדש, של הספרות ומסורות התרבות העתיקות של אירלנד. שירו, "ברבורי הפרא שבקול" (The Wild Swans at Coole), נכתב במקום זה, בין 1916 ל-1917. הוא שיתף פעולה עם ליידי גרגורי בחיבור "הספר השלם של המיתולוגיה האירית" (The Complete Irish Mithology), אולם בכותבו את המבוא לספר הוא רושם: ""הקורא לא אמור לצפות למצוא בסיפורים אלו את אותם סממנים של סיפורי גבורה, בעלי צירופי המקרים הרבים, הקשורים זה בזה והנרקמים לסיפור גבורה אחד גדול, לדוגמא: "פשיטת הבקר בקוּלי" או "הכינוס הגדול במוּרהִיבנה". אוסף סיפורים זה כולל בתוכו למעשה עלילות הנפרדות אחת מן השנייה."[54]

מודרניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכתב מאת המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס, שיועד למזכירו האישי לעבר, המשורר האמריקאי עזרא פאונד, יולי 1918, אליו כתב במהלך שהייתו בבית באלינאמאנטיין אשר נמצא בסמוך לעיירה גורט
פסלו של ייטס בסליגו

ב-1909 פגש ייטס את המשורר האמריקאי הצעיר עזרא פאונד. פאונד נסע ללונדון, בין השאר, על מנת לפגוש את המשורר המבוגר יותר, אותו החשיב כ"משורר היחיד הראוי ללימוד רציני".[55] החל מ-1913, במשך 3 השנים הבאות, בילו השניים את החורף בבקתה ביער אשדאון, כשפאונד משמש כמזכירו של ייטס. היחסים ביניהם היו עכורים בתחילה, מאחר שפאונד פרסם כמה שירים של ייטס במגאזין "פואטרי" עם שינויים שלא אושרו על ידו. שינויים אלה שיקפו בעיקר את חוסר אהדתו של פאונד לפרוסודיה (תורת המשקל) הוויקטוריאנית, אשר ייטס כמשורר, שנולד בסופה של תקופה אמנותית זו, היה אחד מהאחראים לכתיבה בסגנון רומנטי זה, בצורה חלקית. פאונד, כמו ייטס עצמו, התאהב בתחילה בשירה הוויקטוריאנית ובמיוחד ביצירתם של אלג'רנון סווינבורן ו-דנטה גבריאל רוסטי. סגנון הכתיבה האמנותי המוקדם של ייטס, נחשב כייצוג הנעלה ביותר של השירה הוויקטוריאנית המאוחרת. אולם ייטס, כמו עזרא פאונד, נהיה בלתי מסופק יותר ויותר מיובשנותו של הסגנון הוויקטוריאני, עד שכאשר הגיע ייטס לשלב האמצעי בחייו, הפך לטעמו סגנון זה מעופש וחלול, מלא רמיזות וסמלים ללא תכלית מוחשית. במהלך שהייתם יחד, השפעתו של פאונד על ייטס הוכיחה את עצמה כפורצת דרך, זאת בהקשר למחקרם המשותף את מחזות הנו היפניים, שהיו למעשה תרגומים לאנגלית אותם פאונד השיג מאלמנתו של ארנסט פנולוסה. הם העניקו לייטס דוגמה לסגנון כתיבת מחזות מינימליסטי, אשר ישפיעו גם על שיריו הבשלים והתמציתיים שחוברו בשלב המאוחר של יצירתו. המחזה "המודרני" הראשון שלו בהשפעת ה"נו", היה "בבאר הנץ", שאת הגרסה הראשונה שלו הכתיב לפאונד בינואר 1916.[56]

ייטס נחשב אצל רבים לאחד מהמשוררים החשובים בשפה האנגלית במאה ה-20. למרות זאת, בניגוד לרוב המודרניסטים שהתנסו בכתיבת שירים משוחררת מתבניות מקובלות עד לאותו הזמן, היה ייטס אמן הצורות המסורתיות והוא היה מונצח כאמן וכמשורר גדול גם אם הוא לא היה פוגש את פאונד או מצטרף לתנועה המודרניסטית. למרות זאת, רבים ממבקרי הספרות מסכימים שתרומתו הגדולה ביותר לשירה צמחה וגדלה רק בשיריו המאוחרים כשהוא כבר היה אדם קשיש. את ההשפעה של המודרניזם על יצירתו של ייטס ניתן לראות בנטישה של הצורות המסורתיות יותר שאפיינו את יצירתו המוקדמת ומעבר לשפה פשוטה וישירה יותר ביצירתו מהתקופה האמצעית, כמו "בשבעת היערות", "חובות", ו"הקסדה הירוקה".

הצעות הנישואין האחרונות למוֹד ולבתה איזוֹלט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1916, ייטס היה כבר בן 51 ונחוש בדעתו להינשא ולהביא יורש לעולם. יריבו, ג'ון מקברייד, הוצא להורג בשל התפקיד הפעיל שמילא במרידת חג הפסחא. כיוון שכך, ייטס קיווה שאלמנתו של המוצא להורג, עשויה להינשא מחדש.[57] הצעת הנישואין האחרונה למו֗ד גו֗ן אירעה באמצע 1916.[58] אולם פעילותה הפוליטית המהפכנית הידועה זה מכבר, כמו גם רצף של אסונות אישיים שהיא עברה מספר שנים בודדות קודם לכן - כולל התמכרות לכלורופורם ונישואיה הבעייתיים למקברייד בפני עצמם - הפכו אותה לרעיה לא מתאימה, פוטנציאלית.[41] הביוגרף ר. פ. פוסטר ציין שהמניע להצעתו זו של ייטס, הוא תחושת החובה שחש כלפיה יותר מאשר רצון כן להינשא לה. אך ייטס הציע זאת באופן אדיש ורשמי, בצורת מכתב רשום לו צירף את תנאיו שרק אם הם ימולאו, הנישואין יוכלו להתממש. בהתאם לכך, ייטס ציפה ואף קיווה שמו֗ד תסרב להצעת הנישואין שלו. לפי פוסטר: "כשהוא מציע בצורה רשמית להינשא למו֗ד ונענה בסירוב רשמי הדדי מצדה, מחשבותיו נעו בצורה מפתיעה לבתה." איזולט הייתה בתם המשותפת וילדתם השנייה של מו֗ד ולוסיין מילבוי ובאותו הזמן הייתה בת 21. חייה לא היו מאושרים עד הלום; בשנים הראשונות לחייה היא נתפסה בתור הנצחה חיה ואף כגלגול של נשמת אחיה שחי חיים קצרי מועד (בנה של מוד גון מיחסיה עם מילבוי). היא אף הוצגה כאחייניתה המאומצת של מו֗ד. כשמו֗ד סיפרה לה שהיא עומדת להינשא, איזולט מיררה בבכי ואמרה לה בתגובה שהיא שונאת את מקברייד.[59] כשגו֗ן האם החליטה לבסוף להתגרש ממנו, בית המשפט ערך לו שימוע בשל האשמות בדבר תקיפתו המינית את איזולט, אז בת 11. בהיותה בת 15, היא הציעה לייטס נישואים אך נותרה ללא מענה מצדו; כשהייתה זו שעתו של ייטס להציע לה הצעת נישואין, היא החזירה לו בדחייה.

