ויליאם בטלר ייטס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
Disambig RTL.svg המונח "ייטס" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו ייטס (פירושונים).
תמונתו של ויליאם בטלר ייטס שצולמה ב-1911 על ידי ג'ורג' צ'ארלס ברספורד

ויליאם בטלר ייטסאנגלית: William Butler Yeats;‏ 13 ביוני 186528 בינואר 1939) היה משורר, מחזאי ומיסטיקן אירי, זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1923. ייטס הוא אחד מן האישים הבולטים של הספרות האנגלית והספרות בכלל במאה ה-20. כמשורר ששימש באמצעות יצירתו כעמוד התווך וכמגשר בין הממסדים הספרותיים האירי והבריטי, ייטס היה שותף להקמת תיאטרון האבי והיה הכוח המניע מאחורי התחייה הספרותית האירית, לצד אישים כגון ליידי אוגוסטה גרגורי, אדוארד מרטין ואחרים. הוא אף כיהן בסנאט האירי, במשך שתי קדנציות.

ייטס הגיע לבשלות אמנותית בתחילת המאה ה-20 ושירתו מאותם זמנים, מייצגת את זניחתו את סגנון השירה הויקטוריאני המאוחר ואימוץ של סגנון מודרניסטי. ראוי לציין שייטס היה אשף הכתיבה הפואטית המסורתית, ובאותה נימה הוא גם מוכר כגדול נציגיה של השירה המודרניסטית. כאדם צעיר, הוא הושפע מהאסתטיקה ומהאחווה הפרה-רפאליטית, כמו גם מהמשוררים הסימבוליסטים הצרפתים. הוא העריץ את המשורר הבריטי ויליאם בלייק והחל לגלות התעניינות במיסטיקה, נושא שיעסיק אותו כל ימי חייו. עוד בשלב מוקדם בחייו, הוא קישר בין שירה לבין התבוננות דתית, תוך שהוא מגבש את דעתו ששירה היא האמצעי הטוב ביותר לבחינת משאביו "רבי העוצמה ושופעי החסד" של היעוד האנושי. ראיית העולם אותה גיבש, לכדי אידיוסינקרטיות מיסטית, עליה הוא הסביר בהרחבה בספרו "חזון", שאבה את מקורותיה מן ההינדואיזם, התיאוסופיה וההרמטיות, יותר מאשר הנצרות עצמה ובכמה מקרים השימוש שלו בדימויים המרמזים הללו הופך את שירתו לקשה להבנה. ניתן לומר שייטס שילב ביצירתו אלמנטים ומקורות השראה אמנותיים הן מהמזרח הרחוק (בעיקר יפן והודו), הן מהמזרח הקרוב (לייטס היתה גישה אוריינטליסטית - רומנטית כלפי התרבות המוסלמית, שנובעת בעיקר דרך היכרותו האישית עם כמה מזרחנים כגון אדוארד דניסון רוס ומיר א-וולאד עלי). בהקשר זה, ייטס הביע את הערכתו הרבה ליצירה הקלאסית "לילות ערב" והוא אף הגדיל לומר שהיא שניה בחשיבותה רק ליצירותיו של ויליאם שייקספיר[1]. הוא אף העריך את המשורר האירני חאפז[2] [3] והיה כותב ההקדמה למהדורה האנגלית של גיטאנג'לי, אוסף השירה שזיכה את היוצר ההודי רבינדרנת טאגור בפרס נובל לספרות ב-1913.

ייטס היה דמות מפתח בתחייה התרבותית האירית ושאף באמצעות שיריו המוקדמים להחיות מחדש את ספרותה העתיקה של אירלנד. לעתים ייטס הדגיש בשירתו נושאים פוליטיים ומעורבותו בענייניה הציבוריים של אירלנד, הובילה לבחירתו לסנאט האירי ב-1922. סגנון השירה של ייטס התפתח בכמה שלבים ומאוחר יותר בחייו, הוא נמנה בין המשוררים המודרניסטים הבולטים ביותר, לצד אמנים כגון עזרא פאונד ות. ס. אליוט. ייטס החיה מחדש את טכניקת החריזה והמשקל בתקופה שבה אומנות כתיבת השירה כמעט קפאה על שמריה. כמו המשורר רוברט פרוסט שמארצות הברית והמשורר הבריטי תומאס הרדי, הוא ידע לנצל בכישרון רב את תבניות השירה בהן השתמש, לכדי מימוש הפוטנציאל הגבוה ביותר הטמון בהן ובו-זמנית הוא מצא דרך להביע את קולו בשפה עממית מדוברת, חדישה ורעננה. בשנותיו המאוחרות יותר, ייטס החליט לרענן מחדש את שירתו, בעזרתו של עזרא פאונד, תוך שהיא מצביעה על כיוון חדש לחלוטין, דרך שירים שהם לא רק פרובוקטיביים וחדשניים, אלא גם מהפנטים ומלאי יופי.

