ויליאם בטלר ייטס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svgהמונח "ייטס" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו ייטס (פירושונים).
תמונתו של ויליאם בטלר ייטס שצולמה ב-1911 על ידי ג'ורג' צ'ארלס ברספורד

ויליאם בטלר ייטסאנגלית: William Butler Yeats;‏ 13 ביוני 186528 בינואר 1939) היה משורר, מחזאי ומיסטיקן אירי, זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1923. ייטס היה אחד מהכוחות שמאחורי תחיית הספרות האירית בסוף המאה ה-19 וממקימי "תיאטרון אבּי". יצירתו המוקדמת נטתה למלאות רומנטית ודמוית פנטזיה, כפי שאפשר להתרשם מהכותרת של אוסף יצירותיו מ-1893 – "בין הערביים הקלטי". בשנות הארבעים לחייו הושפע ממשוררים מודרניסטים כעזרא פאונד וממעורבותו בפוליטיקה לאומנית אירית, ואימץ סגנון קשה ומודרני יותר. לבד מתפקידו כחבר ב"תיאטרון אבּי", שימש ייטס גם כסנאטור בסנאט האירי. בשנת 1923 הוענק לו פרס נובל לספרות, על "ההשראה של יצירתו, שצורתה האמנותית הגבוהה נותנת ביטוי לרוחה של האומה כולה" (דברי ועדת הפרס). ב-1934 חלק את פרס גוטנברג לשירה עם רודיארד קיפלינג.

חייו ויצירתו המוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייטס נולד בסנדימאונט שבדבלין. אביו, ג'ון בטלר ייטס, למד משפטים בעת נישואיו, אך לאחר זמן מה פרש מלימודיו והפך לצייר פורטרטים. אמו, סוזן מרי פולקספן, באה ממשפחה אנגלו-אירית ממחוז סליגו. לאחר שוויליאם נולד, עברה המשפחה לסליגו על מנת להתגורר עם המשפחה המורחבת, ובית זה נחשב אצל ייטס כבית ילדותו. לבד מאביו גילו גם אחרים במשפחה נטיות אמנותיות. אחיו, ג'ק, הפך צייר ידוע, ואחיותיו היו מעורבות ביצירה אמנותית.

לאחר זמן, עברה המשפחה ללונדון כדי לאפשר לייטס להתקדם בקריירה שלו. בתחילה, חונכו ילדי המשפחה בבית. אמם, שהתגעגעה לסליגו, סיפרה להם אגדות וסיפורי עם איריים. ב-1877, החל ייטס ללמוד בבית הספר גודולפין, שם למד ארבע שנים. ככל הנראה, לא נהנה במיוחד בבית הספר ולא היה תלמיד בולט. המשפחה חזרה לדבלין מסיבות כלכליות לקראת סוף שנת 1880, וחייתה בתחילה במרכז העיר ואחר-כך בפרבר הוות'.

באוקטובר 1881 שב ייטס ללימודיו בבית הספר התיכון "ארסמוס סמית'" בדבלין. הסטודיו של אביו שכן בקרבת מקום, והוא בילה בו זמן רב ופגש רבים מציירי וסופרי העיר. הוא סיים את לימודיו התיכוניים בדצמבר 1883. בתקופה זו החל לכתוב שירה, וב-1885 פרסם את השירים הראשונים שלו, וכן את המאמר "השירה של סר סמואל פרגוסון" ב"דבלין יוניברסיטי ריביו". בין השנים 1884-1886 למד ייטס ב"מטרופליטן סקול אוף ארט" (כיום "הקולג הלאומי לאמנות ועיצוב") ברחוב קילדייר.

המשורר הצעיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר לפני שהחל לכתוב שירה, קישר ייטס בין שירה לבין רעיונות ורגשות דתיים. בתארו את ילדותו אמר כי הייתה לו אמונה חזקה בכך ש"אם כוח כל-יכול יצר את העולם, הצורה הטובה ביותר להבין אותו הוא על ידי איסוף של הרצונות של הלב של העולם"[דרוש מקור].

היצירה המוקדמת של ייטס שאבה רבות ממיתוסים ואגדות איריות, ומהשירה הפרה-רפאליטית. ההשפעה המרכזית עליו באותן שנים – וכנראה גם בהמשך הקריירה שלו – הייתה של פרסי ביש שלי. במאמר מאוחר על שלי כתב כי "קראתי את 'פרומתאוס משוחרר'... ואני מבין, עוד יותר מפעם, כי יש לו מקום ברור בין כתבי הקודש של העולם"[דרוש מקור].