נישואים לג'ורג'י הייד-ליס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 1917 ייטס הציע נישואין לג'ורג'י הייד-ליס (1892 - 1968), אשר הייתה ידועה בשמה המקוצר ג'ורג', כשהיא רק בת 25, אותה פגש דרך אוליביה שייקספיר. למרות אזהרות חברותיה – " ג'ורג', אינך יכולה להינשא לו. הוא נחשב כמת" – הייד-ליס הסכימה להצעתו והם התחתנו ב 20 באוקטובר.[41] נישואיהם היוו הצלחה, זאת, על אף פער הגילאים ביניהם (הוא בן 52, היא בת 25) ועל אף רגשות החרטה והצער שחש ייטס במהלך ירח הדבש שלהם. בהמשך, הזוג יביא לעולם את שני ילדיו: אן ומייקל. אף על פי שבשנים מאוחרות יותר, היו לייטס מערכות יחסים עם נשים אחרות, ג'ורג'י עצמה כתבה לבעלה: "כשכבר לא תהיה בין החיים, אנשים ידברו על פרשיות האהבים שלך, אבל אני לבטח לא אומר דבר, מפני שאזכור תמיד איך היית גאה בכך."[59] בערך באותו הזמן, מיד אחרי נישואיהם, הוא גמר אומר לרכוש בסכום זעום של 35£ את טירת בלילי השוכנת בתחומי אחוזת קול פארק וסמוך לעיירה גורט. הוא החליט לשנות באופן מיידי את שם הטירה באנגלית (Ballylee Castle) לת'ור בלילי - כפי שהוא נהגה בשפה הגאלית האירית - זאת כדי להביע את רגשותיו הלאומיים מצד אחד ואת חיבתו האישית לבניין, אשר היווה עבורו סמל ליצירתו האמנותית, על 73 המדרגות המתפתלות שאיפיינו אותו. טירה זו אף שימשה לו בית קיץ ומקום מרגוע למשך 12 שנה.

הזכייה בפרס נובל[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונה של ייטס משנת 1923

בדצמבר 1923, הוענק לייטס פרס נובל לספרות "על ההשראה של יצירתו, אשר בצורתה האמנותית הגבוהה נותנת ביטוי לרוחה של האומה הכולה".[60] הוא היה מודע היטב לערך הסמלי הרב הטמון בהיותו הזוכה האירי הראשון בפרס נובל, זאת, מאחר שחלף רק פרק זמן מועט ביותר מאז שאירלנד קיבלה את עצמאותה, עובדה שייטס נהג להדגיש כמעט בכל הזדמנות שנקרתה בדרכו. תשובתו לרבים ממכתבי התשבחות שנשלחו אליו נוסחה בזו הלשון: " „אני חושב שהסיבה לזכייתי בפרס הנובל לספרות נובעת פחות מעצם היותי אדם פרטי, אלא יותר מעצם העובדה שאני נתפס כמייצגה של הספרות האירית. זוהי ברכת ברוכים הבאים שאירופה העניקה למדינה האירית החופשית.”"[61]

ייטס השתמש בנאום קבלת הפרס אותו העניק לחברי האקדמיה המלכותית השוודית, כדי להציג את עצמו כנושא הדגל של הלאומיות והעצמאות התרבותית האירית, בציינו ש:" „תיאטראות דבלין היו למעשה בניינים ריקים שנשכרו על ידי סוכניהם של השחקנים הנודדים האנגלים ואנו רצינו להציג מחזות איריים, אותם יעלו לבמה שחקנים איריים. כשאנו חשבנו, באיזה סגנון אמנותי יועלו המחזות ובאיזה אופן, אנו חשבנו על כל דבר שהיה רומנטי ופואטי - מפני שהלאומיות אותה רתמנו לפעילותנו האמנותית - הלאומיות אותה רותם כל דור ודור ברגעים של רפיון ידיים - הייתה רומנטית ופואטית.”"[62]פרס נובל הוביל לעלייה ניכרת במכירות ספריו של ייטס, כיוון שהמו"לים שלו, הוצאת הספרים מקמילן, שאפו להרוויח מיחסי הציבור שהתלוו לזכייה. זו הפעם הראשונה שלייטס הייתה יכולת כלכלית מספקת כדי שיוכל לכסות את חובותיו הכספיים האישיים ואת אלו של אביו.[63]

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונה של ייטס מ-1933, צולמה על ידי פירי מקדונלד (שייכת לספריית הקונגרס)

הודות לחשיפתו ליצירתם של המודרניסטים הצעירים יותר שפגש בעזרת פאונד, התרחקה יצירתו של ייטס בתקופת הביניים מרוח "בין ערביים קלטי" של יצירתו המוקדמת. גם ההתעניינות הפוליטית שלו חרגה מעיסוק בפוליטיקה של התרבות שאפיינה את השנים הראשונות של התחייה. ביצירתו המוקדמת, גרמה לו עמדתו האריסטוקרטית ליצור אידאליזציה של בן הכפר האירי, תוך התעלמות מהעוני והצער שהיו מנת חלקו של רוב זה של העם האירי. אולם בהמשך חייו, הוא הסתיר לרוב את רוחו המהפכנית והתרחק מתעצומות הנוף הפוליטי עד ל-1922, כאשר הוא מונה לסנאטור של מדינת אירלנד החופשית.[64][65] צמיחתה של התנועה המהפכנית משורות הקתולים, אשר השתייכו למעמד העובד הבינוני-נמוך, גרמה לייטס להעריך מחדש את גישתו כלפיהם.[66]

ייטס היה לאומן אירי, אשר שיחר אחר סגנון חיים מסורתי ומסע חיפוש זה מובע דרך חיבורם של שירים כמו "הדייג" (The Fisherman). את העמדות החדשות של ייטס ניתן לראות בשיר "ספטמבר 1913", עם הפזמון שלו: "אירלנד הרומנטית איננה / היא עם או'לירי בקברו". שיר זה הוא התקפה על המעסיקים בני דבלין, שהיו מעורבים בשבירת שביתת הפועלים של 1913, אשר תמכו במאמציו של ג'יימס לארקין לארגן מחדש את תנועת העבודה האירית.

בשלב המוקדם של חייו, ייטס היה חבר האחווה הרפובליקנית האירית.[67] עקב המתח הגואה בנוף הפוליטי, ייטס שוב הרחיק את עצמו מליבת הפעילות הפוליטית, באמצע ההתרחשויות של מרידת חג הפסחא, ואף נמנע לזמן מה מפרסום שירים הקשורים לאירועים. בשיר "פסחא 1916", עם פזמונו: "הכל השתנה לחלוטין / יופי נורא נולד", עומד ייטס בפני כישלונו הוא בהבנת שיעור קומתם של מנהיגי מרד הפסחא, בגלל המעמד הנמוך ממנו באו.