ייטס נולד בסנדימאונט שבדבלין, אירלנד, והתחנך הן בעיר הבירה האירית והן בלונדון, בירת הממלכה המאוחדת. את חופשות ילדותו הוא העביר במחוז סליגו והחל ללמוד שירה מגיל צעיר, תוך שהוא נשבה בקסמן של אגדות עם איריות ונהיה חסיד נלהב של מיסטיקה. נושאים אלו, הפולקלור האירי ועולם המיסטיקה, מופיעים רבות בשלב הראשון של יצירתו, אשר נמשך פחות או יותר עד לתחילת המאה ה-20. כרך השירה הראשון פרי עטו, "נדודי או'שין ושירים אחרים", פורסם ב-1889. השירים הכלולים באוסף, מתאפיינים במקצב איטי ולירי, דבר המשקף את החוב האמנותי שחלק ייטס למשוררים אחרים כגון אדמונד ספנסר ופרסי ביש שלי, וכמו כן למשוררי האחווה הפרה-רפאליטית. החל מ-1900, שירתו של ייטס נעשתה יותר פיזית וריאליסטית. הוא החל לזנוח את רוב אמונותיו הטרנסצנדנטליות אשר להן נחשף מנעוריו. עם זאת, הוא המשיך לעסוק במסכות פיזיות ורוחניות, אשר קשורות בקשר הדוק לתאוריות שגיבש בדבר מעגליות מחזורית-היסטורית של האנושות והעולם בכלל (ראה: חזון).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חייו המוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאדם בעל מוצא משפחתי אנגלו-אירי, ויליאם בטלר ייטס נולד בסנדימאונט שבדבלין. אביו, ג'ון בטלר ייטס (1922 - 1839), היה צאצאו של ג'רוויס ייטס, חייל בשירותו של ויליאם השלישי, מלך אנגליה, סוחר צמר וצייר מפורסם שנפטר ב-1712. בנג'מין ייטס, נכדו של ג'רוויס וסב-סב-סבו של ויליאם, נישא למרי בטלר ב-1773, בת למשפחה אשר היו בבעלותה נחלות במחוז קילדייר שבאירלנד. לאחר נישואיהם, הם החליטו להוסיף את השם בטלר לשם משפחתם. מרי, הייתה למעשה, צאצאית של הרוזנים הראשונים לבית אורמונד, אשר השתייך לענף ניאם-גאורן באילן היוחסין של משפחתה.

בעת נישואיו למד אביו משפטים, אך לאחר זמן מה פרש מלימודיו אלה, ונעשה לסטודנט בבית הספר לאמנות הת'רלי'ס שבלונדון, ולצייר פורטרטים ידוע. אמו, סוזן מרי פולקספן, באה ממשפחת סוחרים אנגלו-אירית אמידה מהעיר סליגו. משפחתה ניהלה בעיר זו, עסק לייצור קמח וכמו כן הייתה מעורבת בניהולה של חברת ספנות מקומית. לאחר שויליאם נולד, העתיקה המשפחה את מקום מושבה למרוויל שליד סליגו, בית משפחת פולקספן, משפחת אמו המורחבת. בית זה נחשב אצל ייטס כבית ילדותו. יתרה מכך, ייטס החל להתייחס לעיר זו כאל ביתו הרוחני, והגדיר את האזור כמקום שעיצב את ילדותו בצורה העמוקה ביותר. נופיה של סליגו, הפכו עם הזמן, הן מבחינה ספרותית והן מבחינה סימבולית, "אדמת לבו" של ייטס, הארץ היקרה לו ביותר. ידועה אמירתו של ג'ון בטלר ייטס, אבי המשפחה, "שבאמצעות נישואים לבן משפחת פולקספן, ניתנה לנו לשון שתלחך את צוקי הים". לבד מאביו, גילו גם אחרים במשפחה נטיות אמנותיות. אחיו, ג'ק, הפך לצייר מוערך, ואחיותיו אליזבת וסוזן מרי - אשר היו מוכרות בקרב משפחתן ובקרב חברים קרובים בכינוין לולי ולילי - היו מעורבות ביצירה אמנותית, ובמיוחד ידועה פעילותן בתנועת ארטס אנד קרפטס אשר ייצרה דברי אמנות בעבודת יד.