השיר המשמעותי הראשון של ייטס היה "אי הפסלים": יצירת פנטזיה שהציבה את המשורר אדמונד ספנסר כדמות העיקרית בה. השיר פורסם ב"דבלין יוניברסטי ריביו" ומעולם לא פורסם שוב. יצירתו הראשונה בצורת ספר הייתה העלון "מוסדה: פואמה דרמטית" (1886), שכבר הופיעה באותו כתב העת, והדפסת מאה העותקים של העלון מומנה על ידי אביו. לאחר מכן פרסם את "נדודי ווסין ושירים אחרים" (1889). הכותרת הארוכה של שיר זה, הראשון שלא התכחש אליו בבגרותו, מבוססת על השירים של הסדרה הפניינית במיתולוגיה האירית. שיר זה, שכתיבתו ארכה שנתיים, מדגים את השפעתם של סמואל פרגוסון והפרה-רפאליטים על יצירתו של ייטס. השיר הציג את מה שעתיד היה להיות מהנושאים החשובים ביותר שלו: המשיכה לחיים של מחשבה והגות, כנגד המשיכה לחיים של מעשה. לאחר פרסום זה לא כתב ייטס עוד שירים ארוכים. שירים מוקדמים אחרים שלו עוסקים באהבה או בנושאים מיסטיים או אזוטריים.

המשפחה חזרה ללונדון בשנת 1887, וב-1889 ייטס הקריא לפני ה"ריימרס קלאב" את שירו "ארנסט ריס". במועדון זה נפגשה בקביעות קבוצת משוררים דומים לו, שפרסמה אנתולוגיות ב-1892 וב-1894. אוספים מוקדמים אחרים כוללים את "השירים" (1895), "הוורד הסודי" (1897), ו"רוח בין קני הסוף" (1899).

מוד גון, התחייה הספרותית האירית ותיאטרון אבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1889 פגש ייטס את מוד גון, צעירה שהחלה להקדיש עצמה לתנועה הלאומית האירית. גון העריכה את שירו המוקדם של ייטס, "אי הפסלים", וביקשה להכירו. ייטס התאהב בגון ולאובססיביות של אהבתו אותה הייתה השפעה משמעותית על שירתו וחייו. שנתיים אחרי שפגש בה לראשונה, הציע לה נישואין אך נענה בשלילה. הוא הציע לה נישואין שלוש פעמים נוספות: ב-1899, 1900, ו-1901, ובכל פעם נדחה, עד שבשנת 1903 התחתנה גון עם הלאומן האירי ג'ון מקברייד. באותה שנה עזב ייטס לתקופה ארוכה לארצות הברית למסע הרצאות. בתקופה זו היה לו גם רומן עם אוליביה שייקספיר, אותה פגש ב-1896.

בשנת 1896 הכיר לו חברו אדוארד מרטין את ליידי אוגוסטה גרגורי. ליידי גרגורי תמכה בלאומנות שאותה ביטא ייטס ושכנעה אותו להמשיך ולכתוב דרמה. על אף שהושפע מהסימבוליזם הצרפתי, התמקד ייטס בתוכן אירי, ונטייה זו התחזקה בעקבות קשריו עם הדור הצעיר של כותבים אירים. יחד עם ליידי גרגורי, מרטין וכותבים אחרים, בהם ג'ון מ. סינג, שון או'קייסי, פאדריק קולם וג'יימס סטפנס, הקים ייטס את תנועת ההתחדשות המכונה התחייה הספרותית האירית (או התחייה הקלטית). מלבד יוצרים אלה, עיקר הדחיפה לתחייה באה מעבודתם של מתרגמים, שעזרו לגלות גם את הסאגות האיריות הקדומות ואת השירה הקדומה, וכן את מסורת שירי העם החדשה יותר. אחד מאלה היה דאגלס הייד, לימים נשיא אירלנד, שספרו "שירי אהבה של קונכט" זכה להערכה רבה.

אחד מההישגים המשמעותיים של התחייה היה ייסודו של תיאטרון אבי (Abbey Theatre). ב-1899 יסדו ייטס, ליידי גרגורי, מרטין וג'ורג' מור את התיאטרון הספרותי האירי. הפרויקט כשל ושרד שנתיים בלבד. ייטס, יחד עם שני אחים איריים בעלי ניסיון בתיאטרון - ויליאם ופרנק פיי, ומזכירתו של ייטס אני הורנימן (שקודם לכן הייתה מעורבת בהפקת "האדם והנשק" של ג'ורג' ברנרד שו בלונדון בשנת 1894), הקים את להקת התיאטרון האירי הלאומי. קבוצה זו הצליחה לקבל קרקע בדבלין ולפתוח את התיאטרון ב-27 בדצמבר 1904. שניים ממחזותיו של ייטס הוצגו בליל הפתיחה. ייטס המשיך להיות מעורב בתיאטרון עד מותו, כחבר ההנהלה וככותב פורה.