ייטס נבחר לסנאט האירי ב-1922 ונבחר שוב לכהונה שנייה ב-1925.[68] בתחילת הקדנציה שלו, עלתה לדיון בסנאט סוגית הגירושין, שתעמת את שני המחנות: הפרוטסטנטי והקתולי, בנסיונותיהם לעצב את פניה של אירלנד מבחינה דתית וחברתית. ואכן, ייטס בעצמו החזיק בדעה שסוגית הגירושין מהווה בראש ובראשונה זירת עימות בין אמונותיו וערכיו של הרוב הקתולי, שהחל להתחזק מבחינה פוליטית לבין מורשתם של הפרוטסטנטים שהיוו מיעוט.[69] כשהכנסייה הרומית - קתולית הטילה את כל כובד משקלה על פעילותה בנושא זה, היא סירבה סירוב מוחלט להתחשב בעמדת הנגד של הקהילה הדתית השנייה בגודלה באירלנד. עיתון הטיימס האירי יצא כנגד סירוב זה בכותבו שאם יעבירו תקנות המוציאות את האפשרות להתגרש אל מחוץ לחוק, תקנות אלו יגרמו לניכור הפרוטסטנטים ורק יקבעו את המצב שבו אירלנד היא למעשה מחולקת בפועל: בין הצפון הפרוטסטנטי ברובו, הנמצא תחת שלטון בריטי לבין המדינה האירית החופשית, בעלת הרוב הקתולי. בתגובה, ייטס העניק סדרה של נאומים בסנאט שתקפו את שאיפותיהן ה"דון-קישוטיות" המרשימות למדי של הממשלה והכמורה, תוך שהוא משווה את שיטות הפעולה שלהן לאלו של "ספרד הימי -ביניימית".[70] "„מצד אחד, נישואים בעבורנו אינם בבחינת סקרמנט, אולם מן הצד השני, אהבת גבר לאישה והתשוקה הגופנית המתלווה לה, הם אכן דבר קדוש בעינינו. רעיון האמונה באהבה הועבר אלינו באמצעות לימוד הפילוסופיה העתיקה והספרות המודרנית, אולם לראייתנו שידולם של זוגות השונאים זה את זה לחיות ביחד מהווה חילול קודש גדול ביותר... ולדעתנו, המזור האמיתי שיינתן לזוגות אלה הוא האפשרות להינשא מחדש ולא התקנה המוצעת הנוכחית, המעניקה את האפשרות לחיות בנפרד ללא גירושין כחלופה היחידה”".[70] כתוצאה מדבריו אלו של ייטס ומהדיון שהתעורר בעקבותיו, תואר נאומו של ייטס כאחד מ"רגעיו הגדולים" ביותר במישור הציבורי, אולם זוהי גם הייתה נקודת המפנה בגישתו האידאולוגית כלפי הדת הקתולית בכללותה, כאשר הוא החל לזנוח את גישתו הפלורליסטית ולאמץ גישה פחות סובלנית ויותר תקיפה כלפיה.[71] השפה שבה הוא החל להשתמש נהייתה כוחנית יותר ויותר; הכומר הישועי פיטר פינליי תואר על ידי ייטס כאדם בעל "חוסר נימוס מפלצתי". ייטס אף הביע צער על עצם העובדה "„שנולדתי לאותם רגעים שבהם הכנסייה זוכה לתהילה ובהם אנו בוחרים בבישופים שלנו לצורך השתתפות בדיונים המצריכים חקיקה”".[70]

במהלך כהונתו בסנאט, ייטס הזהיר אף עוד את עמיתיו: " אם אתם הולכים להראות לנו את הכיוון שאליו הולכת דרום אירלנד, כשהיא נשלטת על ידי רעיונות רומים - קתולים ורעיונות כאלו בלבד, אתם אף פעם לא תקבלו את הצפון... אתם תתקעו טריז בלבה של האומה".[72] הוא זכור גם בשל אמירתו על בני המיעוט הפרוטסטנטי, אליו השתייך: " אנו לא אנשים קלי ערך".

ב-1924, ייטס מונה ליושב-ראש הוועדה שבחרה את הציורים שיוטבעו על גבי המטבעות הראשונים שייכנסו למחזור הפעילות הכלכלית של המדינה החדשה. כשהוא מודע היטב לכוח הסמלי הרב הטמון בציורים שזה עתה יעוצבו, הוא שאף לבחור עיצוב שיהיה "„אלגנטי, בעל חיוניות שורשית ולגמרי א-פוליטי”".[73] כשהסנאט בחר לבסוף בעיצוביו של האמן פרסי מטקאלף, ייטס היה שבע רצון. אולם הוא הביע חרטה על כך שהפשרה שהושגה באשר לבחירת העיצובים הובילה ל"איבוד הטונוס השרירי" בציורים אלו, כדבריו.[73] בשנת 1928 פרש מתפקידו בשל בריאות לקויה.

לקראת סוף חייו ובפרט לאחר יום חמישי השחור ותחילתה של תקופת השפל הגדול - אנשים רבים החלו לתהות האם הדמוקרטיה יכולה להתמודד עם משברים כלכליים כה עמוקים - ייטס שב ליחסו האוהד כלפי האריסטוקרטיה.[74] לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, הוא החל לגלות ספקנות באשר ליעילותו של המשטר הדמוקרטי וצפה ששיקום פוליטי יתרחש רק באמצעות שלטון טוטליטרי.[75] התפיסות האריסטוקרטיות של ייטס וקשריו עם פאונד גרמו לו להימשך לדמותו של מוסוליני, לו הביע במספר מקרים את הערכתו.[62] הוא גם כתב כמה "שירי צעידה" (שלא נעשה בהם שימוש) עבור "החולצות הכחולות" המעין-פשיסטית של הגנרל או'דאפי.[76] אולם כאשר הזמין אותו פאבלו נרודה לבקר במדריד בשנת 1937, ענה ייטס במכתב שבו הביע תמיכה ברפובליקאים כנגד כוחות פרנקו. עמדתו הפוליטית כללה מידה של שניות: ייטס לא תמך ברוב שנות חייו בצורת המשטר הדמוקרטי, סלד ממפלגות שמאל רדיקליות ואף היה מעורב במאוד בתנועה האאוגנית בעלת המאפיינים הגזעניים, אך בשנותיו האחרונות נטה להסתייג מן הנאציזם ואפילו מן הפשיזם שבו תמך בשנים קודמות.

שלהי חייו ויצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונתו של המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס, כפי שצולם בגיל 58
מצבת קברו של ייטס בדרמקליף שליד סליגו
תמונה משותפת של ייטס, אשתו ג'ורג' ייטס (הייד-ליס), וולטר דה לה-מאר ואישה אחרת, בלתי מוכרת, צולמה ב-1930 על ידי ליידי אוטולין מורל