ב-1867, עברה המשפחה ללונדון כדי לאפשר לג'ון בטלר ייטס, אביו להתקדם בקריירת הציור שלו. בתחילה, חונכו ילדי המשפחה בביתם. אמם, שהתגעגעה לסליגו, סיפרה להם אגדות וסיפורי עם איריים. אביהם העניק להם חינוך בסיסי בגאוגרפיה וכימיה, גם אם בצורה לא עקבית ולקח את הילד ויליאם לסיורי מחקר בחיק הטבע, בקרבת העיירה סלאות', לשם לימוד ההיסטוריה הפיזית של האזור הסמוך למקום מגורי המשפחה. ב-26 בינואר 1877, החל ייטס ללמוד בבית הספר גודולפין, שם למד במשך ארבע שנים. ככל הנראה, לא נהנה במיוחד בבית הספר ולא היה תלמיד בולט. דו"ח בית-ספרי מאותם ימים מתאר את ביצועיו ותפקודו הלימודיים כדלקמן: "סביר בלבד. כנראה טוב בלטינית יותר מכל מקצוע לימודי אחר. גרוע מאוד באיות". למרות קשייו בלימוד מתמטיקה ושפות (בעיקר עקב מוגבלותו בכושר הבחנה בשמיעת צלילי דיבור שונים), ייטס מצא את עצמו מרותק לשיעורי הביולוגיה והזואולוגיה. המשפחה חזרה לדבלין מסיבות כלכליות לקראת סוף 1880, וחייתה בתחילה במרכז העיר, בפרבר הארולד'ס קרוס ומאוחר יותר בפרבר הוות'.

המשורר הצעיר ויצירתו המוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לכתיבת השירה לכשעצמה, קישר ייטס בין אומנותו זו לבין רעיונות ורגשות דתיים. בתארו את ילדותו אמר כי הייתה לו אמונה בלתי מעורערת בכך ש"אם כוח כל-יכול עיצב את גורלו של העולם, אנו יכולים לגלותו בצורה טובה יותר באמצעות המילים אשר כינסו את תשוקת לבו הפועם של עולמנו"[4].

באוקטובר 1881 שב ייטס ללימודיו בבית הספר התיכון "ארסמוס סמית'" בדבלין. הסטודיו של אביו שכן בקרבת מקום, והוא בילה בו זמן רב ופגש רבים מציירי וסופרי העיר. הוא סיים את לימודיו התיכוניים בדצמבר 1883. בתקופה זו החל לכתוב שירה, וב-1885 פרסם את השירים הראשונים שלו, וכן את המאמר "השירה של סר סמואל פרגוסון" ב"דבלין יוניברסיטי ריביו". בין השנים 18841886 למד ייטס ב"מטרופליטן סקול אוף ארט" (כיום "הקולג הלאומי לאמנות ועיצוב") ברחוב תומאס. יצירותיו הראשונות שפורסמו, חוברו כשהיה בן 17 וביניהן שיר - שהושפע עמוקות מפרסי ביש שלי - המתאר קוסם המייסד ממלכה במרכז אסיה. יצירות נוספות מתקופה זו כוללות מחזה העוסק בשלוש דמויות עיקריות (בישוף, נזיר ואישה) המואשמות בפגניות על ידי רועי צאן מקומיים, כמו גם שירי אהבה ושירים העוסקים באבירים גרמניים. מבקר הספרות צ'רלס ג'ונסטון, הגדיר את יצירותיו אלה כיצירות שמרניות אך לחלוטין לא-איריות, הנובעות לכאורה מ "מאגר חלומות עצום מלאי צער לוחש". יצירתו המוקדמת נטתה למלאות רומנטית אשר מתבטאת למשל באוסף השירים "בין הערביים הקלטי" (The Celtic Twilight, 1893), ובאופן כללי יותר הביעה תהילה לנוף האירי אשר ייטס חלם עליו כילד. דוגמא נאה לסגנון הפואטי המוקדם הזה של ייטס, היא השיר "אי-האגם של איניספרי" (The Lake-Isle of Innisfree), עם הצלילים השופעים והרגישות הרומנטית שבו:


I will arise and go now, and go to Innisfree;
And a small cabin build there, of clay and waddles made.
Nine bean rows will I have there, a hive for the honey bee
And live alone, in the bee-loud glade.
And I shall have some peace there, for peace comes dropping slow
From the veils of morning to where the cricket sings
There midnight's all a glimmer, and noon a purple glow
And the evening full of the linnet's wings.
I will arise and go now, for always night and day
I hear lake-water lapping with low-sounds by the shore
While standing on the roadway, or on the pavements gray
I hear it, in the deep heart's core.