ב-1902 עזר ייטס להקים את הוצאת "דן אמר" (Dun Emer Press), שמטרתה הייתה לפרסם יצירות הקשורות לתחייה. שמה הוסב אחר־כך להוצאת קואלה (Cuala) ב-1904. מאז ועד לסגירתה ב-1946, הדפיסה ההוצאה מעל 70 ספרים, 48 מהם ספרים של ייטס עצמו. ייטס בילה את הקיץ של שנת 1917 עם מוד גון, ביקש את ידה של בתה, איזואלט, אך נדחה. בספטמבר הציע נישואין לג'ורג'י הייד-ליס. היא הסכימה, והם נישאו ב-20 באוקטובר. בערך בזמן זה רכש את טירת בלילי, ליד קול פארק, וקרא לו "ת'ור בלילי". טירה זו שימשה לו בית-קיץ בשארית חייו.

מיסטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייטס התעניין רבות במיסטיקה ורוחניות. ב-1885 הוא וכמה חברים ייסדו את "המסדר ההרמטי של דבלין". מסדר זה נפגש לראשונה ב-16 ביוני, וייטס כיהן כיושב-ראש. באותה שנה נפתחה הלשכה התאולוגית של דבלין, בה היה מעורב הברהמין מוהיני צ'טרג'י. ייטס השתתף בסיאנס הראשון שלו שנה שלאחר מכן. מאוחר יותר הרבה ייטס לעסוק באמונות תיאוסופיות והרמטיות, וב-1900 התמנה לראש "המסדר ההרמטי של השחר המוזהב", אליו הצטרף ב-1890. לאחר נישואיו ערך עם אשתו ניסויים בסוג של כתיבה אוטומטית.

נטיותיו המיסטיות של ייטס, שהושפעו מההינדואיזם (ייטס תירגם את עשר האופנישדות העיקריות ב-1938, יחד עם שרי פורוהיט סוואמי), ואמונותיו התיאוסופיות והעל-טבעיות, שימשו בסיס לחלק ניכר מהשירה המאוחרת שלו, שכמה מבקרים התקיפו כחסרת מהימנות אינטלקטואלית[דרוש מקור]. ו. ה. אודן ביקר את השלב המאוחר של יצירתו כ"מחזה מגוחך של אדם מבוגר, שעוסק באבראקדברא של כישוף ושטויות מהודו"[דרוש מקור]. למרות זאת, כתב ייטס הרבה מהשירה הידועה ביותר שלו בתקופה זו. את המטאפיזיקה של כתיבתו המאוחרת יש לקרוא בהקשר של העקרונות האזוטריים שהציג ב"חזון" (1925), יצירה שנקראת היום בעיקר כדי לסייע בהבנת שאר כתביו ופחות לשם תובנות פילוסופיות או אינטלקטואליות כלשהן הכלולות בה.

מודרניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסלו של ייטס בסליגו

ב-־1913 פגש ייטס את המשורר האמריקאי הצעיר עזרא פאונד. פאונד נסע ללונדון, בין השאר, על מנת לפגוש את המשורר המבוגר יותר, אותו החשיב כ"משורר היחיד הראוי ללימוד רציני"[דרוש מקור]. בשלוש השנים הבאות בילו השניים את החורף בבקתה ביער אשדאון, כשפאונד משמש כמזכירו של ייטס. היחסים ביניהם היו עכורים בתחילה, מאחר שפאונד פרסם כמה שירים של ייטס במגאזין "פואטרי" עם שינויים שלא אושרו על ידו. שינויים אלה שיקפו בעיקר את חוסר אהדתו של פאונד לפרוסודיה (תורת המשקל) הוויקטוריאנית. עם זאת, אחרי זמן קצר מצאו השניים הרבה מה ללמוד זה מזה. בייחוד העבודה על מחזות נו יפניים, שבזכותה קיבל פאונד מלגה מאלמנתו של ארנסט פנולוסה, סיפקה לייטס מודל לדרמה אריסטוקרטית שהוא התכוון לכתוב. המחזה הראשון שלו בהשפעת ה"נו", היה "בבאר הנץ", שאת הגרסה הראשונה שלו הכתיב לפאונד בינואר 1916.

ייטס נחשב אצל רבים לאחד מהמשוררים החשובים בשפה האנגלית במאה ה-20. למרות זאת, בניגוד לרוב המודרניסטים שהתנסו בשיטות חדשות, היה ייטס אמן הצורות המסורתיות. את ההשפעה של המודרניזם על יצירתו של ייטס ניתן לראות בנטישה של הצורות המסורתיות יותר שאפיינו את יצירתו המוקדמת ומעבר לשפה פשוטה וישירה יותר ביצירתו מהתקופה האמצעית, כמו "בשבעת היערות", "חובות", ו"הקסדה הירוקה".