בגיל 69, לאחר ניתוח שעבר בשיטת שטיינך, אשר בוצע על ידי נורמן הייר ב-6 באפריל 1934, ייטס הרגיש שוב "צעיר מחדש".[77] במשך 5 השנים האחרונות לחייו ייטס גילה חיוניות רעננה אשר התבטאה הן בשיריו והן ביחסיו עם נשים צעירות ממנו.[78] במהלך אותו פרק זמן, ייטס היה מעורב במספר פרשיות אהבים, ביניהם ניתן למנות את מערכת יחסיו עם המשוררת והשחקנית מרגוט רודוק ואת זו שניהל עם הסופרת, העיתונאית והפעילה הרדיקלית המינית את'ל מאנין, לצד אחרות.[79] כמו מקודם, בהיותו צעיר יותר, ייטס מצא שהרפתקנות מינית מסייעת ליצירתיות שלו ולמרות גילו ובריאותו הלקויה, הוא המשיך להיות כותב פורה. במכתב מ-1935, ייטס העיר:"„אני נוכח לדעת שחולשתי הנוכחית החמירה בעקבות הבשלות המינית המוזרה שהניתוח העניק לי ולמרות זאת ישנו גם פן חיובי: עוררות זו מפרה את דמיוני. אם אני אכתוב שירה זה לא יהיה דומה לשום דבר אחר שכתבתי בעבר”".[80] ב-1936, הוא לקח על עצמו את עריכת "ספר אוקספורד לשירה מודרנית, 1892 - 1935".[42] שירו האחרון הוא "המגדל השחור", שיר בעל מוטיבים נאו-ארתוריאניים. ייטס נפטר לבסוף בגיל 73 במלון אידאל סז'ור, במנטון שבצרפת, ב-28 בינואר 1939.[5] טקס הלוויה והקבורה בבית העלמין שברוקברון-קפ-מרטין, נוהל באופן צנוע ופרטי, בנוכחות המשפחה בלבד. אנשי הנהלת בית הקברות ניסו מספר פעמים להניא את המשפחה מלהמשיך בהליכי העברת גופתו לאירלנד עקב חוסר ודאות באשר לזהותה. קודם לכך, גופתו נשרפה כליל והועברה לגלוסקמה.[81] ייטס וג'ורג' דיברו רבות על מותו ומשאלתו הייתה להיקבר עם כמה שפחות רעש תקשורתי. לדבריה של ג'ורג' "למעשה, בקשתו האחרונה לפני מותו הייתה: אם אמות תקברי אותי שם (ברוקברון) ואז, כעבור שנים, כשהעיתונאים ישכחו ממני, תוציאי את גופתי מן הקבר שבצרפת ותעבירי אותה לסליגו"[82] בספטמבר 1948, מולאה בקשתו זו של ייטס, כאשר גופתו הועברה לדרמקליף שבמחוז סליגו, על סיפון הקורבטה "לה מאצ'ה" בשירות חיל הים האירי.[83] האיש המופקד על משימת העברת הגופה מטעמה של הממשלה האירית היה שון מקברייד, בנה של מוד גון מקברייד ובאותו זמן שר החוץ האירי.[84] הכיתוב שחרות על מצבתו לקוח מן השורות האחרונות של השיר "תחת בן בולבן",[85] אחד משיריו האחרונים:

הבט בעין קודרת
על החיים, על המוות
רוכב, דהר הלאה!

על מיקום זה אמר ייטס, כי המקום שהשפיע ביותר על חייו הוא סליגו. בעיירה זו ישנו פסל ואנדרטה לזכרו, ומחוץ לעיר הוקם מסלול טיול בעקבות תחנות חשובות במהלך חייו (למשל, סליגו, דבלין, ת'ור באלילי, העיירה גורט ואחוזת קול פארק).

סגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיר "מעיל" (A Coat), כתוב על קיר בניין בעיר ליידן, הולנד

ייטס נחשב לרוב לאחד ממשוררי המפתח של השפה האנגלית במאה העשרים. הוא היה משורר סימבוליסט, בכך שהוא השתמש בדימויים מרמזים ובמבנים סימבוליים במהלך הקריירה שלו. הוא בחר מילים וארגן אותן, כך שבנוסף למשמעות אחת מסוימת, הן מציעות חשיבה מופשטת שעשויה להיראות כבעלת רובד רב-משמעי ובעלת תהודה חזקה יותר. השימוש בסמלים[86] הוא לרוב פיזי כשלעצמו אך גם עשוי לרמז על תכונות לא-חומרניות, רוחניות, שהן ללא קשר למימד הזמן הספרותי.[87] שלא כמו מודרניסטים אחרים אשר התנסו בכתיבה חופשית, ייטס היה אדון השימוש בשיטות כתיבה מסורתיות.[88] השפעת המודרניזם על יצירתו משתקפת בנטישתו הגוברת והולכת את שפת השירה הקונבנציונלית המאפיינת את יצירתו המוקדמת לכייון של אימוץ סגנון כתיבה מוקפד יותר וישיר יותר. סגנון זה מתייחס לשינוי גישתו לנושאים שכלל בשיריו ובמחזותיו, השייכים לשלב הביניים של יצירתו וכדוגמאות ניתן לתת את אוספי השירה "בשבעת היערות", "חובות" וה"קסדה הירוקה".[89] בשנותיו המאוחרות נטש ייטס את הנושאים הפוליטיים שתפשו מקום מרכזי בתקופה התיכונה והחל לכתוב על נושאים אישיים יותר כמו בנו ובתו,[90] ותחושת הזדקנותו.[91] בשיר "נטישת חיות הקרקס", מתאר ייטס את השראתו ליצירה מאוחרת זו במלים: "עתה שסולמי נעלם/ עלי לשכב במקום בו כל הסולמות מתחילים/ בחנות הסמרטוטר המטונפת של הלב".[92] בשנת 1929, בילה ייטס בת'ור באלילי בפעם האחרונה. הוא בילה חלק ניכר משארית חייו מחוץ לאירלנד, אך גם שכר בית ברת'פרנהם - פרבר של דבלין - משנת 1932. הוא כתב הרבה בשנים האחרונות של חייו, פרסם שירה, מחזות ופרוזה. ב-1938 ביקר בפעם האחרונה ב"אבי" על מנת לצפות בהעלאה הראשונה של מחזהו "כור-המצרף". ה"אוטוביוגרפיות של ויליאם בטלר ייטס" פורסמו מאוחר יותר באותה שנה.[93]

בעוד ששירתו המוקדמת של ייטס נשענה בעיקר על מיתוסים ומעשיות עם איריות, יצירתו המאוחרת קושרה לנושאים עכשוויים יותר וסגנונו החל לעבור תהליך של שינוי דרמטי. יצירתו יכולה להתחלק לשלוש תקופות עיקריות. שיריו המוקדמים רוויים בטון פרה-רפאליטי, מליציים באופן מודע ולעתים מאולצים, זאת לפי דבריהם של מבקרי ספרות שפחות אוהדים את שירתו. ייטס החל את הקריירה שלו בכתיבת שירים אפיים כמו למשל "אי הפסלים" ו"נדודי או'שין".[94] שיריו הנוספים מאותה תקופה הם בנושאי אהבה, אזוטריקה או מיסטיקה. בשלב הביניים ביצירתו ניתן לראות את ייטס זונח את השירה הפרה-רפאליטית שאפיינה את שיריו המוקדמים,[95] תוך שהוא מנסה להפוך עצמו לבעל סגנון כתיבה הדומה לזה של וולטר סוואג' לנדור, הנוטה לגלות יחס אירוני כלפי החברה.[96]