המשפחה חזרה ללונדון בשנת 1887, וב-1890 ייסד ייטס ביחד עם ארנסט ריס את מועדון הריימרס קלאב, מועדון משוררים תושבי לונדון, שהתכנסו בקביעות בכל ערב, בטברנה ברחוב פליט (Fleet) כדי לדקלם משיריהם. הקבוצה פרסמה שתי אנתולוגיות שירה ב-1892 וב-1894. ייטס שאף מאוחר יותר להעלות לדרגת מיתוס את דור משוררי הריימרס קלאב, כשהוא מכנה אותו "הדור הטרגי" באוטוביוגרפיה אותה כתב.

היצירה המוקדמת של ייטס שאבה רבות ממיתוסים ואגדות איריות, ומהשירה הפרה-רפאליטית. ב-1893 ייטס שיתף פעולה עם אדווין אליס בחיבור המהדורה המלאה הראשונה של יצירותיו של ויליאם בלייק (The Works of William Blake:Poetic, Symbolic and Critical). בתהליך הכתיבה הם גילו מחדש יצירה נבואית-תנ"כית רחבת היקף, שלא פורסמה מעולם על ידי בלייק, אותה הם החליטו להוציא לאור במסגרת המהדורה באופן מיידי: "ואלה, או ארבע הזואות" (Vala, or, the Four Zoas). בשלב מאוחר יותר בחייו, ייטס שיבח את בלייק בתארו אותו כאחד מ"ענקי האומנים של האל אשר דיברו אמיתות נשגבות אל שבט קטן".

במאמר שחובר מאוחר יותר על ידי ייטס, על המשורר פרסי ביש שלי, ייטס כתב, "אני קראתי מחדש את פרומתאוס המשוחרר... ונדמה לי עוד יותר מפעם, כי יש לו מקום ברור בין כתבי הקודש של העולם".[4]

השיר המשמעותי הראשון של ייטס היה "אי הפסלים": יצירת פנטזיה שהציבה את המשוררים אדמונד ספנסר ופרסי ביש שלי כמודל אומנותי לכתיבתה. השיר פורסם ב"דבלין יוניברסיטי ריביו". ייטס קיווה לכלול את השיר באוסף הראשון אותו עמד להוציא לאור, אך שיר זה נתפס כארוך מדי ולמעשה השיר לא פורסם יותר מעולם במהלך חייו. השיר יצא לאור רק ב-2014, כשהוצאת הספרים קווינקס בוקס הייתה אמונה על כך. יצירתו הראשונה בצורת ספר הייתה העלון "מוסדה: פואמה דרמטית" (1886), שכבר הופיעה באותו כתב העת, והדפסת מאה העותקים של העלון מומנה על ידי אביו. לאחר מכן פרסם את "נדודי ווסין ושירים אחרים" (1889). הכותרת הארוכה של שיר זה, הראשון שלא התכחש אליו בבגרותו, מבוססת על השירים של הסדרה הפניינית במיתולוגיה האירית:


We rode in sorrow, with strong hounds three,
Bran, Sceolan, and Lomair,
On a morning misty and mild and fair.
The mist-drops hung on the fragrant trees,
And in the blossoms hung the bees.
We rode in sadness above Lough Lean,
For our best were dead on Gavra's green.

השיר מכיל לדבריו של הביוגרף ר. פ. פוסטר: "שמות בלתי נהירים כל צורכם בשפה האירית, חזרות מרשימות ומקצב עקבי בעל הבדלים עדינים ביותר, בתוך שלושת חלקי השיר שהובאו לעיל". שיר זה, שכתיבתו ארכה שנתיים, מדגים את השפעתם של סמואל פרגוסון והפרה-רפאליטים על יצירתו של ייטס. השיר הציג את מה שעתיד היה להיות מהנושאים החשובים ביותר שלו: המשיכה לחיים של מחשבה והגות, כנגד המשיכה לחיים של מעשה. לאחר פרסום זה לא כתב ייטס עוד שירים ארוכים. שירים מוקדמים אחרים שלו עוסקים באהבה או בנושאים מיסטיים או אזוטריים. ב-1891, ייטס הוציא לאור שתי יצירות פרוזה נוספות, "ג'ון שרמן" ו"ד'ויה", כאשר היצירה הראשונה היא נובלה והשנייה סיפור. אוספי שירה מוקדמים אחרים כוללים את "השירים" (1895), "הוורד הסודי" (1897), ו"הרוח שבין קני הסוף" (1899). מעצבת הספרים וידידתו של ייטס, אלת'יאה ג'יילס עבדה על איור העטיפות של שלושת כרכי השירה הללו.