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הודות לחשיפתו ליצירתם של המודרניסטים הצעירים יותר שפגש בעזרת פאונד, התרחקה יצירתו של ייטס בתקופת הביניים מרוח "בין ערביים קלטי" של יצירתו המוקדמת. גם ההתעניינות הפוליטית שלו חרגה מעיסוק בפוליטיקה של התרבות שאפיינה את השנים הראשונות של התחייה. ביצירתו המוקדמת, גרמה לו עמדתו האריסטוקרטית ליצור אידאליזציה של בן הכפר האירי, תוך התעלמות מהעוני והצער שהיו מנת חלקו של רוב זה של העם האירי. הופעתה של התנועה המהפכנית משורות הקתולים העירוניים העניים גרמה לו לשנות את נטיותיו.

את העמדות החדשות של ייטס ניתן לראות בשיר "ספטמבר 1913", עם הפזמון שלו: "אירלנד הרומנטית איננה / היא עם או'לירי בקברו". שיר זה הוא התקפה על המעסיקים בני דבלין, שהיו מעורבים בשבירת השביתה של 1913. בשיר "פסחא 1916", עם פזמונו: "הכל השתנה לחלוטין / יופי נורא נולד", עומד ייטס בפני כישלונו הוא בהבנת שיעור קומתם של מנהיגי מרד הפסחא, בגלל המעמד הנמוך ממנו באו.

ייטס נבחר לסנאט האירי ב-1922 ואחד מההישגים הגדולים שלו כסנטור היה כיושב-ראש של הוועדה שבחרה את הציורים שיוטבעו על המטבעות של המדינה החדשה. הוא גם יצא נגד חקיקה האוסרת גירושין ב-1925. בשנת 1928 פרש מתפקידו בשל בריאותו.

התפיסות האריסטוקרטיות של ייטס וקשריו עם פאונד גרמו לו להימשך לדמותו של מוסוליני, לו הביע במספר מקרים את הערכתו. הוא גם כתב כמה "שירי צעידה" (שלא נעשה בהם שימוש) עבור "החולצות הכחולות" המעין-פשיסטית של הגנרל או'דאפי. אולם כאשר הזמין אותו פאבלו נרודה לבקר במדריד בשנת 1937, ענה ייטס במכתב שבו הביע תמיכה ברפובליקאים כנגד כוחות פרנקו. עמדתו הפוליטית כללה מידה של שניות: ייטס לא היה ידיד השמאל או הדמוקרטיה ואף היה מעורב במאוד בתנועה האאוגנית בעלת המאפיינים הגזעניים, אך בשנותיו האחרונות נטה להסתייג מן הנאציזם ואפילו מן הפשיזם שבו תמך בשנים קודמות.

שלהי חייו ויצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבת קברו של ייטס בדרמקליף שליד סליגו

בשנותיו המאוחרות נטש ייטס את הנושאים הפוליטיים שתפשו מקום מרכזי בתקופה התיכונה והחל לכתוב על נושאים אישיים יותר כמו בנו ובתו, ותחושת הזדקנותו. בשיר "נטישת חיות הקרקס", מתאר ייטס את השראתו ליצירה מאוחרת זו במלים: "עתה שסולמי נעלם/ עלי לשכב במקום בו כל הסולמות מתחילים/ בחנות הסמרטוטר המטונפת של הלב". בשנת 1929, בילה ייטס בת'ור באלילי בפעם האחרונה. הוא בילה חלק ניכר משארית חייו מחוץ לאירלנד, אך גם שכר בית ברת'פרנהם - פרבר של דבלין - משנת 1932. הוא כתב הרבה בשנים האחרונות של חייו, פרסם שירה, מחזות ופרוזה. ב-1938 ביקר בפעם האחרונה ב"אבי" על מנת לצפות בהעלאה הראשונה של מחזהו "הפורגטורי". ה"אוטוביוגרפיות של ויליאם בטלר ייטס" פורסמו מאוחר יותר באותה שנה.

לאחר שסבל ממחלות שונות במשך מספר שנים, נפטר ייטס במלון אידאל סז'ור במנטון שבצרפת בינואר 1939. השיר האחרון שכתב היה "המגדל השחור", שיר בעל מוטיבים ארתוריאנים. ייטס נקבר ברוקברון, ועל פי בקשתו הועברה גופתו לדרמקליף שליד סליגו בספטמבר 1948. קברו הוא אחד ממוקדי העניין בעיר. על מצבתו חרותה שורה מאחד משיריו האחרונים "תחת בן בולבן": "הבט בעין קודרת על החיים, על המוות; רוכב, דהר הלאה". על מיקום זה אמר ייטס, כי המקום שהשפיע ביותר על חייו הוא סליגו. בעיירה זו ישנו פסל ואנדרטה לזכרו, ומחוץ לעיר הוקם מסלול טיול בעקבות תחנות חשובות בצעירותו.

תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]