שער העלייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רישום עולים להסתדרות בלשכת המס במעברת שער העלייה
בתי שכונת שער העלייה, מבט מפארק הכט
ספן לשכת העלייה מטעם הסוכנות היהודית בחיפה ראשית שנות ה-50

שער העלייה היה יישוב קליטה ומחנה עולים במערב חיפה, ששימש כמחנה מעבר מרכזי לעולים שהגיעו לנמל חיפה בעלייה ההמונית שהחלה מיד לאחר קום מדינת ישראל. המקום שימש כמחנה הקליטה הגדול ביותר של עולים לישראל. שמו הרשמי היה "בית עולים שער העלייה", אך רבים קראו למקום שנים רבות גם "סנט לוקס",[1] בשנת 1958 צורף שטחו לעיר חיפה.[2]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנת 1948 עברו העולים לישראל שהגיעו לנמל חיפה שרשרת קליטה מיד בהגיעם לנמל, שכללה חיטוי בדי-די-טי, ארוחה קלה, הנפקת תעודת זהות, קבלת חיסונים, מעבר במכס, והפניה והסעה למחנה עולים. על מנת להקל על העולים, שנאלצו לעבור שרשרת קליטה ארוכה לאחר מסע מעייף, הוחלט בתחילת 1949 לשנות את התהליך, ולהעבירם ישירות מהנמל למחנה קליטה ומיון ולבצע בו את כל שרשרת הקליטה.[3]

במרץ 1949 הוסב המחנה הצבאי הבריטי "סנט לוקס" למחנה לקליטת העולים בשטח של 200 דונם. 353 העולים באונייה "קדמה" שהגיעה ממרסי היו הראשונים שהגיעו למחנה ב-14 במרץ 1949. המחנה שימש את השלטונות לביצוע הליכים פורמליים הכרוכים בעלייה, כגון ביקורת גבולות, בדיקת מסמכים שונים, וביקורת מכס. כמו כן נערכה בו ביקורת בריאות כללית, שכללה בדיקות דם, חיסונים, שיקוף ריאות וחיטוי.[4] בשנה הראשונה הכיל המחנה בין 5,000 ל-6,000 בני אדם שעברו הליכי מיון. בסך הכול עברו במחנה בשנה הראשונה 114,581 אנשים.[5]

ב-18 החודשים הראשונים לפעולתו עברו במחנה כ-200,000 עולים.[6] בתחילת 1951, עם התגברות העלייה מעיראק, פונו המשפחות מהמעברה במחנה המעצר בעתלית, והמחנה הוסב למחנה קליטה ומיון של עולים שכונה "שער עלייה ב'" במטרה להוריד את העומס משער העלייה.[7]

תהליך המיון במחנה נועד להיות בן חמישה ימים, שלאחריהם יצא העולה כאזרח ישראל, חבר בקופת חולים ובהסתדרות, ולעתים אף הפניה למקום עבודה.[6] למרות זאת, לרוב שהו העולים במחנה 10 ימים ויותר[5] והיו עולים ששהו במחנה זמן רב יותר מסיבות שונות, למשל עקב סירובם של העולים לעזוב את המחנה או בשל קשיי קליטה. כך, ב-9 באוגוסט 1951, פרץ מרד במחנה לאחר שאלפי עולים מעיראק סירבו להתפנות למעברות לאחר שהייה של חודשיים במחנה. לאחר איומי המשטרה נענו אלפיים איש ועזבו את המחנה, כשהאחרים התנגדו להעברתם בכוח.

העובדים במחנה חויבו לדבר עברית, וזכו לצורך זה בהכשרה מיוחדת בקורסים ייעודיים. יותר מ-40 מוסדות טיפלו בקליטת העולים במחנה, שנוהל בידי יהודה וייסברגר. כ-62 אחוז מהעולים בעלייה ההמונית עברו במחנה שער העלייה. המחנה המשיך לפעול גם לאחר תום העלייה ההמונית, ובדצמבר 1953 שהו בו כ-1,000 עולים.[8] בתחילת שנת 1962 נסגר המחנה והעולים האחרונים ששהו בו הועברו לטיפול עיריית חיפה.[9]

לאחר סגירת המחנה הוחל בתכנון והקמת שכונת "שער העלייה"[10].

בשנת 2008 נפתח בשטח המוזנח ששכן ממערב לשכונה בין כביש 4 למסילת הרכבת פארק הכט שהוא פארק נופש פעיל. הפארק תוכנן בדרך שתאפשר לתושבי השכונה גישה חופשית לחוף ים.

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזמרת חוה אלברשטיין גדלה במקום וכתבה עליו שיר בשם "שרליה", כשם המקום שהיה שגור בפי העולים שלא הבינו עברית ולא ידעו לבטא אותו היטב.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ במאגר תוכניות בניין עיר של מינהל מקרקעי ישראל בתוכניות משנת 1994 (התכנון להקמת שכונת נווה דוד), תוכנית חפ/במ/1948, מקום התוכנית: חיפה, סנט לוקס
  2. ^ ברשימת השינויים של הלמ"ס 1948-2004 - בית עולים שער העלייה ב', תחילה (1953) אוחד עם בית עולים שער עלייה א', ובשנת 1958 נכללו שניהם בחיפה (שורות 195 ו-196).
  3. ^ League for Labor Palestine, Jewish Frontier Association, Jewish frontier, 1949, page 40
  4. ^ תום שגב, 1949 - הישראלים הראשונים, הוצאת דומינו, ירושלים 1984, חלק ב' פרק 2 עמ' 124
  5. ^ 5.0 5.1 חיפה - שנה לשער העלייה, דבר, 15 במרץ 1950
  6. ^ 6.0 6.1 יהודה ויסברגר, תשובה על הסדרים ב"שער העלייה", דבר, 1 באוקטובר 1950
  7. ^ "שער עלייה ב' מוכן לקליטת 7000 עולים, דבר, 10 באפריל 1951
  8. ^ נתן הנדל, נשף בשער העלייה, דבר, 25 בדצמבר 1953
  9. ^ נסגר מחנה שער העלייה, דבר, 4 בפברואר 1962
  10. ^ תכנית מיתאר לחיפה-לחצי מיליון נפש, דבר, 16 בפברואר 1964