מו֗ד גו֗ן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1889 פגש ייטס את מוד גון, צעירה בת 23 שהחלה להקדיש עצמה לתנועה הלאומית האירית. היא הייתה צעירה ממנו ב-18 חודשים ותיארה אותו לאחר פגישתם כ"דיוקן אדם בצבע של סטודנט לאמנות". גון העריכה את שירו המוקדם של ייטס, "אי הפסלים", וביקשה להכירו. ייטס התאהב בגון ולאובססיביות של אהבתו אותה הייתה השפעה משמעותית על שירתו וחייו. מאוחר יותר בחייו, הוא הודה: " נדמה לי שבאותו זמן היא הביאה לחיי את אותם ימים - מפני שאז עדיין ראיתי רק מה שקיים על פני השטח - שבהם אתה מתמקד בנקודת האמצע של ציור, שומע את צלילו של גונג בורמזי, את התקרבו של רעש מתגבר שעדיין לא נכתבו לו הערות משניות ונעימות רבות במסגרת שיר". אהבתו של ייטס את גון, הייתה חד צדדית וללא מענה ממנה, חלקית עקב העמדה המהוססת בה נקט בנוגע להצטרפותו לפעילותה הלאומית. שנתיים אחרי שפגש בה לראשונה, הציע לה נישואין אך נענה בשלילה. מאוחר יותר, הודה, שהחל מנקודת זמן זו, "הצרות בחיי החלו". הוא הציע לה נישואין שלוש פעמים נוספות: ב-1899, 1900, ו-1901, ובכל פעם נדחה, עד שבשנת 1903 התחתנה גון עם הלאומן האירי ג'ון מקברייד. באותה שנה עזב ייטס לתקופה ארוכה לארצות הברית למסע הרצאותיו הראשון מתוך חמישה (במהלך מסע הרצאותיו הרביעי אף הביע תמיכה מסוימת בציונות, בתאריך ה-26 במרץ 1920[5]) כאשר במהלך תקופה זו היה לו גם רומן עם אוליביה שייקספיר, אותה פגש ב-1894 ונפרד ממנה ב-1897. ייטס לעג למקברייד במכתביו ובשיריו. הוא הזדעזע מנישואיה של גון למקברייד, באבדו את המוזה שלו לגבר אחר; בנוסף לכך העובדה שגו֗ן המירה דתה לקתוליות לפני נישואיה למקברייד העליבה אותו אישית, למרות היותו פרוטסטנטי-אגנוסטי. הוא חשש שמא מו֗ד תהיה נתונה להשפעתם וללחציהם של הכמרים הקתולים.

נישואיה של גו֗ן למקברייד היו אסון. עובדה זו הסבה סיפוק לייטס, כאשר גו֗ן החלה לבקרו בלונדון. לאחר לידת בנם, שו֗ן מקברייד, ב-1904, הזוג הסכים לסיים את נישואיו, למרות המחלוקת שצצה ביניהם באשר לרווחת הילד, שלא הגיעה לידי פתרון מקובל על שניהם. על אף נסיונם להשתמש בבוררות הוגשה תביעת גירושין בפריז ב-1905. במהלך המשפט, גו֗ן הטיחה בבעלה מספר האשמות כאשר ייטס משמש כעד ה'משני' הראשי, אולם יש להדגיש שייטס לא נכח פיזית בבית המשפט ולא נסע לצרפת כדי לתת עדות. הגט לא ניתן כיוון שהאישום היחידי בו הורשע מקברייד בבית המשפט היה בגין היותו שיכור במהלך נישואיהם. במקום זאת, ניתן צו פירוד כשגו֗ן מקבלת משמורת על הילד וג'ון מקבל את זכותו לפי חוק לבקרו.

ידידותו של ייטס עם מו֗ד גו֗ן אמנם הסתיימה, אולם, ב-1908, בהיפגשם בפריז, הם מימשו בסופו של דבר את יחסי אהבתם האפלטונית, במשגל. "השנים הרבות שבהן גילה ייטס נאמנות למו֗ד גו֗ן, קיבלו לבסוף את גמולם", כך תיארה זאת מאהבת אחרת של ייטס, עלומת שם. ייטס התרגש פחות מכך והעיר מאוחר יותר ש"הטרגדיה הטבועה במפגש מיני היא קריעת הבתולין הנצחיים של הנשמה". מערכת היחסים ביניהם לא עלתה יפה לאחר הלילה המשותף ובמכתב שכתבה גון למשורר רמזה לו שלמרות המשגל, הם לא יכולים להמשיך כמקודם: "התפללתי כה חזק שתשוקתי הארצית אליך תילקח מאהבתי אותך, יקירי ואוהבת אותך כפי שאני, התפללתי ואני עדיין מתפללת שתשוקתך הגופנית אליי תילקח גם היא מעמך". בינואר 1909, גון שלחה מכתבים רבים לייטס אשר משבחים את היתרון המוענק לאמנים הנמנעים מקיום יחסי מין. קרוב לעשרים שנה לאחר מכן, ייטס סיכם את הלילה המשותף עם גון בשירו "גבר, צעיר וזקן":