מבקרי ספרות אשר מעריצים את יצירתו מתקופת הביניים עשויים לאפיינה כגמישה ושרירית במקצביה, גם אם לפעמים מודרניסטית ונוקשה, בעוד אחרים מוצאים בה עקרות ויכולת דמיון מועטה. בתקופה האחרונה ביצירתו, ייטס מצא מקור השראה ודמיון חדש במסגרת המערכת המיסטית - אזוטרית אותה פיתח בשיתוף פעולה עם אשתו, תחת השפעת הספיריטואליות, והמשורטטת בספרו "חזון". מבחינות רבות, שירה זו היא למעשה חזרה לחזון של יצירתו המוקדמת יותר. הניגוד בין האדם שחי בעולם הגשמי, עולם החרב והמלחמה לבין האיש שחי בעולם הרוחני, העולם שבו האל שוכן, בעולם השלום, הוא נושא השיר "נדודי או'שין", כשהוא משוכתב מחדש גם בשיר "דו-שיח בין העצמי לנשמה".[97]

כמה מבקרי ספרות טוענים שייטס גישר על המעבר בין שירת המאה ה-19 לשירה המודרניסטית של המאה ה-20, ממש כפי שפבלו פיקאסו עשה זאת בציור. אולם אחרים מטילים ספק האם לייטס המאוחר היה הרבה במשותף עם יוצרים מודרניסטים כמו עזרא פאונד ותומאס סטרנס אליוט.[98] המודרניסטים מפרשים את השיר ההתגלות השנייה כקינה על שקיעתה של התרבות האירופית בהתאם לסגנון השירה של אליוט. אך מבקרים מאוחרים יותר הצביעו על כך ששיר זה הוא למעשה דוגמה אחת מני רבות לתאוריה המיסטית - אפוקליפטית שפיתח ייטס בחזון אותה שיקע במספר רב של שירים. מבחינת הדימויים, שירת ייטס נעשתה רחבת היקף ובעלת עוצמה רבה יותר כשהוא הזדקן. "המגדל" (1928), "המדרגות המתפתלות" (1933) ו"שירים חדשים" (1938) מכילים כמה מהסמלים העוצמתיים ביותר של שירת המאה העשרים (למשל, רעיון הג'ייר הספירלי - Gyre).

מקורות השראה אמנותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד בשלב מוקדם בחייו ייטס קישר בין שירה לבין התבוננות דתית, וסבר כי השירה היא האמצעי הטוב ביותר לבחינת משאביו "רבי העוצמה ושופעי החסד" של הייעוד האנושי. ראיית העולם שלו שאותה גיבש לכדי אידיוסינקרטיות מיסטית, הוסברה בהרחבה בספרו "חזון". היא שאבה את מקורותיה מן ההינדואיזם, התיאוסופיה וההרמטיציזם, יותר מאשר מהנצרות. ייטס שילב ביצירתו אלמנטים ומקורות השראה אמנותיים הן מהמזרח הרחוק (בעיקר מיפן ומהודו), והן מהמזרח הקרוב (לייטס הייתה גישה אוריינטליסטית-רומנטית כלפי התרבות המוסלמית, שנובעת בעיקר מהיכרותו האישית עם כמה מזרחנים, כמו אדוארד דניסון רוס ומיר אלאוד עלי).[99][100][101][102] בהקשר זה, ייטס הביע את הערכתו הרבה ליצירה הקלאסית "לילות ערב", ואף הגדיל לומר שהיא שנייה בחשיבותה רק ליצירותיו של ויליאם שייקספיר.[103] הוא אף העריך את המשורר האירני חאפז,[104][105][106] כאשר ציטט פעמיים את אחד הדיוואנים שלו במסגרת שני חיבורים: "תגליות" (Discoveries) ו"ליטוש הברקת" (The Cutting of an Agate). בין היתר, ייטס אזכר את המדענים ואנשי הרוח המוסלמים אבן סינא ואל-פאראבי ביצירתו "שושן האלכימיה" (Rosa Alchemica), שיצאה לאור בשנת 1897 ביחד עם הסיפור "השושן הסודי" (The Secret Rose). ייטס אף כתב את ההקדמה למהדורה האנגלית של אוסף השירים גיטאנג'לי, דבר שתרם לזכייתו של היוצר ההודי רבינדרנת טאגור בפרס נובל לספרות ב-1913.[107]

המיסטיקה של ייטס[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך כל חייו, לייטס הייתה התעניינות רבה במיסטיקה, רוחניות ואסטרולוגיה. במהלך חייו, ייטס קרא על הנושאים הללו בצורה נרחבת תוך שהוא מושפע במיוחד מכתביו של המדען והמיסטיקן השוודי עמנואל שווידנבורג.[108] לכל המוקדם ב-1892, הוא כתב: "אם לא הייתי הופך את הכישוף לנושא הלימוד בו אני מתעניין בצורה עקבית, לא הייתי מסוגל לכתוב אפילו מילה אחת בספרי על בלייק ויתרה מכך, המחזה אותו חיברתי, "הרוזנת קת'לין" לא היה בא לאוויר העולם. חיי המיסטיקה מהווים את מרכז עיסוקיי, מחשבתי ויצירתי האמנותית."[109] נטיותיו המיסטיות של ייטס, הושפעו בעיקר מההינדואיזם, אשר לו נחשף לראשונה דרך המיסטיקן ההודי מוהיני צ'טרג'י[110]. לקראת סוף חייו, ב-1938, ייטס תרגם את עשר האופנישדות העיקריות, יחד עם הנזיר ההודי, שרי פורוהיט סוואמי, איתו שיתף פעולה קודם לכן גם בחיבור ספרים נוספים כגון "מכתמי יוגה" ו"אוטוביוגרפיה של נזיר הודי: חייו והרפתקאותיו" (Aphorisms of Yoga and An Autobiography of An Indian Monk: His Life and His Adventures).[111] בנוסף לכך, אמונותיו התיאוסופיות והעל-טבעיות, שימשו בסיס לחלק ניכר מהשירה המאוחרת שלו, שכמה מבקרים התקיפו כחסרת מהימנות אינטלקטואלית.[112][113] ו. ה. אודן ביקר את השלב המאוחר של יצירתו כ"מחזה מגוחך של אדם מבוגר, שעוסק באבראקדברא של כישוף ושטויות מהודו".[112][114] למרות זאת, כתב ייטס הרבה מהשירה הידועה ביותר שלו בתקופה זו.