My arms are like the twisted thorn
And yet there beauty lay;
The first of all the tribe lay there
And did such pleasure take;
She who had brought great Hector down
And put all Troy to wreck.


בשנת 1896 הכיר לו חברו אדוארד מרטין את ליידי אוגוסטה גרגורי. ליידי גרגורי תמכה בלאומנות שאותה ביטא ייטס ושכנעה אותו להמשיך ולכתוב דרמה. על אף שהושפע מהסימבוליזם הצרפתי, התמקד ייטס בתוכן אירי, ונטייה זו התחזקה בעקבות קשריו עם הדור הצעיר של כותבים אירים. יחד עם ליידי גרגורי, מרטין וכותבים אחרים, בהם ג'ון מ. סינג, שון או'קייסי, פאדריק קולם וג'יימס סטפנס, הקים ייטס את תנועת ההתחדשות המכונה התחייה הספרותית האירית (או התחייה הקלטית). מלבד יוצרים אלה, עיקר הדחיפה לתחייה באה מעבודתם של מתרגמים, שעזרו לגלות גם את הסאגות האיריות הקדומות ואת השירה הקדומה, וכן את מסורת שירי העם החדשה יותר. אחד מאלה היה דאגלס הייד, לימים נשיא אירלנד, שספרו "שירי אהבה של קונכט" זכה להערכה רבה.

אחד מההישגים המשמעותיים של התחייה היה ייסודו של תיאטרון אבי (Abbey Theatre). ב-1899 יסדו ייטס, ליידי גרגורי, מרטין וג'ורג' מור את התיאטרון הספרותי האירי. הפרויקט כשל ושרד שנתיים בלבד. ייטס, יחד עם שני אחים איריים בעלי ניסיון בתיאטרון - ויליאם ופרנק פיי, ומזכירתו של ייטס אני הורנימן (שקודם לכן הייתה מעורבת בהפקת "האדם והנשק" של ג'ורג' ברנרד שו בלונדון בשנת 1894), הקים את להקת התיאטרון האירי הלאומי. קבוצה זו הצליחה לקבל קרקע בדבלין ולפתוח את התיאטרון ב-27 בדצמבר 1904. שניים ממחזותיו של ייטס הוצגו בליל הפתיחה. ייטס המשיך להיות מעורב בתיאטרון עד מותו, כחבר ההנהלה וככותב פורה.

ב-1902 עזר ייטס להקים את הוצאת "דן אמר" (Dun Emer Press), שמטרתה הייתה לפרסם יצירות הקשורות לתחייה. שמה הוסב אחר־כך להוצאת קואלה (Cuala) ב-1904. מאז ועד לסגירתה ב-1946, הדפיסה ההוצאה מעל 70 ספרים, 48 מהם ספרים של ייטס עצמו. ייטס בילה את הקיץ של שנת 1917 עם מוד גון, ביקש את ידה של בתה, איזואלט, אך נדחה. בספטמבר הציע נישואין לג'ורג'י הייד-ליס. היא הסכימה, והם נישאו ב-20 באוקטובר. בערך בזמן זה רכש את טירת בלילי, ליד קול פארק, אשר שוכנת בסמוך לעיירה גורט, וקרא לו "ת'ור בלילי". טירה זו שימשה לו בית-קיץ בשארית חייו.

מיסטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייטס התעניין רבות במיסטיקה ורוחניות. ב-1885 הוא וכמה חברים ייסדו את "המסדר ההרמטי של דבלין". מסדר זה נפגש לראשונה ב-16 ביוני, וייטס כיהן כיושב-ראש. באותה שנה נפתחה הלשכה התאולוגית של דבלין, בה היה מעורב הברהמין מוהיני צ'טרג'י. ייטס השתתף בסיאנס הראשון שלו שנה שלאחר מכן. מאוחר יותר הרבה ייטס לעסוק באמונות תיאוסופיות והרמטיות, וב-1900 התמנה לראש "המסדר ההרמטי של השחר המוזהב", אליו הצטרף ב-1890. מיד לאחר נישואיו, במהלך ירח הדבש המשותף שלהם ביער אשדאון (אנ'), השוכן בחבל ססקס שבדרום מזרח אנגליה, בנובמבר 1917, ערך עם אשתו ניסויים בסוג של כתיבה אוטומטית. ניסויי תקשור אלו, שתועדו ונרשמו על ידי הזוג במשך שלוש שנים, הניבו את הספר "חזון", שיצא לאור ב-1925.[6][7]

נטיותיו המיסטיות של ייטס, שהושפעו מההינדואיזם (ייטס תרגם את עשר האופנישדות העיקריות ב-1938, יחד עם שרי פורוהיט סוואמי),[8] ואמונותיו התיאוסופיות והעל-טבעיות, שימשו בסיס לחלק ניכר מהשירה המאוחרת שלו, שכמה מבקרים התקיפו כחסרת מהימנות אינטלקטואלית.[9] ו. ה. אודן ביקר את השלב המאוחר של יצירתו כ"מחזה מגוחך של אדם מבוגר, שעוסק באבראקדברא של כישוף ושטויות מהודו"[9]. למרות זאת, כתב ייטס הרבה מהשירה הידועה ביותר שלו בתקופה זו. את המטאפיזיקה של כתיבתו המאוחרת יש לקרוא בהקשר של העקרונות האזוטריים שהציג ב"חזון" (1925), יצירה שנקראת היום בעיקר כדי לסייע בהבנת שאר כתביו ופחות לשם תובנות פילוסופיות או אינטלקטואליות כלשהן הכלולות בה. יש לציין שבהקשר לספר "חזון", ויליאם בלייק היה מבשר ספרותי חשוב ביותר, עבור ייטס, לא רק בשל רעיונותיו של בלייק המובעים בספר, אלא גם בשל הדוגמה שהציב עבור ייטס ביצירה עצמאית של מערכת מיתוגראפית. המערכת המיתוגראפית משלבת בתוכה הן אמת יצירתית והן רוחנית, אשר עליה עבד בלייק בשיתוף פעולה עם אשתו. מה שהיווה תקדים ראשון מסוגו לפני שיתוף הפעולה של ייטס ושל אשתו בתהליך כתיבת הספר "חזון".

מודרניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסלו של ייטס בסליגו

ב-־1913 פגש ייטס את המשורר האמריקאי הצעיר עזרא פאונד. פאונד נסע ללונדון, בין השאר, על מנת לפגוש את המשורר המבוגר יותר, אותו החשיב כ"משורר היחיד הראוי ללימוד רציני"[דרוש מקור]. בשלוש השנים הבאות בילו השניים את החורף בבקתה ביער אשדאון, כשפאונד משמש כמזכירו של ייטס. היחסים ביניהם היו עכורים בתחילה, מאחר שפאונד פרסם כמה שירים של ייטס במגאזין "פואטרי" עם שינויים שלא אושרו על ידו. שינויים אלה שיקפו בעיקר את חוסר אהדתו של פאונד לפרוסודיה (תורת המשקל) הוויקטוריאנית. עם זאת, אחרי זמן קצר מצאו השניים הרבה מה ללמוד זה מזה. בייחוד העבודה על מחזות נו יפניים, שבזכותה קיבל פאונד מלגה מאלמנתו של ארנסט פנולוסה, סיפקה לייטס מודל לדרמה אריסטוקרטית שהוא התכוון לכתוב. המחזה הראשון שלו בהשפעת ה"נו", היה "בבאר הנץ", שאת הגרסה הראשונה שלו הכתיב לפאונד בינואר 1916.

ייטס נחשב אצל רבים לאחד מהמשוררים החשובים בשפה האנגלית במאה ה-20. למרות זאת, בניגוד לרוב המודרניסטים שהתנסו בשיטות חדשות, היה ייטס אמן הצורות המסורתיות. את ההשפעה של המודרניזם על יצירתו של ייטס ניתן לראות בנטישה של הצורות המסורתיות יותר שאפיינו את יצירתו המוקדמת ומעבר לשפה פשוטה וישירה יותר ביצירתו מהתקופה האמצעית, כמו "בשבעת היערות", "חובות", ו"הקסדה הירוקה".