ב-1885 הוא וכמה חברים ייסדו את "המסדר ההרמטי של דבלין". מסדר זה נפגש לראשונה ב-16 ביוני, וייטס כיהן כיושב-ראש. באותה שנה נפתחה הלשכה התאולוגית של דבלין, בה היה מעורב הברהמין הבנגלי מוהיני צ'טרג'י, אשר נסע אל עיר הבירה האירית, כדי להעביר הרצאות מטעם האגודה התיאוסופית של לונדון. ייטס השתתף בסיאנס הראשון שלו שנה שלאחר מכן. ב-1912, במהלך כמה סיאנסים שבהם השתתף, הועלתה באוב רוח רפאים אשר כינתה את עצמה "לאו אפריקנוס" (Leo Africanus), שטענה לכאורה בדבר היותה "האנטי עצמי" (Anti-Self) של ייטס או דיימון (Daemon), שד. תוך שהיא מעניקה לו השראה לחיבור אחד הספרים החשובים שלו בנושא זה, בהם הוא העלה את השערותיו על הכתב, פר אמיקה סילנטיה לונה (Per Amica Silentia Lunae; "למען הידידות הדוממת של הירח").[115] מאוחר יותר נהיה ייטס מעורב עמוקות באגודה התיאוסופית וכמו כן הרבה לעסוק בהרמטיציזם. במיוחד ראויה לציון בהקשר זה חברותו במסדר ההרמטי של השחר המוזהב, אליו הצטרף ב-1890 ומונה לעמוד בראשו ב-1900, באופן סמלי ולפרק זמן קצר. מסדר זה היה רק אחד מכמה מסדרים אקלקטיים שפעלו באירופה ואשר היו קשורים באגודת צלב הוורד הגרמנית, מבית מדרשו של כריסטיאן רוזנקרויץ. הכינוי אותו הוא אימץ, היה "השטן הוא האל במהופך" (בלטינית: Daemon est Deus Inversus; באנגלית: Devil is God inverted או A demon is a god reflected).[116] ייטס לקח חלק בגיוס פעיל של חברים לכת, בעיקר לסניף ה"מקדש של איזיס-אורניה" - ביניהם ניתן למנות את דודו ג'ורג' פולקספן ואת צירופן של מוֹד גוֹן ופלורנס פאר. למרות התיעוב אותו הוא רחש כלפי דברים מופשטים וכלפי דוֹגמטיוּת דתית המבוססת על פולחן אישיות, הוא נמשך דווקא לאופים של האנשים אתם התרועע בשורות המסדר.[117] הוא אף היה מעורב במאבקי הכוח שבתוכו אשר אותם ניהל בעיקר כנגד פלורנס פאר וסמואל לידל מק'רגור מאת'רס. דוגמה שניתן לתת למעורבות כזו היא "קרב בליית' רוֹאוֹד" (Battle of Blythe Road), כאשר במהלכו מאת'רס שלח את אליסטר קראולי להעביר חזרה לרשותו אביזרים אותם החזיק ייטס, הקשורים לפעילותו של המסדר. לאחר מכן, כשהשחר המוזהב חדל לפעול והתפצל לכמה מסדרים, ייטס נשאר בשורות מסדר "כוכב הבוקר" (בלטינית: Stella Matutina), למשך 20 שנה ואשר בראשותו עמד דוקטור רוברט ויליאם פלקין.[118]

מיד לאחר נישואיו, במהלך ירח הדבש המשותף שלהם ביער אשדאון (אנ'), השוכן בחבל ססקס שבדרום מזרח אנגליה, בנובמבר 1917, ערך עם אשתו ניסויים בסוג של כתיבה אוטומטית; פרקטיקה מוכרת בקרב העוסקים בתקשור רוחני, כאשר הוא ואשתו ג'ורג', כל אחד מהם בתורו, היו נכנסים כל אחד למעין מצב של טראנס ורושמים על פיסת נייר, בעיפרון או בעט, מילים, משפטים וצורות גאומטריות, תוך שהם מקבלים מסרים והוראות כביכול מ"מדריכים" (Instructors), נשמות מעולם המתים וישויות שונות. במסגרת ניסויי תקשור אלו, שתועדו ונרשמו על ידי הזוג במשך שמונה שנים, העבירו הישויות הללו מערכת מורכבת ואזוטרית, המשלבת בתוכה ראיית עולם כוללת, הן מבחינה פילוסופית והן מבחינה היסטורית. את ראיית העולם הזו, הם ניסו להסביר באמצעות גאומטריה של חרוטים ומופעי ירח (אסטרולוגיה ירחית), כאשר בתוך שני החרוטים, השזורים זה בזה, מתרחשת תנועה הדומה לתנועתן של שתי מערבולות מנוגדות, הנמצאות באיזון תמידי ביניהן (Spiral או Gyre, לפי ההגדרה באנגלית).[119] ייטס הקדיש את זמנו לפרסום החומר הזה, במסגרת הוצאתו לאור של הספר חזון (1925). ב-1924, הוא כתב למו"ל של הספר, ל-טי. וורנר לאורי, תוך שהוא מודה בזו הלשון: " אני חייב לומר שאני משלה את עצמי בחושבי שספר זה הוא ספר הספרים שלי"[120][121][122] את המטאפיזיקה של כתיבתו המאוחרת יש לקרוא בהקשר של העקרונות האזוטריים שהציג ביצירה זו, הנקראת היום בעיקר כדי לסייע בהבנת שאר כתביו ופחות לשם תובנות פילוסופיות או אינטלקטואליות כלשהן הכלולות בה.[123] בהקשר לספר "חזון", ויליאם בלייק היה מבשר ספרותי חשוב ביותר, עבור ייטס, לא רק בשל רעיונותיו של בלייק המובעים בספר, אלא גם בשל הדוגמה שהציב עבור ייטס ביצירה עצמאית של מערכת מיתוגראפית.[31] המערכת המיתוגראפית משלבת בתוכה הן אמת יצירתית והן רוחנית, אשר עליה עבד בלייק בשיתוף פעולה עם אשתו. מה שהיווה תקדים ראשון מסוגו לפני שיתוף הפעולה של ייטס ושל אשתו בתהליך כתיבת הספר המדובר.

מבחר מכתביו ואוספיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1886 — Mosada (מוסדה)
  • 1888 — Fairy and Folk Tales of the Irish Peasantry (סיפורי פיות ומעשיות עם מפי האיכרות האירית)
  • 1889 — The Wanderings of Oisin and Other Poems (נדודי או'שין ושירים אחרים)
  • 1891 — Representative Irish Tales (מבחר מעשיות עם מאירלנד)
  • 1891 — John Sherman and Dhoya (ג'ון שרמן וד'ויה)
  • 1892 — Irish Faerie Tales (סיפורי פיות איריים)
  • 1892 — The Countess Kathleen and Various Legends and Lyrics (הרוזנת קת'לין ושירים ואגדות שונים)
  • 1893 — The Celtic Twilight (בין הערביים הקלטי)
  • 1893 – The Works of William Blake: Poetic, Symbolic and Critical (יצירותיו של ויליאם בלייק: פואטיקה, סימבוליזם וביקורת)
  • 1894 — The Land of Heart's Desire (ארץ תשוקת הלב)
  • 1895 — Poems (שירים)
  • 1897 — The Secret Rose and Rosa Alchemica (השושן הסודי ושושן האלכימיה)
  • 1899 — The Wind Among the Reeds (הרוח שבין קני הסוף)
  • 1900 — The Shadowy Waters (מי הערפל)
  • 1902 — Cathleen ni Houlihan (קת'לין ני הוליאן)
  • 1903 — Ideas of Good and Evil (מושגים על הטוב ועל הרע)
  • 1903 — In the Seven Woods (בשבעת היערות)
  • 1907 — Discoveries (תגליות)
  • 1910 — The Green Helmet and Other Poems (הקסדה הירוקה ושירים אחרים)
  • 1912 — The Cutting of an Agate (ליטוש הברקת)
  • 1913 — Poems Written in Discouragement (שירים שנכתבו ללא עידוד)
  • 1914 — Responsibilities (חובות)
  • 1916 — Reveries Over Childhood and Youth (מראות חזון על הילדות והנעורים)
  • 1917 — The Wild Swans at Coole (ברבורי הפרא שבקול)
  • 1918 — Per Amica Silentia Lunae (למען הידידות הדוממת של הירח)
  • 1921 — Michael Robartes and the Dancer (מייקל רובארטס והרקדנית)
  • 1921 — Four Plays for Dancers (ארבעה מחזות לרקדנים)
  • 1921 — Four Years (ארבע שנים)
  • 1922 — Later Poems (שירים מאוחרים)
  • 1924 — The Cat and the Moon (החתול והירח)
  • 1925 — A Vision (חזון)
  • 1926 — Estrangement (זרות)
  • 1926 — Autobiographies (אוטוביוגרפיות)
  • 1927 — October Blast (משב אוקטובר)
  • 1928 — The Tower (המגדל)
  • 1929 — The Winding Stair (המדרגות המתפתלות)
  • 1933 — The Winding Stair and Other Poems (המדרגות המתפתלות ושירים אחרים)
  • 1934 — Collected Plays (אוסף מחזות)
  • 1935 — A Full Moon in March (ירח מלא במרץ)
  • 1938 — New Poems (שירים חדשים)
  • 1939 — Last Poems and Two Plays (posthumous) (שירים אחרונים ושני מחזות) (פורסם לאחר מותו)
  • 1939 — On the Boiler (posthumous) (על דוד הרתיחה) (פורסם לאחר מותו)

תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטעי וידאו ואודיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות ראשיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הפלגה לביזנטיון
  2. ^ Yeats and the Fascists
  3. ^ Yeats is rallying to the defence of the Spanish Republic, 1937
  4. ^ Pierce, David (2000). Irish writing in the twentieth century: a reader. Literary Collections. p. 293. ISBN 1-85918-258-5.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 Obituary. "W. B. Yeats Dead". The New York Times, 30 January 1939. Retrieved on 21 May 2007.
  6. ^ Jeffares, A. Norman. W. B. Yeats, Man and Poet. Palgrave Macmillan, 1996. 1
  7. ^ Limerick Chronicle, 13 August 1763
  8. ^ A Yeats Dictionary: Persons and Places in the Poetry of William Butler Yeats. p. 197. By Lester I. Connor, 1998.
  9. ^ Margaret M. Phelan. "Journal of the Butler Society 1982. Gowran, its connection with the Butler Family". p. 174.
  10. ^ John Butler Yeats
  11. ^ The Collected Poems (1994), vii
  12. ^ W. B. Yeats, Autobiographies (1956), p. 12. London: Macmillan.
  13. ^ Gordon Bowe, Nicola. "Two Early Twentieth-Century Irish Arts and Crafts Workshops in Context". Journal of Design History, Vol. 2, No. 2/3 (1989). 193–206
  14. ^ Foster (1997), xxviii
  15. ^ Foster (1997), xxvii
  16. ^ Foster (1997), 24
  17. ^ Hone (1943), 28
  18. ^ Foster (1997), 25
  19. ^ Sessa, Anne Dzamba; Richard Wagner and the English; p. 130. ISBN 0-8386-2055-8
  20. ^ Jordan, Anthony J., W. B. Yeats: Vain, Glorious, Lout, Westport Books 2003, p. 119
  21. ^ 21.0 21.1 Yeats: "The Philosophy of Shelley's Poetry" (1900) - Yeats's Vision
  22. ^ Hone (1943), 33
  23. ^ Foster (1997), 37
  24. ^ פרי עטו של המתרגם אבנר פרץ
  25. ^ אי האגם איניספרי[24]
  26. ^ Hone (1943), 83
  27. ^ Alford, Norman. "The Rhymers" Club: Poets of the Tragic Generation". Nineteenth-Century Literature, Vol. 50, No. 4, March 1996. 535–538
  28. ^ Lancashire, Ian. "William Blake (1757–1827)". Department of English, University of Toronto, 2005. Retrieved on 3 June 2007.
  29. ^ THE FOUR ZOAS VALA - Jacob Boehme Online
  30. ^ כתב היד המקורי של ואלה, או ארבע הזואות, מהאתר של הספרייה הבריטית
  31. ^ 31.0 31.1 WILLIAM BLAKE AND THE FOUR FACULTIES OF W.B YEATS
  32. ^ Paulin, Tom. Taylor & Francis, 2004. "The Poems of William Blake". Retrieved on 3 June 2007.
  33. ^ Foster (1997), 82–85
  34. ^ Alspach, Russell K. "The Use by Yeats and Other Irish Writers of the Folklore of Patrick Kennedy". The Journal of American Folklore, Volume 59, No. 234, December 1946. 404–412
  35. ^ Gould, Warwick (2004). "Gyles, Margaret Alethea (1868–1949)". Oxford Dictionary of National Biography. Oxford University Press. Retrieved 1 August 2015.
  36. ^ Gonne claimed they first met in London three years earlier. Foster notes how Gonne was "notoriously unreliable on dates and places (1997, 57)
  37. ^ Foster (1997), 57
  38. ^ Uddin Khan, Jalal. "Yeats and Maud Gonne: (Auto)biographical and Artistic Intersection". Alif: Journal of Comparative Poetics, 2002.
  39. ^ Foster (1997), 86–87
  40. ^ "William Butler Yeats". BBC Four."Archived copy". Archived from the original on 5 February 2008. Retrieved 20 June 2007.
  41. ^ 41.0 41.1 41.2 41.3 Cahill, Christopher. "Second Puberty: The Later Years of W. B. Yeats Brought His Best Poetry, along with Personal Melodrama on an Epic Scale". The Atlantic Monthly, December 2003.
  42. ^ 42.0 42.1 Ó Corráin, Donnchadh. "William Butler Yeats". University College Cork. Retrieved on 15 July 2007
  43. ^ George Bornstein, ‘A Forgotten Alliance: Africans, Americans, Zionists and Irish
  44. ^ W. B. Yeats: Vain, Glorious, Lout by Anthony J. Jordan. Westport Books 2003, pp. 139–153, Willie Yeats & The Gonne MacBrides by Anthony J. Jordan, Westport Books 1997, pp. 83–88
  45. ^ The Yeats Gonne-MacBride Triangle by Anthony J. Jordan, Westport Books 2000 pp. 13–141
  46. ^ Foster (1997), 394
  47. ^ Malins; Purkis (1994), p. 124
  48. ^ Corcoran, Neil. After Yeats and Joyce: Reading Modern Irish Literature. (Oxford), Oxford University Press, 1997. viii
  49. ^ Foster (2003), 486; 662
  50. ^ Foster (1997), 183
  51. ^ Text reproduced from Yeats's own handwritten draft.
  52. ^ Foster (1997), 184
  53. ^ "Irish Genius': The Yeats Family and The Cuala Press". Trinity College, Dublin, 12 February 2004. Retrieved on 2 June 2007.
  54. ^ Gregory, Lady Augusta (2004). Lady Gregory's Complete Irish Mythology. ISBN 978-0-753723-22-7.
  55. ^ Monroe, Harriet (1913). "Poetry". (Chicago) Modern Poetry Association. 123
  56. ^ Sands, Maren. "The Influence of Japanese Noh Theater on Yeats". Colorado State University. Retrieved on 15 July 2007.
  57. ^ Jordan, Anthony J., W. B. Yeats: Vain, Glorious, Lout. p. 107
  58. ^ Mann, Neil. "An Overview of A Vision". "The System of W. B. Yeats's A Vision". Retrieved on 15 July 2007.
  59. ^ 59.0 59.1 Gonne MacBride Maud 'A Servant of the Queen' Gollanz 1938 pp. 287–289
  60. ^ "Nobel Prize in Literature 1923". NobelPrize.org. Retrieved 7 December 2014.
  61. ^ Foster (2003), 245
  62. ^ 62.0 62.1 Moses, Michael Valdez. "The Poet As Politician". Reason, February 2001. Retrieved on 3 June 2007.
  63. ^ Foster (2003), 246–247
  64. ^ Stanford
  65. ^ "Mr. William Butler Yeats". Oireachtas Members Database. Retrieved 10 October 2015.
  66. ^ Foster (2003), 59–66
  67. ^ Sanford V. Sternlicht, A Reader's Guide to Modern Irish Drama, Syracuse University Press 1998, p. 48
  68. ^ Foster (2003), 228–239
  69. ^ Foster (2003), 293
  70. ^ 70.0 70.1 70.2 Foster (2003), 294
  71. ^ Foster (2003), 296
  72. ^ "Seanad Resumes: Debate on Divorce Legislation Resumed". Seanad Éireann, Volume 5, 11 June 1925. Retrieved on 26 May 2007.
  73. ^ 73.0 73.1 Foster (2003), 333
  74. ^ Claire Nally. 2010. Envisioning Ireland: W.B. Yeats's Occult Nationalism. Peter Lang
  75. ^ Foster (2003), 468
  76. ^ Jonathan Allison. 1996. Yeats's Political Identities: Selected Essays. University of Michigan Press
  77. ^ Wyndham, Diana; Kirby, Michael. Foreword (2012), Norman Haire and the study of sex, Sydney University Press, pp. 249–263, ISBN 978-1-74332-006-8
  78. ^ "The Life and Works of William Butler Yeats ". National Library of Ireland (search for Steinach). Retrieved on 19 October 2008.
  79. ^ Foster (2003), 504, 510–511
  80. ^ Letter to Dorothy Wellesley, 17 June 1935; cited Ellmann, "Yeats's Second Puberty", The New York Review of Books, 9 May 1985
  81. ^ Jordan Anthony J., W. B. Yeats: Vain, Glorious. Lout: A Maker of Modern Ireland. Westport Books 2003. p. 114
  82. ^ Foster 2003), 651)
  83. ^ Foster (2003), 656
  84. ^ Jordan, Anthony J., W. B. Yeats, p. 115
  85. ^ Allen, James Lovic. "'Imitate Him If You Dare': Relationships between the Epitaphs of Swift and Yeats". An Irish Quarterly Review, Volume 70, No. 278/279, 1981. p. 177
  86. ^ Ulanov, Barry. Makers of the Modern Theater. McGraw-Hill, 1961
  87. ^ Gale Research International. Twentieth Century Literary Criticism 116. Gale Cengage Learning, 2002. 303
  88. ^ Finneran, Richard. Yeats: An Annual of Critical and Textual Studies 1995. University of Michigan Press, 1997. 82
  89. ^ Logenbach, James. Stone Cottage: Pound, Yeats, and Modernism. Oxford: Oxford University Press, 1988. 13–14
  90. ^ Bell, Vereen. Yeats and the logic of formalism. University of Missouri Press, 2006. 132
  91. ^ Seiden, Morton. William Butler Yeats. Michigan State University Press, 1962. 179
  92. ^ O'Neill, 6
  93. ^ Martin, Wallace. Review of "Tragic Knowledge: Yeats' "Autobiography" and Hermeneutics" by Daniel T. O'Hara. Contemporary Literature. Volume 23, No. 2, Spring, 1982. 239–243
  94. ^ Howes, Marjorie. Yeats's nations: gender, class, and Irishness. Cambridge: Cambridge University Press, 1998. 28–31
  95. ^ Seiden, 153
  96. ^ Bloom, Harold. Yeats. Oxford: Oxford University Press, 1972. 168 ISBN 0-19-501603-3
  97. ^ Raine, Kathleen. "Yeats the Initiate". New York: Barnes & Noble, 1990. 327–329. ISBN 0-389-20951-1
  98. ^ Holdeman, David. The Cambridge Introduction to W.B. Yeats. Cambridge University Press, 2006 ISBN 9780521547376. 80
  99. ^ Reveries over childhood and youth
  100. ^ Yeats's Ghosts The Secret Life of W. B. Yeats.
  101. ^ Integration: ‘Seeing a vision in a pool of ink’: ‘The Mir’ of India in Ireland
  102. ^ Irish Orientalism: A Literary and Intellectual History
  103. ^ The Influence of the Arabian Nights on English Literature: A Selective Study
  104. ^ Research Scholar
  105. ^ Interviewing the Embodiment of Political Evil - Inter-Disciplinary.Net
  106. ^ THE INFLUENCE OF HINDU, BUDDHIST, AND MUSLIM THOUGHT ON YEATS' S POETRY - by SHAMSUL ISLAM
  107. ^ Paul, S.K. (1 January 2006). The Complete Poems of Rabindranath Tagore's Gitanjali: Texts and Critical Evaluation. Sarup & Sons. p. 29. ISBN 8176256609.
  108. ^ Burke, Martin J. "Daidra from Philadelphia: Thomas Holley, Chivers and The Sons of Usna". Columbia University, 7 October 2005. Retrieved on 15 July 2007.
  109. ^ Ellmann, Richard (1948). Yeats: The Man and the Masks. (New York) Macmillan. 94
  110. ^ Mohini Mohan Chatterji's Influence on W.B. Yeats
  111. ^ The Ten Principal Upanishads
  112. ^ 112.0 112.1 Ireland-Related Featured Articles
  113. ^ Lorenz, Dagmar C. G. "Transforming the center, eroding the margins." University of Rochester Press, 2004. 282. ISBN 1-58046-175-1
  114. ^ Mendelson, Edward (Ed.) "W. H. Auden". The Complete Works of W.H. Auden: Prose, Volume II, 1939–1948, 2002. Retrieved on 26 May 2007.
  115. ^ Nally, Claire V. "National Identity Formation in W. B. Yeats' A Vision". Irish Studies Review, Volume 14, Issue 1, February 2006. 57–67
  116. ^ Daemon est Deus inversus is taken from the writings of Madame Blavatsky in which she claims that "... even that divine Homogeneity must contain in itself the essence of both good and evil", and uses the motto as a symbol of the Astral Light.
  117. ^ Foster (1997), 103
  118. ^ Cullingford, Elizabeth. "How Jacques Molay Got Up the Tower: Yeats and the Irish Civil War". ELH, Volume 50, No. 4, 1983. 763–789
  119. ^ Foster (2003), 105; 383
  120. ^ An Imperfect Life: On George and W.B. Yeats
  121. ^ Ann Saddlemyer, Becoming George: The Life of Mrs W. B. Yeats
  122. ^ Mann, Neil. "Letter 27 July 1924". "The System of W. B. Yeats's A Vision". Retrieved on 24 April 2008.
  123. ^ Powell, Grosvenor E. "Yeats's Second Vision: Berkeley, Coleridge, and the Correspondence with Sturge Moore". The Modern Language Review, Vol. 76, No. 2, April 1981. 273