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הודות לחשיפתו ליצירתם של המודרניסטים הצעירים יותר שפגש בעזרת פאונד, התרחקה יצירתו של ייטס בתקופת הביניים מרוח "בין ערביים קלטי" של יצירתו המוקדמת. גם ההתעניינות הפוליטית שלו חרגה מעיסוק בפוליטיקה של התרבות שאפיינה את השנים הראשונות של התחייה. ביצירתו המוקדמת, גרמה לו עמדתו האריסטוקרטית ליצור אידאליזציה של בן הכפר האירי, תוך התעלמות מהעוני והצער שהיו מנת חלקו של רוב זה של העם האירי. הופעתה של התנועה המהפכנית משורות הקתולים העירוניים העניים גרמה לו לשנות את נטיותיו.

את העמדות החדשות של ייטס ניתן לראות בשיר "ספטמבר 1913", עם הפזמון שלו: "אירלנד הרומנטית איננה / היא עם או'לירי בקברו". שיר זה הוא התקפה על המעסיקים בני דבלין, שהיו מעורבים בשבירת השביתה של 1913. בשיר "פסחא 1916", עם פזמונו: "הכל השתנה לחלוטין / יופי נורא נולד", עומד ייטס בפני כישלונו הוא בהבנת שיעור קומתם של מנהיגי מרד הפסחא, בגלל המעמד הנמוך ממנו באו.

ייטס נבחר לסנאט האירי ב-1922 ואחד מההישגים הגדולים שלו כסנטור היה כיושב-ראש של הוועדה שבחרה את הציורים שיוטבעו על המטבעות של המדינה החדשה. הוא גם יצא נגד חקיקה האוסרת גירושין ב-1925. בשנת 1928 פרש מתפקידו בשל בריאותו.

התפיסות האריסטוקרטיות של ייטס וקשריו עם פאונד גרמו לו להימשך לדמותו של מוסוליני, לו הביע במספר מקרים את הערכתו. הוא גם כתב כמה "שירי צעידה" (שלא נעשה בהם שימוש) עבור "החולצות הכחולות" המעין-פשיסטית של הגנרל או'דאפי. אולם כאשר הזמין אותו פאבלו נרודה לבקר במדריד בשנת 1937, ענה ייטס במכתב שבו הביע תמיכה ברפובליקאים כנגד כוחות פרנקו. עמדתו הפוליטית כללה מידה של שניות: ייטס לא היה ידיד השמאל או הדמוקרטיה ואף היה מעורב במאוד בתנועה האאוגנית בעלת המאפיינים הגזעניים, אך בשנותיו האחרונות נטה להסתייג מן הנאציזם ואפילו מן הפשיזם שבו תמך בשנים קודמות.

שלהי חייו ויצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבת קברו של ייטס בדרמקליף שליד סליגו

בשנותיו המאוחרות נטש ייטס את הנושאים הפוליטיים שתפשו מקום מרכזי בתקופה התיכונה והחל לכתוב על נושאים אישיים יותר כמו בנו ובתו, ותחושת הזדקנותו. בשיר "נטישת חיות הקרקס", מתאר ייטס את השראתו ליצירה מאוחרת זו במלים: "עתה שסולמי נעלם/ עלי לשכב במקום בו כל הסולמות מתחילים/ בחנות הסמרטוטר המטונפת של הלב". בשנת 1929, בילה ייטס בת'ור באלילי בפעם האחרונה. הוא בילה חלק ניכר משארית חייו מחוץ לאירלנד, אך גם שכר בית ברת'פרנהם - פרבר של דבלין - משנת 1932. הוא כתב הרבה בשנים האחרונות של חייו, פרסם שירה, מחזות ופרוזה. ב-1938 ביקר בפעם האחרונה ב"אבי" על מנת לצפות בהעלאה הראשונה של מחזהו "הפורגטורי". ה"אוטוביוגרפיות של ויליאם בטלר ייטס" פורסמו מאוחר יותר באותה שנה.

לאחר שסבל ממחלות שונות במשך מספר שנים, נפטר ייטס במלון אידאל סז'ור במנטון שבצרפת בינואר 1939. השיר האחרון שכתב היה "המגדל השחור", שיר בעל מוטיבים ארתוריאנים. ייטס נקבר ברוקברון, ועל פי בקשתו הועברה גופתו לדרמקליף שליד סליגו בספטמבר 1948. קברו הוא אחד ממוקדי העניין בעיר. על מצבתו חרותה שורה מאחד משיריו האחרונים "תחת בן בולבן": "הבט בעין קודרת על החיים, על המוות; רוכב, דהר הלאה". על מיקום זה אמר ייטס, כי המקום שהשפיע ביותר על חייו הוא סליגו. בעיירה זו ישנו פסל ואנדרטה לזכרו, ומחוץ לעיר הוקם מסלול טיול בעקבות תחנות חשובות בצעירותו.

תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטעי וידאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]